בסיבוב ההופעות החדש שלה, אוליביה רודריגו מבצעת בקביעות את Complicated של אבריל לאבין. ולא סתם: הוא מגיע מיד אחרי Driver’s License, הלהיט שבישר על כניסתה המפוארת של רודריגו למרכז הבמה. "זה שיר שאני מאוד אוהבת", היא אמרה לקהל בסולט לייק סיטי, "הוא שייך לנסיכת הפופ-פאנק בכבודה ובעצמה". רודריגו, צריך להזכיר, עוד לא הייתה בעולם כשלאבין הוציאה את להיט הבכורה שלה: היא נולדה רק עשרה חודשים מאוחר יותר. סביר להניח שעד שרודריגו ידעה כבר להגיד "אבריל לאבין", להיות "נסיכת פופ-פאנק" לא היה המקצוע הכי מבוקש בתעשייה, שעברה לחפש את ביונסה וריהאנה ולא נוער שוחר גיטרות.
אלא שההצלחה הפנומנלית של רודריגו, כמו גם של ווילו סמית', דה קיד לארוי, מאשין גאן קלי, גירל אין רד המעולה, ואחרים ואחרות, מעידה שוב על כוחו הבלתי נלאה של הגלגל. הנוסחה שלאבין התעקשה עליה מול חברת התקליטים הספקנית עוד לפני שהיה מותר לה לרכוש אלכוהול, חווה קאמבק בדור הטיקטוק. אם בהתחלה עוד אפשר היה לחשוב שזאת ריאקציה זמנית למשבר הנפשי של הקורונה, שחרור הפקק מגלה שהרעב לרוק מלודרמטי אך מלוטש, שבו לובשים את הרגשות בגאווה במקום לתת לאחרים לנחש אותם, לא נעלם. וזה מה שהופך את חגיגות ה-20 ל-Let Go, האלבום הראשון והסוחף של לאבין, להרבה יותר מחגיגת יום הולדת של יצירה אחת מהעבר: זה גם מסע להבנת ההווה.
עוד במדור מוזיקה:
לאבין אף פעם לא נועדה לרשת את נירוונה, פרל ג'אם ופו פייטרס, והיא גם לא נתפסה כחלק מהתחייה של הרוק לצד להקות כמו הסטרוקס והיה יה יז (Yeah Yeah Yeahs). למעשה, שם נמצא המקור לזלזול שהובע כלפיה בחוגים מסוימים: ראו בה מעין גרסת רוק של בריטני ספירס, כלומר, מוצר מהונדס עם גיטרה ומבט נוקב, במקום הפקה מתוקתקת וכוריאוגרפיה חושנית. גבות הורמו על הקרדיט שלה ככותבת (לצד חבורת המפיקים דה מטריקס) וכמובן שהיא לא נחשבה מגניבה ואלטרנטיבית כמו הסצנה הפורחת של ניו יורק.
אלא שלאבין לא זכתה בשום דבר מההפקר, ובמבט לאחור היא הייתה ראויה להרבה יותר קרדיט על היכולת להפוך את הקול שלה לקולם של רבים אחרים. Let Go, גם אם הוא לא בדיוק Nevermind של נירוונה, או אלבום הבכורה של ארקטיק מאנקיז, הוא פסקול נעורים מצוין משום שאין לו יומרה מלבד להיות פסקול נעורים: סוער, אמוציונלי, בוסרי במובן הטוב של הביטוי ומשכנע. השירים של לאבין, באופן אירוני, נשמעו כאילו היא הדמות שמתסכלת אותה ב-Complicated: הנפש המבוגרת רוצה להגיד לה "תרגיעי, הכל כבר קרה לפנייך", אבל בגילאים האלה זה לא עובד ככה. ולכן זה נשמע כל כך טוב.
