כשהפורמט של "בטיפול" הגיח למסך לפני יותר מעשור הוא היה מהפכני: מצד אחד, ראשים מדברים בלוקיישן אחד במה שאין ברירה אלא להגדיר כדרמה יומית, אולי הפורמט הנוח ביותר בעולם להפקה. מצד שני, מופת של כתיבה רגישה שנשענת על סאבטקסטים ודקויות, שרק שחקנים מהמדף העליון יוכלו להחזיק מבלי להיעזר בהסחות דעת, גימיקים או טוויסטים חדים בעלילה. רק העמקה שקטה ועקבית אל תוך נפש האדם - המטפל והמטופל - ונכונות של הצופה לצלול לטיפול של עצמו, כמו גם לדמויות שהוא עוקב אחריהן. זה עבד מדהים בפורמט המקורי של חגי לוי ב-HOT, וזה עבד לא רע בעיבוד האמריקני עם גבריאל ביירן בתפקיד הפסיכולוג פול ווטסון. ב-HBO מקווים שהעונה הרביעית שעלתה השבוע - 11 שנים לאחר רדת עונתה השלישית של "בטיפול" האמריקנית - תשמור על הגחלת ותביא לחצר אם לא את הבחורים, אז לפחות את פרסי האמי והיוקרה. ואולי כאן טמונה הבעיה הבסיסית של העונה הזאת, שהיא מאוד מוכוונת תסריט ומאבדת על הדרך משהו מהניצוץ.
בטיפול – עונה 4
בעונה החדשה הצופים הנאמנים ייאלצו להפרד מד"ר ווטסון, כשבמקומו ייכנסו לסדרת סשנים עם ד"ר ברוק לורנס (אוזו אדובה, "כתום הוא השחור החדש"), תרפיסטית אפרו-אמריקנית שאבא שלה נפטר לא מזמן והשאיר אותה לבד בבית ענק שבנה. הלוקיישן הניו יורק האורבני הוחלף בבית רחב ידיים עם חלונות ענקיים שחובקים את הנוף של לוס אנג'לס. העונה הרביעית תכיל 24 פרקים ותעניק ארבעה סשנים לשלושה מטופלים, פלוס שיחת נפש שבועית אחת של ד"ר לורנס עם חברה ותיקה בשם ריטה. ומאחר שהימים הם ימי הקורונה, המגפה מוטמעת בתסריט גם אם לא תמיד מתייחסים אליה ישירות.
המטופל הראשון הוא אלדיו (אנתוני ראמוס), מטפל ממוצא לטיני שנמצא בבידוד, המשוחח עם ד"ר לורנס מרחוק באמצעות המחשב. אלדיו עצמו מאובחן כדו-קוטבי ומתמודד עם קשיי שינה שהוא מנסה להתחקות אחר מקורם. אחריו מגיעים קולין (ג'ון בנג'מין היקי, "האישה הטובה"), גבר לבן ומניפולטיבי שמרצה ארבע שנות מאסר על הונאה שביצע כשעבד בהייטק, וכעת מובא לאבחון כדי להחליט אם להקדים את השחרור שלו. השלישית היא ליילה (קווינטסה סווינדל), בת 18 אפרו-אמריקנית, נציגה מנג'סת למדי של הדור הצעיר, שגדלה בבית של סבתה. היא מאולצת להגיע לטיפול בעקבות "הבחירה שלה להיות לסבית" וההשלכות של "הבחירה" על עתידה במוסדות ההשכלה הגבוהה. וגם ד"ר לורנס עצמה מתמודדת עם שדים משלה - היא מנסה לאתר ילד שמסרה לאימוץ כשהייתה מתבגרת, מנהלת מערכת יחסים הרסנית לכאורה עם אדם (ג'ואל קינמן, "בית הקלפים", "פחמן משודרג") ומתמודדת עם התמכרות-עבר לאלכוהול.
לכאורה הכל עובד ב"בטיפול" הנוכחית, ולא קל להצביע על הסיבה המדויקת שמונעת ממנה לסחוף את הצופה רגשית. אדובה, שמופיעה בכל סצנה, מניעה את הדמות שלה על קשת רחבה של מצבים נפשיים, ומצליחה לגלם גם את המטפלת החדה והכנה וגם את האישה שחווה אובדן ומדחיקה סימני אזהרה. שאר השחקנים נותנים עבודה לא פחות טובה, כשהמהנה מכולם הוא כנראה בנג'מין-היקי, שמנהל עם ד"ר לורנס מאבק כוחות שכלתני עד שהוא מתפרק.
אבל כל הסשנים, מי יותר ומי פחות, סובלים מאותה כתיבה נוסחתית ומודעת לעצמה שהופכת את המטופלים למניפסטים ייצוגיים, ומפספסת את הקסם שבתהליך המורכב והאינטימי של חיבור בין המטפל למטופל. ליילה מלהגת על הפערים בין הדורות ועל שינויי האקלים, קולין מקטר על תרבות הביטול והמחיר שהוא משלם על היותו גבר לבן, ואלדיו קצת יותר חמקמק ואישי אבל גם הטקסטים שלו מעושים יתר על המידה (הפרק הראשון שלו הוא המנוכר מכולם). למרות שהמטופלים של ד"ר לורנס נחשפים לכאורה, רק לרגעים בודדים הם מפסיקים להיות שנונים ורהוטים ומדקלמים תובנות, וזוהי תולדה של בימוי לקוי ובעיקר של הטקסטים ששמו לשחקנים בפה. "בטיפול" עשויה היטב ובתחכום, אבל חסרה את המרכיב הנשמתי שהופך את הפורמט שלה מסתם עוד סדרה על פסיכולוגים לדבר האמיתי.
