לכאורה, כותרתו של הסרט התיעודי המצוין "דיק ג'ונסון מת" (Dick Jonson is Dead), שעלה בסוף השבוע האחרון בנטפליקס, אומרת הכול. אבל זוהי רק עוד דרך של הבמאית, קירסטן ג'ונסון, שהיא גם בתו, להתל בו, בנו, ובחרדה מפני המוות שצלו הולך ומתעצם. מצד אחד, דיק ג'ונסון אכן מת – ואפילו אינספור פעמים, בתאונות שונות ומשונות. מצד שני, הוא שב בכל פעם לחיים, ממש כמו בסרט האימה הקומי "מז"ל טוב", באופן שמאפשר לבתו, נכדיו וחבריו לעבד ולעכל עוד קצת את איום המוות, האמיתי, המתקרב. יותר מקורי מזה לא יכול להיות.
(באדיבות נטפליקס)
קירסטן ג'ונסון היא אחת הדוקומנטריסטיות המעניינות שפועלות היום, וכל זאת בזכות סרט אחד, Cameraperson שיצרה בשנת 2016. קולאז' מפעים של קטעים מרחבי העולם שצילמה במהלך הקריירה שלה כצלמת של סרטים תיעודיים – בין היתר של "פרנהייט 11.9" (2004) של מייקל מור, ו"אזרח מספר ארבע" (2014) זוכה האוסקר של לורה פויטרס, על המדליף אדוארד סנודן. Cameraperson (שהיה סרטה התיעודי השני באורך מלא) הפך את הדימויים שצילמה – של עוולות מלחמה באזורי עימות, אך גם של אביה ואמה חולת האלצהיימר – לדיוקן אוטוביוגרפי יפהפה וייחודי, שהיה גם, בה בעת, הרהור על האופן שבו התיעוד הופך לזיכרון. וכן, גם על כוחו של הקולנוע להשיב את המתים לחיים. סרט מסע יוצא דופן.
ייחודי היא המילה המתאימה לאפיין באמצעותה גם את סרטה הנוכחי. הוא נפתח כאשר האב בן ה-80 פלוס מחליק במהלך משחק עם נכדיו. אך הסיטואציה האגבית, כמעט קומית, הזאת מסמנת את המקום שממנו הדברים רק ילכו ויתדרדרו. האב האלמן, פסיכיאטר ותיק במקצועו וחבר אדוק בכנסייה האדוונטיסטית, הולך ומאבד את זכרונו, ומשמעות הדבר שעליו לעזוב את הבית שבו הוא חי בגפו במדינת וושינגטון, ולעבור להתגורר עם בתו בניו-יורק.
כדי להתמודד עם האובדן הצפוי, מחליטה ג'ונסון, בשיתוף פעולה מלא מצד אביה, לביים סצינות שבהן הוא אכן מת. יש משהו אכזרי ואלים מאוד בסצינות הללו – האב מועד מגרם מדרגות, נמעך תחת כובד משקלו של מזגן שנוחת עליו, או מדמם למוות מקרש חד שננעץ בשוגג בצווארו – אבל גם אזכור של קטעי סלפסטיק נוסח באסטר קיטון, הגאון האמיתי של הקומדיה האילמת. אל דאגה, האב החביב וכבד הגוף אינו באמת סופג את הפגיעות, וג'ונסון חושפת את צוות הצילום, אנשי האפקטים והכפילים ששותפים ליצירת פנטזיות המוות.
יש משהו אפל גם באופן שבו התרפיה הקולנועית הזו מאפשרת לג'ונסון לרצוח את אביה, שוב ושוב, גם אם בדרך סימבולית. אבל הסרט אינו מתעכב על ההיבטים הללו – ואולי טוב שכך. "דיק ג'ונסון מת" מונע מחרדה, אבל ג'ונסון משכילה להפוך את החרדה הזו למסה משעשעת על יכולתה של הפנטזיה הקולנועית להתגבר עליה. היא כמו מנסה לשלוט במוות באמצעות סיטואציות בדיוניות, והתוצאה היא חגיגה של שמחת חיים יותר מאשר הכנה לפרידה.
מטבע הדברים, תיעוד תהליכי גסיסה ודמנציה (כמו, בעצם, כל מעשה תיעוד) מעלה סוגיות אתיות רבות משמעות. בסרט המופתי "בן דוד רחוק" (2012), תיעד הקולנוען אלן ברלינר במשך חמש שנים את דעיכתו מאלצהיימר של קרוב משפחה, חוקר ספרות, מתרגם ומשורר מהולל, עד וכולל אותו שלב בחייו שבו הוא כבר מנותק לחלוטין מסביבתו. לא ניתן לדבר על אתיקה של תיעוד אינטימי של מחלה, מבלי להתייחס לסרט הזה שכל בחירה סגנונית בו מייצגת מודעות עצומה ורגישות מופלאה לסיטואציה הטעונה. גם במובן זה, צולחת ג'ונסון את המהמורות האתיות שהיו עלולות להחריב את סרטהּ – למשל, הפיכתו של האב למוקיון פאתטי בשירות הפנטזיה – ומה שמתקבל, על כן, הוא דיוקן מרגש וייחודי.
ג'ונסון גם אינה מלעיגה על אמונתו הדתית יוצאת הדופן של האב. גם כאשר היא מרשה לעצמה לעצב את החיים שאחרי המוות כפנטזיה צבעונית ומתוקה, שבה ישו מקבל את פני האב ומיישר סופסוף את בהונות רגליו הקמוטות – עיוות ממנו סבל כל חייו. יש משהו תמוה בוויתור שלה על הדינמיקה עם שני האבות של ילדיה הקטנים (אחד מהם הוא איירה זקס, דוקומנטריסט נודע בפני עצמו), ועל הקשר שמתקיים בינם ובין האב שמתגורר עם בתו בדירה הסמוכה. מצד שני, אולי היה בכך כדי לערער את המבנה המדויק של הסרט שמתבסס על רפטטיביות של מיתות מגוונות, שכל אחת מהן מסייעת ליוצרת להישיר מבט אל הבלתי נמנע.
הסרט הזה לא מפסיק להפתיע, וההפתעה הגדולה ביותר, מבלי לחשוף, היא גם ההנאה המורבידית הכי גדולה שיכולה קירסטן להעניק לאביה. אני מודה שלא ראיתי את זה בא. קשה להסביר זאת במילים, אבל הסרט מנציח את פניו של האב באופן שבו אנו חווים את האהבה העצומה של בתו אליו. כל שוט של פניו ספוג בגעגוע. בהבנה הכואבת והמפוכחת שכל מבט באב הוא גם פרידה ממנו. נדמה שאין שם הולם יותר מאשר "דיק ג'ונסון מת" לסרט שמזכיר לנו, שמי שמת בסרטים לא באמת מת.
