זמן קצר אחרי שהמרוץ לראשות הממשלה הוכרע - ובחתיכת נוק-אאוט - הוזנק המרוץ השני שמעניין רבים בבריטניה: הקרב על צמרת המצעדים בסוף השבוע האחרון שלפני חג המולד. השנה, נדמה, המאבק המעניין אינו בזירת הסינגלים אלא בתחום האלבומים, בזכות שתי יצירות מצופות למדי: Heavy is The Head של סטורמזי, קיסר ה-Grime הבלתי מעורער ו-Fine Line של הארי סטיילס, מהדמויות המפתיעות שהולידה תעשיית הפופ.
ההתנגשות ביניהם מרתקת משום שהמשותף ביניהם רב מהצפוי ואילו מה ששונה מייצג את הקטבים של ההוויה התרבותית העכשווית. מחד, סטורמזי וסטיילס משתייכים לאותו דור, הם כוכבי ענק שהצליחו לסחוף המונים גם בעידן הפרעת הקשב-ריכוז ושניהם ניצבים בפני מבחן האלבום השני, שהפיל לקרשים רבים וטובים לפניהם.
מנגד, סטורמזי הוא אייקון בריטי ואילו סטיילס הוא כוכב-על גם בארצות הברית עוד מימי וואן דיירקשן; סטורמזי פוליטי, תומך מוצהר ואף נלהב של מפלגת הלייבור וג'רמי קורבין (שהתרסקו בבחירות) ואילו סטיילס הוא לכאורה האבטיפוס של הסופרסטאר שימכור חולצות לכל הצדדים; סטורמזי מייצג את פריחתו של ז'אנר היפ הופ שמתמחה באורבניות בריטית, קלסטרופובית ושבורה, ואילו סטיילס שקוע ברטרו לרוקנ'רול השזוף שבא מקליפורניה בסיקסטיז ובסבנטיז.
שני גברים מוכשרים וכריזמטיים, שני אלבומים עמוסי הייפ, שני עולמות.
הסערה של סטורמזי
Heavy is The Head סוגר שנה היסטורית הן עבור סטורמזי והן עבור הגריים. לא במקרה הוא מזכיר כבר בשיר הראשון, Big Michael, את הרגע שבו נכנס סופית לפנתיאון: ההופעה בקיץ בפסטיבל גלסטונברי, הנחיתה של הגריים על הירח של תרבות הפופ הבריטית. ובאמת, אפילו כשרואים ביוטיוב את סטורמזי עולה לבמת הפירמידה, עם האפוד של דגל בריטניה שבנקסי העניק לו, אי אפשר שלא להתחשמל. "כשבנקסי שם את הווסט עליי / הרגשתי כאילו אלוהים בוחן אותי", הוא משחזר את החוויה ב-Audacity המעולה.
התחושה הבולטת באלבום היא שגם כשהכתר מונח היטב על ראשו, סטורמזי מאמין שהאודישן לא נגמר. שיר אחרי שיר הוא מתאר את החיים בצמרת של גלגל ענק, כשכל העולם נפרש מתחתיך כמו נמלים, אבל מתישהו תגיע השעה לנחות על הקרקע. בינתיים הוא דואג להשתכר מהחמצן ולהזהיר את עצמו מהקריסה, להסתייג מהציפיות האדירות כלפיו כסמל שחור ולהתוודות שכל הכסף והתהילה הם לא הדרך הכי טובה לשמור על בריאות הנפש. אז מה עושים? טיפול פסיכולוגי וגם פנייה לאלוהים כמובן, כולל תודה לישו והומאז' ל-(Shackles (Praise You, להיט הגוספל של הצמד Mary Mary.
התמות האלו לא חדשות בשום צורה. אבל סטורמזי ניחן באותו כישרון נדיר, שמסוגל לגרום למאזין להרגיש אמפתיה כלפי אדם שרכש שעון ב-140,000 ליש"ט. הוא חושפני ושנון, כבד ראש וגם נכון להשתעשע. קצת כמו ב-To Pimp A Butterfly, האלבום השני של קנדריק לאמאר, הזינוק המטאורי במעמדו אולי קלע את סטורמזי בסחרור פנימי, אבל הביטוי שלו מתפוצץ מבהירות וביטחון. רק אמן שאין לו שמץ של ספק בקהל שלו משבץ סינגל סופר-מצליח (וממכר) כמו Vossi Bop בתור השיר האחרון.
