הנה עוד סיבה שצריכה לעצור את הגרזן ששר התקשורת שלמה קרעי מעוניין להניף כעת על השידור הציבורי – "קארפול קריוקי" עם אודי כגן, תוכנית המוזיקה הכי טובה בטלוויזיה הישראלית מזה שנים, והיחידה שלא מעליבה את אלו שצופים בה. המנחה שלה הוא לא רק איש מאוד מצחיק אלא גם אחד שמאוד אוהב מוזיקה ישראלית ויודע להרים בחן רב לכל מי שנכנס למכונית המצולמת שלו – ולא משנה מאיזה זרם מוזיקלי הוא מגיע או לאיזו מפלגה הוא הצביע בבחירות האחרונות. באחד מפרקי העונה הנוכחית קפץ להתארח בה שלומי שבן, שהדגים לאורך כחצי שעה שחוץ מכישרון מוזיקלי ויכולת כתיבה נדירה, הוא גם התברך בחוש הומור עצמי. שבן עלה לג'יפ המפואר שבו משייט כגן בקצב צב במטרה לחגוג את יציאת אלבומו החדש, "בית פתוח". אתמול שבן עלה על הבמה הגדולה של המשכן לאומנויות הבמה בתל אביב לשם אותה המטרה.
לתפוס הופעה של שבן זה לא עניין כל כך מסובך בשנים האחרונות, למרות הביקוש. בכל רגע נתון הוא מעורב באיזה שניים-שלושה פרויקטים. באחד הוא מצדיע עם כמה חברים טובים לחלונות הגבוהים; בשני הוא חוזר לאלבום עברי מיתולוגי (נגיד ל"מזל גדי" של אריק איינשטיין); ולפעמים הוא סתם קופץ להתארח בהופעות של מוזיקאים שהוא אוהב. אלא שבניגוד ליומן ההופעות הצפוף של שבן, אלבום אולפן חדש שלו הוא כבר מופע הרבה יותר נדיר. בעוד שבעבר היו צריכות לחלוף לפחות שבע שנים עד שהוא החליט להשלים אחד, במקרה של "בית פתוח" כבר מדובר בלא פחות מתשע שנים, וכרגע רק חלקו הראשון זמין לציבור. אלו שכבר הספיקו להאזין לשבעת השירים שמרכיבים את פרק א' שלו, הבינו די מהר שההמתנה הארוכה הזאת לא הייתה לשווא. על הבמה, למרות שחלק מהשירים החדשים האלו זקוקים לעוד תקופת הרצה קצרה, בכל זאת נרשמו כמה רגעים מרשימים כבר בפתיחה. למשל "לה ויטה א לונגה (החיים ארוכים)" עם מירי מסיקה, ובהמשך "רומאנסה (צל בתוך ליבך)" עם נטע אלקיים והחצוצרה של אבישי כהן שערבבה יפה בין ג'אז, אלמנטים לטיניים ושירה מזרחית אותנטית.
פסקי הזמן הארוכים ששבן אוהב לקחת בין סשן הקלטות אחד למשנהו הם עניין קצת מבאס, אבל יש להם תרומה מכרעת לכך שמכל צלילת עומק אל גוף העבודות שלו חוזרים עם לא מעט פנינים בידיים. בכל אחד מארבעת האלבומים ששבן נאות להוציא עד היום - את אלבום הקאברים האינטימי "מקרה פסנתר" נשאיר הפעם מחוץ לספירה – הוא היה בנקודה אחרת בחיים. בחדש והדי מוצלח שלו, שבן כבר כותב ושר כאמן ותיק ופופולרי שעבר כמה דברים בחיים. הוא יוצר כאדם שמנסה למצוא את האיזון בין צרכי הבית והמשפחה לשאיפות הקריירה.
את "נורי", הבלדה היפה שחותמת את האלבום וגם נעלה אמש את ההופעה החגיגית והנהדרת, הוא הקדיש לבנו. ב"מאני טיים", הסינגל הראשון שיצא מ"בית פתוח", שבן כותב בין היתר ש"הילדים גדלו לאט / אתה אוהב אותם כמעט / כמו שאהבת זמן פנוי / כמו שאהבת לא לדעת / מה בדיוק טיב היחסים / בין אבהות ונרקיסיזם". בהמשך השיר, שזכה אמש לביצוע בימתי מרשים, הוא גם מתייחס לאדם שהיה לפני 20 שנה ומכנה אותו "קוקהד שמוקהד מטומטם". אלא שהעיסוק של שבן בעצמו הוא לא תולדה של נרקיסיזם בלתי נשלט (למרות שהוא שר על עצמו בגוף שלישי כאן, וגם בהופעה הוא דואג להרים מדי פעם לעצמו), אלא מין טיפול נפשי פומבי שהוא עורך מול המאזין. שניהם יוצאים נשכרים מכך.
כתבות נוספות במדור מוזיקה:
שבן הוא מגדולי היוצרים במוזיקה הישראלית ב-20 השנים האחרונות, ורגעים רבים במופע המהודק והמרשים שלו אמש במשכן שבו והדגימו זאת. שורת ההישגים שלו נרשמת דווקא בגין המתח שמתקיים תדיר בין שלל הכובעים שהוא חובש: הפסנתרן, הכותב, והמבצע. הראשון, שנדחק מעט הצידה באלבום הזה, זרח אתמול במשך רגעים רבים על הבמה. השני, שכתב בעבר יצירות מופת שכבר הפכו לקלאסיקות כמו "האזרח האחד" (שמשום מה נעדר אמש מהסט) ו"תרגיל בהתעוררות" (בוצע עם מאיה בלזיצמן על תקן חוה אלברשטיין, ועם הופעת אורח של תמיר מוסקט ואסף תלמודי), ממשיך להשתכלל ולהתחדד.
