ימים לא פשוטים עוברים על תעשיית הקולנוע האמריקנית. השילוב של מגיפת הקורונה ומהפכת הסטרימינג יצרו את "הנורמלי החדש", לפיו סרטים נצפים בבית לבד, בניגוד גמור למה שהכרנו בעבר. וכך, בעוד הוליווד מחשבת את צעדיה ומשאביה מחדש במציאות העדכנית, גם היוצרים העצמאיים נמצאים בצומת דרכים, שנמצאת כרגע בפסטיבל סאנדנס - כשבכל שנה הדרכים מובילות לשם. אלא שהפעם במקום לעלות לרגל לפארק סיטי שביוטה, האורחים גולשים לשם. הפעם בלי מגלשי השלג כנהוג במתחם הסקי הפופולרי שבמקום, אלא בעזרת המחשב. בהתאם לאותו נורמלי חדש, גם הפסטיבל שיפתח מחר (ה') יערך הפעם באופן מקוון במקביל להקרנות שיערכו בו זמנית בערים שונות ברחבי ארצות הברית. אבל למרות שסאנדנס השנה הוא ככל הנראה המבצע הקולנועי הווירטואלי הגדול ביותר מאז פרוץ המגפה, האירוע הנוצץ נלחם השנה על שימור היוקרה שלו - בלי המסיבות ובלי קרבות הבידינג על הסרטים החמים. וגם בלי רוברט רדפורד.
רדפורד בן ה-84 שייסד את סאנדנס, הוא אייקון הוליוודי שהתמסר לקולנוע העצמאי ששגשג בחסותו כל חורף בעיירת הסקי ביוטה. אבל בשנה שעברה הוא הודיע על פרישתו מפאת גילו. איתו עזב גם המנהל הוותיק ג'ון קופר, והותיר את הבמה לצוות חדש וכל נשי בראשות המנהלת טאביתה ג'קסון והמנהלת האמנותית קים יוטאני. הזדמנות או העדפה מתקנת? בסוף אלו הסרטים שיצטרכו להכריע, ונראה שבסאנדנס השנה הבולטים שבהם נוצרו על ידי נשים, ובראשן בכורות הבימוי של רובין רייט (Land) ורבקה הול (Passing). כל אחת מהן בנתה לעצמה קריירה בהוליווד מול המצלמה, ובאקלים הנוכחי נפתחו הדלתות לעשות זאת גם מאחוריה.
הבמאיות שבקדמת הבמה
רייט בת ה-54 מביאה איתה קריירת משחק מפוארת מ"הנסיכה הקסומה" ו"פורסט גאמפ", והסדרה "בית הקלפים". לאחרונה הופיעה גם לצדה של גל גדות בסרטי "וונדר וומן", אבל כבמאית בחרה לעצמה פרויקט שונה בתכלית מאלו עתירי התקציב שהייתה מעורבת בהם. ב-Land היא מגלמת אישה שמאסה בשגרת החיים הרועשת ומתבודדת בטבע. לצורך הצילומים נבנה צריף על פסגת הר מושלג, ובתוכו נטמעה כדמות, כשחקנית וכבמאית בסיפור הישרדות בין דובים וזאבים, שהוא גם סיפור הישרדות בין בני אדם.
הול הבריטית בת ה-38, שפרצה כשחקנית ב"וויקי, כריסטינה, ברצלונה", "איירון מן 3" ו"פרופסור מרטסון ונשות הפלא" (הסיפור מאחורי וונדר וומן, בלי גל גדות), העדיפה להישאר מאחורי המצלמה ונעזרה במפיק הישראלי-אמריקני חביב סאנדנס אורן מוברמן כדי להוביל את דרמת המתח Passing. הסרט עוקב אחרי שתי נשים ממוצא אפריקני בניו יורק של שנות ה-20 (טסה תומפסון ורות נגה), שבזכות צבע עורן החיוור מתנערות מדעות קדומות. או שלא.
במאית נוספת שזוכה לתשומת לב נאה (גם ללא הזוהר ההוליוודי של רייט והול) היא ניקול בקווית' עם סרטה השני Together Together. מדובר בקומדיית יחסים חביבה מהסוג הלא מזיק, על אף העיסוק שלה בסקס. אד הלמס הוא גבר בודד שמפגש שלו עם סרוגייט (פאטי האריסון) מביא לשינוי תפיסה של השניים בנוגע ליחסים וקירבה.
סרטים נשיים נוספים שבולטים בסאנדנס השנה הם Coda של הבמאית סיאן הדר, שמביאה למסך יחסים מורכבים בין הורים חירשים לבתם השומעת (מרלי מטלין זוכת האוסקר גם פה). אליו אפשר לצרף את Mayday של קארן סינורה על עולם חלומי ובו נערות לוחמות כאמזונות מודרניות. גם How It Ends של זואי ליסטר-ג'ונס (ובמאי שותף דריל וויין) שווה לציון, והוא עוקב אחר אישה צעירה שמחפשת משמעות במסיבת המסיבות ביום האחרון עלי אדמות (אוליביה וויילד והלן האנט משאילות מתהילתן להפקה).
