או מיי גאד בנות, היא חזרה. השיק עדיין שם, הוורוד מעולם לא היה יותר פוקסיה, אפילו הכלב ברוזר לא הזדקן. אל וודס, בלונדינית אבל לא רק, הגיעה להיכל התרבות בתל אביב.
אומנם עברו 20 שנה מאז יצא הסרט בכיכובה של ריס ווית'רספון, אבל סרטי קאלט לא זקוקים לבוטוקס כדי לספק אותה חווית פאן גם במרחק הזמן, וגם כשהם ארוזים בגרסת הבמה. הקהל מראש בא שמח ואוהד, צמא לאסקפיזם עם עלילה שהוא כבר מכיר ואוהב, עכשיו רק צריך לשחק עם כל המרכיבים הנכונים של מחזמר והדבר מוכר את עצמו.
"לא רק בלונדינית", שעלה כמחזמר בברודוויי ב-2007 ורץ גם בווסט אנד בלונדון, הוא סיפורה של מלכת השכבה הקופצנית, מנהיגת אחוות "דלתא נו", מכורת השופינג, הטיפוח והאופנה, זו שכל מאליבו בכף ידה. אפשר לחשוב שלאל וודס (אניה בוקשטיין) יש הכל בחיים, עד שאהוב לבה וורנר (יפתח מזרחי) מחליט לעזוב אותה ולמצוא מישהי עם שאיפות מקצועיות אחרות.
כדי להוכיח שהיא יותר מסך מלבושיה ולכבוש מחדש את לבו של וורנר, וודס חדורת המוטיבציה מתקבלת לבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הארוורד היוקרתית. בעידוד בנות האחווה שלה היא מנהלת משפט, מוכיחה את חפותה של נאשמת ברצח, ומראה לכולם שבדרך לניפוץ סטראוטיפ הבלונד, אף אחד לא יעצור אותה.
כעת, כאמור, המחזמר קיבל גם גרסה ישראלית בהפקת מעיין צלנר, בתרגום דניאל אפרת ובבימויו של הכוראוגרף המוכשר אביחי חכם, שבחסות הקורונה התבשלה בישול ארוך עד שעלתה לבמה. מצויד בכמה שמות גדולים, נאמברים מרימים והרבה זוהר, "לא רק בלונדינית" מבטיח לעשות כיף ובהחלט מקיים.
נראה כי אלה לא נצנצים הנושרים מחצאיתה של בוקשטיין, כי אם אבק כוכבים. בוקשטיין היא פרפורמרית מצוינת בכל פרמטר – תנועה, שירה, לוק, נוכחות, והיא מחזיקה הכל באופן מרשים, מכניסה לבלונד עוד גוונים. לצדה בולטים עוז זהבי הכריזמטי בתפקיד אמט, הסטודנט שהופך מידיד לאהוב של וודס, ששי קשת כפרופסור קלהאן, מיי פיינגולד חיית הבמה שגם מבצעת נאמבר לא קל כלל בתפקיד ברוק הנאשמת ברצח, וחנה לסלאו הנהדרת שלא אחת גונבת את ההצגה. אליהם מצטרפת חבורת שחקנים מוכשרת, תזמורת חיה וכלב אחד בתוך תיק שלא בטוח עד כמה הוא נהנה מהסיטואציה.
המערכה הראשונה הייתה יותר סולידית, אולם אחרי ההפסקה נשלפו התותחים הכבדים והערב הפך לקפסולה של אנרגיה. אז גם נרשמו כמה מהרגעים הקומיים הטובים של האירוע: למשל השיר "בום וטראח" שנושא עמו את הפתרון האולטימטיבי לרווקות, השורות שהן שירה במיטבה: "'מה זה המקום הזה?' 'קוראים לזה קניון'. 'הוא פשוט יפהפה'." ובעיקר ייזכר שיא הערב: הלהיט "גיי או אירופאי" שבו אפשר לצפות בלופים עד סוף החיים.
לפרקים לא היה ברור באיזו שנה אנחנו. למשל, במקום אחד היה אזכור לטינדר ובמקום אחר לקנייה של דיסקים. ככלל, נראה שאין למחזמר כוונה להיות משהו שהוא לא. זאת אומרת, להפוך פתאום למודל 2021, עם כל המשמעויות הנלוות. וודס עוברת הטרדה על ידי הפרופסור שלה וחושבת לעזוב את הלימודים, אבל בסוף עומדת על שלה; היא אישה עצמאית ששוברת סטראוטיפים ומשאירה אבק לכל האפורים והמתנשאים. ככלל היא מהממת ואשמח שנהיה חברות, אבל הניסיון להתפלפל על זה ולחלץ מזה רבדים אקטואליים יהיה מאולץ. "לא רק בלונדינית" זה כמו ללכת ללונה פארק, לא באים לשמוע הרצאה בלונה פארק. הוא מבוסס על קומדיה מתחילת שנות האלפיים שגם היא נועדה לפאן. אין בו יומרות להיות משהו אחר או להפוך לגרסה מתוחכמת של המקור, כן יש בו תבלינים של מחזמר שניכר שהושקעה בו עבודה רבה מצד כל הצדדים.
בהתחלה שאלתי את עצמי אם בעיבוד חדש לדבר מוכר לא חייבים יותר חספוס, מודעות עצמית או יכולת לצחוק על עצמך. התשובה היא שאפשר, אבל לא חייבים. ניתן לצפות בשואו באופן תמים, נטול יומרות, לצחוק, להריע, לעמוד לשחקנים בסוף. הם עובדים קשה בשביל שאנחנו נוכל במשך שעתיים וחצי לא לחשוב על הקורונה או על החדשות, ומגיע להם להמשיך לעשות את זה ערב אחרי ערב בלי שייסגר להם התיאטרון. כרגע העתיד עוד לא ברור, אז בינתיים אפשר לזכור שזה לא מובן מאליו, ולומר תודה על ערב שהוא כמו צפייה בקומדיה רומנטית אהובה מלפני 20 שנה. זה עושה ללב לקפץ, זה נעים, ואו מיי גאד, זה כיף.
