אם למציאות היה ייצוג משפטי, אין ספק ש"הנחש" (The Serpent), הסדרה החדשה של BBC One ונטפליקס שעלתה בסוף השבוע, היתה משמשת כראייה מרכזית במשפט הראווה "המציאות נגד הטלוויזיה". במהלך הדיונים תוכלו ללמוד איך סיפור מוצלח כמו זה של צ'ארלס סובראג', הנוכל הפסיכופט הצרפתי שרצח תרמילאים בשנות ה-70, הפך במחי שמונה פרקים לסדרה איטית, מפוזרת, מתישה ולא סקסית. או במילים אחרות, איך להפוך יהלומים לזכוכית.
הנחש – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
הסיפור של סובראג', בן לאמא וייטנאמית ואב הודי שגדל בצרפת במשפחה מפורקת, נמשך על פני עשרות שנים. בחלקן הוא הצליח לתעתע בחוק, את האחרות הוא בילה מאחורי הסורגים. הסיפור שלו פירנס כבר לא מעט סרטי דוקו, סרטים עלילתיים, ספרים וראיונות, ובין היתר פירנס גם את סובראג' עצמו, שגבה עליהם סכומים נאים. האישיות שלו נעה בין שחקן שחמט כריזמטי שהצליח לתעתע בקורבנות שלו מחד וברודפים אחריו מאידך, לכסיל שהכמיהה שלו לתשומת לב העבירה אותו על דעתו, או הפכה אותו לשאנן ויהיר. היום, בגיל 76, הוא מרצה עונש מאסר בתאילנד על רצח שביצע באמצע שנות ה-70. את סיפורו של הרצח הזה, שהביא למותם של שני תרמילאים הולנדים, והחקירה הסבוכה שהובילה להרשעתו של סובראג' על ידי דיפלומט הולנדי בשם הרמן קניפנברג, מתארת "הנחש".
אבל כל מה שיכול היה להשתבש בדרך אכן השתבש, למרבה הצער. זה מתחיל בבחירה האיומה של התסריטאים לפרוש את העלילה באמצעות הכלי החביב על יוצרים בעשור האחרון, הלא הוא ציר הזמן הלא-ליניארי. אלא שבמקרה הזה היוצרים עשו שימוש מוגזם כל כך בצעצוע שקיבלו, שציר הזמן עבר לא פחות מהתעללות. שבע-שמונה קפיצות בזמן ובמרחב במהלך כל פרק, וזה במקרה הטוב, משאירים את הצופה תשוש, מבולבל וחסר כל מוטיבציה להתמסר לסיפור. אם אתם לא מנהלים פנקסנות צמודה במהלך הצפייה ספק אם תצליחו לזכור מה קדם למה ואיפה כל זה קרה.
בנוסף בניית הדמויות לקויה מאוד. בסיפורים שמתבססים על המציאות, במיוחד כאלה שהסוף שלהם ידוע, הפרשנות או ההעמקה הפסיכולוגית חשובות מאוד ליצירת עניין. אבל סובראג' של "הנחש" (שמגלם טאהר ראחים) הוא הדמות המשעממת ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה, להלן הרוע הטהור. אין לצופה שום מוטיבציה להתוודע אליו, אין שם מורכבות מתפתחת או אישיות מעניינת. ברור לנו מה הוא הולך לעשות. הדמות הסמי-מורכבת, מארי אנדרה (ג'נה קולמן), הקנדית שהתאהבה בסובראג' וחברה אליו למרות האמביוולנטיות שחשה מול הפשיעה שלו, היא מקרה קלאסי של אשה שנכנעה מול מה שנהוג לכנות היום "גבריות רעילה", אבל גם היא לא מצליחה לייצר אמפתיה או הזדהות אצל הצופה.
כל זה משאיר אותנו רק עם הכנף השניה של העלילה – החקירה של קניפנברג, שהיא אכן הנרטיב המעניין יחסית בסדרה. קניפנברג (בילי האוול) הוא הבחור הטוב שנאבק לא רק ברשע אלא גם בחוק מושחת, דיפלומטיה שאין לה עניין בבני אדם ובאופן כללי בכל מה שרע בממסד. אלא שגם במקרה שלו הבימוי משאיר את קניפנברג כדמות לא עקבית ומרושלת באופן שמקשה על הצפייה. ההתעקשות להוסיף את מערכת היחסים שלו עם אשתו כדי להכניס איזה שהוא עומק לדמות היא מאולצת ומסרבת להכיר במהות האמיתית של הסיפור, שהיא המרדף של האיש שלנו אחרי הנחש החמקמק, שמצליח לשטות בכולם, אבל עד גבול מסוים. בינתיים תצטרכו לסבול אינספור סצנות של היפים מסוממים שמקיאים את נשמתם ללא תכלית. כשהקתרזיס סוף סוף מגיע – ובכן, בפרפראזה על הסלוגן הישן של משדרי הספורט: מעט מדי, מאוחר מדי וממש ממש לאט מדי.