בעוד שהסרטים של הבמאיות האמריקניות נמצאים בצד הנכון של האוקיינוס האטלנטי והפוליטיקלי קורקט, ייתכן שדווקא Pleasure, היצירה הפרובוקטיבית של ניניה תייברג השבדית, תהיה זו שתעורר הדים יותר מכל, הדים ושערוריות משני צדי המגדר. בסרטיה הקצרים תייברג צללה לתוך עולמן של נשים צעירות בסביבות רדודות ומזויפות לכאורה כמו אופנה וקליפים. אחד מהסרטים הללו היה Pleasure הקצר מ-2014 על תככים ומזימות מאחורי הקלעים של הפקת פורנו. עתה מגיעה הגרסה הארוכה, הסוערת והבוטה שכוללת סצנות סקס גרפיות בהשתתפות שחקניות שהן כוכבות פורנו בהסמכתן. העלילה אמורה לאתגר תפיסות שמרניות ופמיניסטיות רדיקליות, כשבלה צ'רי הצעירה מתייצבת בלוס אנג'לס עם כוונה מוצהרת להיות הדבר הגדול הבא למבוגרים בלבד. אבל בעסקים, כמו בעסקים, יש תחרות מרה בהנהלת גברים נצלנית ובהשתתפות צ'ילבות ערמומיות. לפחות הגיבורה מלאת התושיה יכולה לדאוג לעצמה.
ויש גם במאים כמובן
John and The Hole עלול להישמע גם כן כאילו הוא לקוח מסוגת הפורנו, אלא שלמעשה מדובר בדרמת התבגרות לא אופיינית של הבמאי פסקל סיסטו, שתוקרן בבכורה אחרי שנבחרה לתוכנית של פסטיבל קאן שבוטל באביב. העלילה מלווה את ג'ון, נער זועם בגילומו של צ'רלי שורטוול אשר כולא בבור את הוריו (מייקל סי הול וג'ניפר אילי) ואחותו (טייסה פרמיגה) ויוצא להרפתקה פרועה בבית בלי המבוגרים.
סרט מסקרן נוסף הוא Wild Indian של הבמאי לייל מיטשל קורבין. גם הוא מתחיל עם נער סורר, הפעם בקהילה של אינדיאנים בוויסקונסין. בבגרותו הוא מתחיל חיים חדשים כאיש עסקים מצליח בלוס אנג'לס, אך לא מצליח להדחיק טראומות ילדות והעוולות שגרם בעצמו לאחרים. ג'סי אייזנברג וקייט בוסוורת' מופיעים פה בתפקידי אורח קטנים לצד מייקל גרייאס המגלם דמות קריפית במיוחד. אפשר לקרוא לזה "אינדיאן פסיכו". באווירת תקינות פוליטית בה הקהילה הילידית זוכה להמון פרגון והוקרה, אפשר להעריך גם סרטים שמעזים לחתור לבעיות בתוכה.
את מצעד "הסרטים היפים והנכונים" מהצד הגברי של סאנדנס מובילה ללא ספק הדרמה Judas and the Black Messiah בבימויו של שאקה קינג ובהפקתו של ריאן קוגלר, המוכר כבמאי "הפנתר שחור". במקרה זה אין מדובר בפנתר שחור שהוא גיבור-על מהעולם של מארוול, אלא בפנתר שחור אחר, פרד המפטון, מנהיג תנועת הפנתרים השחורים באילינוי בשנות ה-60. דניאל קלויה מגלם את הפעיל החברתי הלוחמני שהפך ליעד מודיעיני של ה-FBI, ומגולל את פרשת הפללתו על ידי וויליאם או'ניל (לקית' סטנפילד), שגויס כסוכן חשאי בתוך הארגון. הדרמה ההיסטורית הנפיצה היא ללא ספק ההפקה הגדולה ביותר בפסטיבל השנה. עם צוות שחקנים נוצץ שכולל גם את ג'סי פלמונס, אשטון סאנדרס, ומרטין שין בתפקיד ג'יי. אדגר הובר, ועם הזווית הסוציופוליטית הנכונה בזמן הנכון, התקוות של אולפני האחים וורנר לגיחת אוסקר עשויה להתגשם, כל הדרך להשקה ב-HBO מקס.