האודישן שבסופו לאבין הוחתמה בלייבל היוקרתי אריסטה נמשך כרבע שעה. היא נסעה לניו יורק עם המנהל שגילה אותה באירועים שבהם ביצעה קאברים לשירי קאנטרי, ובכיר מגייסי הכישרונות של אריסטה ארגן פגישה עם המנכ"ל האגדי, אנטוניו LA ריד, מהשועלים הכי כבדים בביזנס. זה נגמר בחוזה לשני אלבומים תמורת יותר ממיליון דולר, לא כולל מקדמה יפה על חשבון זכויות ההפצה.
ההמשך היה פחות חלק: ההתפעלות מהקול החזק והנוכחות המרשימה של לאבין לא תורגמו מיד לסגנון שהיא רצתה. השידוך עם מפיקים שרצו שתישמע יותר קרוב לסגנונות המובילים אז בקרב המתבגרים, פופ וארנ'בי, לא עלה יפה. אולם אז לאבין כתבה את Complicated עם דה מטריקס - והאסימון נפל ברעש.
3 צפייה בגלריה
לובשת את הרגשות בגאווה במקום לתת לאחרים לנחש אותם. אבריל לאבין
(צילום: Jo Hale/GettyImagesIL)
(Avril Lavigne, I'm With You, Arista)
ואכן, מה שבולט ב-Let Go זאת היכולת של לאבין להישמע מגובשת בתוך הבלבול של הזמן והמקום שבו השירים נכתבו. ארבעת השירים הראשונים הם בליץ אפקטיבי של חרדת נטישה (Losing Grip), חוסר אונים (Complicated), אהבה נכזבת (Sk8er Boi) והכול ביחד (I'm With You). האחרון הוא השתפכות EMO שהפילה את הציניקנים והציניקניות הקשוחים ביותר: הזעקה של לאבין בשיאו של השיר היא מהרגעים שקשה לשכוח, כמו ביצוע גמר שאחריו די מיותר להמשיך לקיים את התחרות. זה אולי לא היה פאנק מרוב הבחינות, מלבד אחת: אי אפשר לשיר ככה בלי שזה יבוא מהקישקע.
ריכוז הלהיטים של האלבום בשליש הראשון שלו קצת השכיח את כל מה שקורה אחר כך, אבל גם שם לאבין נשמעת לגמרי בתוך האלמנט שעליו נלחמה במשך שנתיים: Mobile, לדוגמה, נשמע כמו מחווה לכוכבת קנדית אחרת, אלאניס מוריסט. לאבין אף פעם לא כתבה בצורה נועזת וחסרת פשרות כמוה, אבל הכריזמה והממזריות בהחלט שם. ב-Things I’ll Never Say היא כבר מהדהדת את דולורס או'רויירדן מהקרנבריז, עוד אייקון ניינטיז. Nobody’s Full משתעשע בהיפ הופ עם מודעות נחוצה למגבלות של לאבין בתחום, כך שהגבול הדק שמפריד בין "חמוד" ל"אמאל'ה, איזה מביך" נשמר. שיר הסיום, Naked, ממסגר את הסיפור של Let Go: רגשות זה דבר מפחיד, אבל זאת לא סיבה לברוח מהם, אלא לרוץ לקראתם.
Let Go, שנמכר כמו בקבוקי מים ביום חמסין, הפך את לאבין מהבטחה לסופרסטארית וגם חילץ את הפופ-פאנק מהטריטוריה המאוד גברית שאפיינה אותו עד אז. בסצנות השוליים אולי שכיח יותר לראות נשים עם גיטרות – וגם זה לא היה בכמויות מספיקות בשום תקופה – אבל במיינסטרים זה היה מחזה יותר נדיר. לאבין, בשיאו של עידן בריטני וכריסטינה, עשתה את זה. כל מה שבא אחר כך – אלבומים מוצלחים יותר או פחות (בעיקר פחות), חתונות וגירושים, דעיכה ברמת העניין סביבה והמיצוב מחדש בתור הסנדקית של הז'אנר – יעמוד בצל ההישג הזה. באלבום החדש יחסית שלה, Love Sux, לאבין כבר נשמעת בעצמה כמי שמתגעגעת לימים היפים ההם, כשאפילו להיות קומפליקייטד היה הרבה יותר פשוט.
(Avril Lavigne, Naked, Arista)