הדוגמה המובהקת לכך נמצאת ב"כנען (12 המרגלים)" שבו שבן אירח את שולי רנד ורביד פלוטניק באחד מרגעי השיא של המופע. השיר המבריק הזה הוא שיעור חובה לכל אדם שניסה לכתוב פעם משהו, וזאת בשל הבחירה לשלב בין הסיפור התנכ"י המוכר, משחקי הלשון המאוד מאיר-אריאליים, והחיבור בינם לבין שני האורחים השונים ברוחם שמניעים את הדינמיקה והקצב של השיר. גם בכובעו השלישי, כמגיש שירים, שבן מציג עקומת למידה נאה ואתמול הוא סיפק לכך לא מעט הוכחות - בעיקר בשירים הוותיקים שלו שזכו לביצועים עשירים ומרעננים הודות לשבעת הנגנים שמלווים אותו, שגם גובו לאורך דקות רבות בתזמורת כלי הקשת של סולני תל אביב.
שבן הוא פסנתרן קלאסי וכל הופעה שלו היא גם קונצרט. עם ההפקה העדכנית והמשלהבת של מוסקט ותלמודי ועמרי בר על מקלדות ומחשב, ניכר שהשעות הארוכות שהוא בילה בתחילת דרכו בתרגולים מול הפסנתר השתלמו בענק. שני המפיקים האלו משלימים זה את תרומתו של זה. הראשון מושך באופן טבעי לכיוון הביט והגרוב, והשני מעשיר את ההרמוניה והמלודיה של הפסנתרן הקלאסי במיל', שהפך אתמול לטרובדור ממולח המגובה בלהקה גדולה. הנגנים שמלווים את שבן הם לא תפאורה והוא משחרר לחבריה הרבה חבל ומאפשר להם למלא את מקומו דווקא בלהיטים הכי גדולים שלו. היו כמה וכמה דוגמאות לרוח הזו של שבן, כשהמרשימה שבהן נרשמה בביצוע המהפנט בערבית של טאפש ל"אריק".
בקאבר הכי טוב ששבן ביצע אי פעם – וחבל שהוא לא חזר אליו גם אתמול במשכן – הוא שר את "החיים שלי טובים" של רנדי ניומן. לפחות מהכיסא שבו ישבתי במרכז האולם החיים של שבן בהחלט נראים ככאלו. הוא ממלא אולמות יקרים עם סאונד משובח ומופעי וידאו ארט מושקעים, עולה לבמה חנוט בחליפות יקרות, וזוכה לרוב לשבחים. יש כאלו שקצת מתבאסים מהעיסוק הגובר שלו בבורגנות הישראלית בשיריו, וחושבים שהוא איבד את זה. לדידם, אמן אמיתי חייב לפעול רק מתוך חיסרון כיס וחרון אף, וכל אפשרות אחרת היא מסלול חד-כיווני בדרך לסחיזם על מלא.
לכאורה, אפשר להבין את המיאוס שלהם, כי אין ממש קשר בין שבן של אלבום הבכורה לבין המוזיקאי שכבש אמש (ולא בפעם הראשונה) את המשכן לאומנויות הבמה בתל אביב. אבל כנראה שגם לא אמור להתקיים קשר שכזה. גם יעלי, דניאלה ואריק שכיכבו באלבום הראשון של שבן, שיצא בשנת 2000, בטח שקועים כרגע יותר במצב תיק המניות שלהם. או בשאלה איזה ג'יפ חדש מוטב לקנות כרגע ולאיזה חוג מומלץ לרשום כל אחד מהילדים. גם הם בוודאי פחות עסוקים ברומנים חולפים המתרחשים בדירות שכורות בדרום תל אביב. העובדה ששבן מצליח להתבגר ולהתפתח כמוזיקאי, ואפילו להתפרנס ממשלח היד שלו בענף לא מאוד יציב, היא סיבה להערכה ולא לניאוץ.
אולי גם משום שהאיש ששר עליהם לפני 23 שנה, לא מפחד להגיד משהו על המצב כרגע. אחרי פתיחה שהורכבה מארבעה שירים מהאלבום החדש, הוקרנו לפתע על המסך תמונותיהם של נתניהו, רגב, בן גביר, סמוטריץ', לוין וגם קרעי. ברקע נשמע קולו של איתן הבר המנוח המוסר בתדהמה על מותו של ראש הממשלה. האירועים האלו שהתרחשו כמה עשרות מטרים מכאן לפני 28 שנה, מהדהדים ברקע כשעל פסנתר הכנף של שבן פרוס דגל ישראל גדול ועליו זר פרחים שרואים רק בהלוויות. הקהל היה בהלם ובאלם, אך לאחר התאוששות קצרה הוא הגיב בתשואות. גם מי שלא ביקש – קיבל אמש משבן שילוב בין הופעה חלומית לבין "תרגיל בהתעוררות" למציאות כואבת.
