לאורך השנים בהן המאזינים והגולשים התבקשו להכתיר את "השיר הגרוע של השנה" במצעד הבינלאומי השנתי, אפשר לחלק את סוג הזוכים לשניים. הסוג הראשון והכי נפוץ הוא "הלהיט האידיוטי שבכל זאת תפס עד שיצא לכולם מהחורים", כשהדוגמה המובהקת והקולנית ביותר היא כמובן "גנגנם סטייל" המאוס של סיי שבישר את עידן הוויראליות. זה לא הפריע לשיר להגיע למקום הרביעי במצעד הרגיל של 2012, כלומר, "השיר הגרוע של השנה" הוא בעצם דרכם של המדרגים להודות באמביוולנטיות של עצמם.
הסוג השני הכי בולט הוא, איך לומר זאת בעדינות, שירים של בריטני ספירס. בעשור שבין 2000 ל-2009 כוכבת הפופ המיתולוגית – כן, זה השלב בחיים שבו אפשר לקרוא לה ככה – לקחה את הקטגוריה לא פחות משלוש פעמים עם Oops…I Did It Again, I'm A Slave 4U ו-Gimme More. שניים מתוכם דורגו גם במצעד הרגיל ("אופס" אף הגיע למקום הרביעי) וספירס ממש לא נעדרה מהמצעדים עם יתר הלהיטים שלה, כך שהדואליות נמשכת גם כאן.
אפשר להגיד שגם WAP של קארדי בי ומייגן די סטליון, הזוכה הלא-מאושר של 2020, סובל מאותה תופעה. קארדי בי היא סופרסטארית, די סטליון נהנתה משנת פריצה בזכות Savage (וגרסת הרמיקס עם ביונסה) והשיר נחגג בהצלחה אדירה מסביב לעולם ובכל הפלטפורמות, כך שלא מדובר בלהיט חיצוני לתעשייה שמתלבש כמו עלוקה על תאי המוח. כמו כן, WAP גם הגיע למקום ה-18 במצעד הרגיל של ynet גלגלצ והוא נהנה מנתוני האזנה מצוינים בשירותי הסטרימינג.
דווקא בשל כך, הצורך של המאזינים בישראל להצהיר על סלידה ממנו הוא בשורה מעצבנת ומדכאת, שכן ספק רב אם היא קשורה לאיכות המוזיקלית של השיר ולא למהות שלו. WAP, קיצור של Wet Ass Pussy למי שפספס, הוא הרבה יותר מעוד שיר, כפי שקארדי בי כבר הרגילה אותנו. מהרגע שפרצה לתודעה עם Bodak Yellow העצום ואלבום הבכורה ההיסטורי שלה, קארדי בי עיצבה מחדש את כללי המשחק בתרבות הפופ וההיפ הופ. לצד נוכחות עוצמתית, קילינג אינסטינקט מרהיב וחוש הומור משגע, היא לא דילגה על מחסומי התודעה שבולמים בעיקר נשים בסצנה - אלא שברה אותם בזה אחרי זה. בקליפים המצוינים ובשימוש המבריק ברשתות, היא לא התביישה לרגע בעברה כחשפנית, בדעות הפוליטיות שלה וגם לא בתפיסתה את המיניות הנשית.
עם המילים הבוטות והלא מתנצלות שלו והדיונים הרבים שהוא עורר, WAP הוא מפץ מכונן בגלל שהוא דורש מהקהל לאפשר לנשים את מה שגברים קיבלו עד עתה, ודי בקלות: הזכות לרוץ לספר לחבר'ה. ברובד נוסף, השיר יוצא נגד מגמה בתעשיית המוזיקה הגברית והסקסיסטית, שדוחקת בנשים להתחרות זו מול זו כדי שרק אחת תהיה "המלכה". קארדי, אדבוקטית נלהבת של שילוב נשים בצמרת ההיפ הופ, פינתה מקום למי שהיא לכאורה ה"איום" הכי גדול עליה.
גם אם "השיר הגרוע של השנה" הוא רק "קטע" מבחינת המאזינים, הפניית הגב ההצהרתית לשיר עשויה להעיד גם על מידה של שמרנות ופוריטניות, שהיא הרבה יותר דיכוי נשים מאשר הבעת כבוד כלפיהן. וכמובן שהאג'נדה הזאת לא תקפה משום מה בטריטוריות אחרות של הפופ. לסטטיק ובן-אל מותר לשיר ש"הבנים מראים ת'קוביות והבנות חמות כמו עוגיות", אבל המיניות של קארדי בי ומייגן די סטליון כבר נתפסת כאיום על שלום הציבור.
