כל מי שעוקב אחרי מוזיקאים לאורך זמן נתקל בנקודה הזו, הרגע שבו רוח הנעורים, הזעם האגור והרוקנ'רול שבקעו מהנשמה המדממת – מתחלפים במתינות ובהשלמה של מי שהבין שכבר לא ישנה את העולם. הדיסטורשנים הרועמים של הגיטרה החשמלית מפנים את מקומם לגיטרה אקוסטית מלטפת – ונבואות הזעם, מתחלפות בשירי אהבה והכלה.
אצל פיונה אפל התהליך היה שונה. מי שבגיל 19 ניצלה את המעמד הדביק של קבלת פרס בטקס פרסי ה-MTV כדי להגיד "שהעולם שלנו הוא בולשיט", שב-23 השנים מאז אלבום הבכורה המוחץ שלה Tidal הפכה את החשיפה והפגיעות לשמותיה השניים - הוציאה דווקא בגיל 42 את אלבומה הקיצוני והנועז ביותר.
- עוד בערוץ המוזיקה:
שמו של האלבום החמישי של אפל, Fetch The Bolt Cutters ("הביאו את חותכי הסורגים" בתרגום חופשי) הוא ציטוט מסדרת המתח הבריטית The Fall. ג'יליאן אנדרסון המגלמת בסדרה חוקרת משטרה אומרת אותו כשהיא מבחינה בדלת נעולה המובילה לחדר שבו נערה עברה התעללות. ואכן, הזעקה לחופש ולחירות לבטא את עצמך כרצונך – הן תמות מרכזיות לכל אורכו של האלבום. "Kick me under the table, I won't shut up", היא שרה ב-Under The Table.
בניגוד לאלבומיה הקודמים, הפעם אפל לקחה על עצמה את מושכות ההפקה המוזיקלית, ויש לכך יתרונות וחסרונות. לא תמצאו ב-Fetch The Bolt Cutters, מלודיות רוק בועטות כמו בימי עבודתה עם המפיק ג'ון בריון, וגם לא עיבודים מתוזמרים להפליא בסגנון O Sailor מאלבומה השלישי - המוזיקה של Fetch The Bolt Cutters הרבה פחות קליטה. אפל הלכה רחוק, היא הקליטה את האלבום במשך חמש שנים בביתה שבווניס ביץ' – ולא בחלה באמצעים כמו דפיקה על הקירות, תיפוף על סירים ואפילו נביחות של כלבים, כדי ליצור אווירה מוזיקלית כאוטית ומטורפת.
זוהי איננה האזנה פשוטה. הקומפוזיציה מפוזרת במכוון, המקצבים מתחלפים במהירות מסחררת, המנעד הקולי שלה נע בין שירה לזעקות עזות, חזרה אינסופית על משפטים כאחוזת דיבוק וצחוק מטורלל ומתגלגל עד כדי צמרמורת.
כאמנית, אפל מעולם לא הייתה אחת שריצתה מישהו או פעלה לפי תכתיבים. היא חיכתה שמונה שנים בין יציאת אלבומה הקודם The Idler Wheel ועד להוצאת האלבום הנוכחי; היא לא חששה להקליט מחדש את כל אלבומה השלישי Extraordinary Machine תחת מפיק אחר, אחרי שלא הייתה מרוצה מהתוצאה שיצאה בהפקת ג'ון בריון. האלבום החדש הוא עליית מדרגה בסולם הכנות הרדיקלית של אפל – מי שכבר בגיל 17 שרטה לנו את הנשמה כששרה מדם לבה על אונס אכזרי שעברה, לא תיתן לאף אחד להגיד לה מה לעשות בגיל 42. זו המסיבה שלה והיא תשתולל, תצרח ותדפוק על הקירות, אם מתחשק לה.
לרסק את הקונבנציות
השיר הפותח I Want You to Love Me מבטא היטב את הלך הרוח של האלבום – הפסנתר, כלי הנגינה המזוהה ביותר עם אפל מלטף בהתחלה וגם השירה של אפל עדינה – אך ככל שהשיר מתקדם קולה מאבד שליטה במה שנשמע כמו אובדן עשתונות. כלי ההקשה, ככל הנראה הכלים הדומיננטיים ביותר באלבום, נוקשים ללא הרף – ובלי שום התראה או פייד אאוט מקובל, השיר מסתיים. וזו לא הפעם היחידה שאפל מרסקת את המבנים המקובלים של עולם הפופ.
בשיר Relay, היא כבר מתקרבת להיפ הופ עם לופים רפטטיביים וחזרתה על משפט המפתח: "Evil is a relay sport, when the one who's burnt turns out to pass the torch". אפשר להתחבר לזה יותר או פחות, אבל קשה שלא להעריך ולהתרשם מהמקוריות, היצירתיות והתעוזה המוזיקלית. זמן רב לא שמעתי אלבום שבו כל האלמנטים המוזיקליים: השירה הכאוטית, הלחנים עם המבנה השבור והנגינה הלא קונבנציונלית, משרתים את האמת הפנימית של היוצרת בכזו יעילות ואנרגטיות.
נהוג לכנות אמנות כ"תקשורת של הרגש". האלבום החדש של אפל הוא התפוצצות של רגש שנורית מלוע התותח שלה היישר לאוזנו וליבו של המאזין. וכמו קול של פיצוץ מהדהד, זה לא בהכרח נעים, לא ממש מובן או מאורגן, אבל זה כל כך עוצמתי.
מתחילת דרכה אפל זוהתה ככותבת מחוננת – וגם באלבום הנוכחי הליריקה שלה חדה כתער. בשיר הנושא של האלבום היא קורצת לאחת מהאלילות שלה, קייט בוש, ולשירה המפורסם Running Up That Hill ומבטאת את הצורך שלה בשבירת מוסכמות: "I grew up in the shoes they told me I could fill / Shoes that were not made for running up that hill".
ב-Shameika היא חוזרת לשנותיה המסויטות בחטיבת הביניים, לבנות שהתעללו בה ולילדה שדווקא זיהתה את הפוטנציאל שלה. ב-Ladies היא מפגינה חוש ההומור כשהיא מבקשת מבת הזוג הנוכחית של האקס שלה ללבוש את השמלה שהשאירה אצלו ששייכת בעצם לאקסית הקודמת שלו. העיסוק של אפל בנשים בולט כאן, היא הרי הייתה שם עבורן ודיברה בגלוי על התקיפה שעברה הרבה לפני שתנועת MeToo הגיחה לעולם. באחת השורות המצמררות ביותר באלבום בשיר For Her, היא שרה: "Well good morning, good morning / You raped me in the same bed / Your daughter was born in" – מילים שנכתבו בהשראת הסערה הציבורית סביב השופט ברט קוואנו שמונה לבית המשפט העליון בארצות הברית למרות האשמות על תקיפה מינית.
מאז יציאתו של האלבום, המבקרים בחו"ל השתפכו עליו ללא הכר – לא אחת הוצמדו לו תארים מחייבים כמו "יצירת מופת" או "האלבום של חייה". אפל בהתאם לאווירת זריקת הזין המופלאה שהיא משדרת באלבום הזה, לבטח לא מעוניינת שיקשרו לה כתרים. גם אני אמנע מהשתפכות מוגזמת – במכלול היצירה של אפל, Fetch The Bolt Cutters לא מטפס לפסגות הגבוהות ביותר, שם עדיין ניצב בודד בעיניי אלבומה השני והמושלם, When The Pawn…, אבל כך או כך זוהי יצירה מרשימה ביותר של אמנית בכל רמ"ח איבריה ובעיקר בנשמתה.