וכשאתה המלך, כל האופציות פתוחות בפניך. סאונד של מיליארד פאונד, סינגל עם אד שירן (ו-Burna Boy המצוין), כבוד לקולגות כמו Headie One ו-Aitch וקמפיין קידום מאסיבי. "השנה אני הולך להיות שם מוכר בכל בית", הוא אומר ב-Wiley Flow. האלבום החדש לא מפיל לסתות כמו אלבום הבכורה שלו, אבל אם זה היעד - הסערה של סטורמזי תיכף תעיף דלתות גם מחוץ לאנגליה.
הלב במקום הנכון
בעוד סטורמזי הוא הוריקן ממוקד מטרה, יש משהו נוגע ללב באופן שבו הארי סטיילס מסתובב בחנות הממתקים של עצמו ולא יודע מה מתחשק לו. Fine Line מייצג את המאבק של אמן שחשוב לו להיות משמעותי וליצור מוזיקה עם חיי מדף. יש לו את כל האמצעים - הכותבים, המפיקים, הכריזמה, הלהט - אבל משהו בעולם הפנימי שלו עוד לא התגבש - כדי שזה יתפוצץ.
שתי הבעיות המרכזיות של סטיילס נותרו הקול המוגבל שלו ורמה בלתי אחידה של שירים. כזמר, סטיילס לא התברך במנעד רחב במיוחד, וזה בולט דווקא כשהוא משום מה מנסה למרוד בקוליות הטבעית שלו, כמו בשיר המחזמר המעט מביך Treat People With Kindness. בטקסטים ישנן הברקות של כנות ("מה אם אני מישהו שאני לא רוצה בסביבה?", הוא שואל ב-Falling), אבל ב-She היומרה שלו לספר סיפור קורסת תחת ערימה של קלישאות וחוסר מעוף.
זה לא מונע מ-Fine Line להיות ה"סבבה של אלבום" שלפעמים מאוד חסר. ברגעים שטוב לו ושמח, סטיילס מוביל שירים כיפיים כמו Golden ו-Watermelon Sugar. כשעצב הפרידות משתלט עליו הוא מנפק המנוני דיכי לא בלתי מקסימים כמו Cherry ו-Falling. ב-Sunflower Vol 6 הוא פתאום נשמע כמו מעריץ של ומפייר וויקנד. והסיום היפהפה, Fine Line, לא מבייש את מורשת Bon Iver.
כמעט עשור מאז הופיע לראשונה ב"אקס פקטור" ושר סטיבי וונדר, שופט בריאליטי היה אומר להארי סטיילס שהלב שלו לגמרי במקום הנכון. אי אפשר לטעות באהבה שלו למוזיקה ובכבוד שלו כלפיה כמקצוע. אבל למה שמפריד בין זה ובין הנצח קוראים, ובכן, Fine Line.
פאקינג לג'נד
ביום חמישי האחרון, רגע לפני הפוטו-פיניש, הארי סטיילס ערך הופעה בלונדון והזמין אורח מפתיע. סטורמזי עלה לבמה, חיבק את סטיילס ויחד הם ביצעו את Vossi Bop, כולל הקריאה "פאק בוריס" שמופיעה בשיר ומופנית לראש הממשלה. "רואים את הבחור הזה פה?", פנה סטורמזי לקהל בסיום, "הארי סטיילס, פאקינג לג'נד...ניסו להמציא מאבק בינינו, אבל זה פאקינג אח שלי. ואני רוצה להגיד, און רקורד, הבחור הזה יצר אלבום מבריק....הארי, אתה לא רק כוכב פופ. אתה אמן מעולה. גבירותיי ורבותיי, הארי פאקינג סטיילס".
ועם כזאת מחווה יפה, למי אכפת שבסוף שניהם הפסידו. ועוד לרוד סטיוארט.