מזרח התיכון החדש - ישראל אאוט, סוריה אין
ומה בנוגע לקולנוע הישראלי? בניגוד לימים עברו בהם סרטים כחול-לבן זכו לפרגון רב בפסטיבל, גם השנה הם אינם בנמצא. הסרת הנושא הפלסטיני מסדר היום הפוליטי הבינלאומי הסיר גם את הקולנוע הישראלי מתוכניות הפסטיבל. מי שמחליפים אותו שם הם סרטים העוסקים במשבר הפליטים בסוריה, כאשר שניים כאלה יוקרנו השנה בסאנדנס. Captains of Zaatri של עלי אל-עראבי המצרי, המלווה שני כדורגלנים צעירים ממחנה פליטים בירדן לטורניר כדורגל נוצץ בקטאר, הוא האופטימי בין השניים. "סבאייה" לעומת זאת הוא תיעוד אמיץ של חוג'יר חירורי הכורדי במחנה הפליטים אל-חול שבסוריה, השורץ שרידים של כנופיות דאעש. עם המצלמה שלו, חירורי מתלווה ליחידה חמושה של פעילים מעדת היאזידים, במשימת איתור וחילוץ נשים שנתפסו בפשיטות דאעש, והפכו לשפחות מין עבור אדוניהם, שממשיכים לסחור בהן גם אחרי קריסת המדינה האיסלמית. המון רגעים מלחיצים וגם שוברי לב יש בסרט הזה, רווי האקשן מהשטח.
סרט נוסף שמתקשר לנושא הוא Flee של יונאס רסמוסן הדני, שמשרטט את מסעו הפיזי והמנטלי גדוש הטראומות של פליט מאפגניסטן באמצעות אנימציה, פרויקט בהשתתפות המפיקה הישראלית פיליפה קוברסקי שמזכיר מאוד את "וואלס עם באשיר" פורץ הדרך של ארי פולמן.
אפשר להגיד שהנציגות הישראלית הבודדת בסאנדנס מגיעה באדיבותה של הקולנוענית האמריקנית מריון היל, שליהקה להפקה הצרפתית שלה Ma Belle, My Beauty את השחקנית סיון נעם שמעון, שכיכבה בעבר בדרמת הנעורית הלהט"בית "ברש" של מיכל ויניק.
הפעם היא מגלמת חיילת משוחררת (מאוד משוחררת) בשם נועה שמתווספת למשולש אהבה פוליאמורי של שתי נשים וגבר שיוצא מאיזון בחיי הנהנתנות בדרום צרפת. הדמות השובבה והפרועה שלה חולקת באנגלית חוויות מתל אביב, שם לטענתה גברים מכונים "דילדו עם דופק", והיא אף מלחששת מעט בעברית בעיצומה של סצנת סקס לסבית לוהטת וקולנית. עם כל מערכות היחסים הסבוכות בין הדמויות, המוזיקה, הנופים הכפריים והאווירה הבורגנית ההוללת רווית היין האדום, נראה שישראל (וגם צה"ל) מעולם לא הוצגה בפני העולם כאקזוטית והומו-ארוטית יותר מאשר באמצעות הייצוג הלאומי והפיזי של שמעון על המסך, כשהיא בלי בגדים, או רק עם ביקיני, או כשהיא לובשת בלי ידיעתה חולצה של הסיינטס - קבוצת הפוטבול האהובה מניו אורלינס, עירה של הבמאית הול והדמויות בסרט.
ואיך לא, סרטי קורונה
לצד קיומם של פסטיבלים וירטואליים בעידן הקורונה, עוד מסימני התקופה הוא הכללתו של לפחות סרט תיעודי אחד על שנעשה בווהאן בימים הראשונים של פרוץ המגפה. "76 יום" עשה סבב פסטיבלים יפה מאז הקרנת הבכורה בטורונטו ודוקו נוסף בשם "ווהאן, ווהאן" היה אמור ללכת בעקבותיו אך נדחה כרגע. סאנדנס יכולים להתגאות בדוקורונה משלהם, In The Same Breath של נאנפו וונג האמריקנית-סינית, שמתעתד לחשוף את מהלכיה של המפלגה הקומוניסטית להסתרת האסון המתחולל בעיר האסורה. התייחסויות אחרות לנגיף יבואו לידי ביטוי בסרט האימה החדש של הבמאי הבריטי המוערך בן וויטלי In The Earth ובו מדען שמנסה להציל את האנושות מהכחדה במגפה, נתקל בברנש מפוקפק וקטלני לא פחות מהנגיף. אליהם מצטרפת אנה כץ הארגנטינאית, שעורכת ניסויים בעולם דמיוני בסרטה The Dog Who Wouldn't Be Quit על אדם השומר על קשר עם כלבו האהוב ומבודד עצמו מסביבתו הנגועה במחלה מסתורית.
ומי היה מאמין, אבל בפסטיבל השנה נכלל גם סרטה החדש של הבמאית ג'סיקה באשיר שהוא יצירה תיעודית פיוטית על תעשיית הגת באתיופיה. ממש כך, צעירים וצעירות מקומיים, חלומות ומציאות מתלפפות סביב אלומות הגת בסרט Faya Dayi שמצולם בשחור לבן ולמרות יופיו נראה שלעתים יש ללעוס עלה אחד או שניים להמרצת הצפייה. מי יודע, אולי הגת יהיה המרענן הרשמי של סאנדנס השנה. ללא מפגשים אישיים, אירועים חברתיים הוללים ואלכוהול בפארק סיטי, אורחי הפסטיבל יאלצו להתארגן בעצמם ובביתם כשהם מתנסים בחווית פסטיבל שונה השנה - בתקווה לחזרה לשגרה בינואר 2022.
