צפיתי לראשונה בסרטו של דני רוזנברג, "החייל הנעלם", בפסטיבל חיפה אשתקד, שם הוא קטף את פרס הסרט הטוב ביותר בתחרות הישראלית. ימים ספורים לאחר הבכורה בפסטיבל השתנו פניה של מדינת ישראל לעד. כאשר צופים בסרט הזה היום, הוא נדמה כמו הסרט הנכון לזמן הלא נכון. ובעצם, איזה זמן יכול להיות נכון לסרט שבמרכזו מבצע בעזה שהולך ומסתבך, חייל חטוף, אזעקות בלב תל אביב, ותחושה של אימה וכאוס קיומי שנראה כי אין לה קץ? כאשר כתבתי על הסרט מהפסטיבל הוא נראה כמו שילוב של "שיגעון של לילה" וסרטי באסטר קיטון. היום הסרט הזה נראה כמו המציאות הישראלית עצמה.
"החייל הנעלם" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"החייל הנעלם" הוא תיאטרון אבסורד; סרט שגיבורו נמצא כל העת בתנועה מתמדת, כמו חיה נרדפת או אסיר נמלט, עד שאנו מתענגים, בהיעדר מילה אחרת, על הרגעים שבהם הוא חדל ממנוסתו. הדמות המרכזית בו אינה מוצגת כהרואית או כמי שמבצעת את פעולותיה מתוך מחאה וייאוש. אדרבא, יש בה משהו מכני, ילדותי ואפילו אנוכי. דמות שמעשיה מביאים בעקבותיהם כאוס, הרס ואלימות. זוהי אחת הדמויות המעניינות שנצפו בשנים האחרונות בסרט ישראלי, דווקא משום שרוזנברג לא מנסה להצדיק או אפילו להבין את מניעיה. בחור שרוצה להעלים את עצמו, לנוע במרחב העירוני ובזה המיליטריסטי מבלי שיבחינו בו. האיש שלא היה שם.
עלילת "החייל הנעלם" נפתחת בעזה, בעת מבצע צבאי. שלומי (עידו טאקו) עורק מיחידתו בעיצומו של מארב. הוא מתחבא, רץ, גונב רכב של עזתי מת וחוצה את הגבול. כל מה שהוא רוצה זה להגיע לחברתו, שירי (מיקה רייס), העובדת כסו-שפית במסעדה תל-אביבית אופנתית - ולהציע לה נישואים. במסעו, שנדמה כשילוב של מסע בריחה והישרדות, הוא מגיע אל בית הוריו במושב ומוצא אותו ריק (מסיבות שיתבררו בהמשך), מנסה למצוא מעט שלווה בבית סבתו הדמנטית (תיקי דיין), ונתקל, בין היתר, בזוג תיירים צרפתיים הנופשים על שפת הים - שם הוא גונב את בגדיו, מכשיר הטלפון וארנקו של הבעל. המדים מוחלפים בבגדים לבנים קצרים שהופכים אותו, בצורה משונה, לדמות בולטת בסביבתה ויחד עם זאת לכזו שאיש כמדומה אינו מבחין בה.
נראה כאילו אף לא אחת מהדמויות שהוא פוגש – אלה כוללות גם את הוריו, בגילומם של אפרת בן צור ושמוליק כהן – מעניקה לו איזשהו מקור של כוח ונחמה. הבתים השונים שהוא מגיע אליהם אפילו נדמים כעוינים אותו, ובאף לא אחד מהם הוא חש מה שבית אמור לספק. תנועתו המתמדת של שלומי נטולת תכלית ומשמעות של ממש – אפילו הבריחה שלו היא משהו יותר ספונטני ואינסטינקטיבי מאשר מתוכנן ומנומק. למה, אנחנו תוהים, הוא בעצם בורח ומדוע הוא עושה את מה שהוא עושה לאורך הסרט? התוצאה היא סרט אינטנסיבי מאוד, שבמרכזו דמות שקשה מאוד להזדהות איתה. לעיתים היא אפילו מעוררת אנטגוניזם של ממש. כאשר הטלוויזיה משדרת את דבר חטיפתו של חייל צה"ל – הכוונה היא בעצם אליו – והצבא פותח בהפצצות קשות של הרצועה, שלומי אינו יודע מה לעשות, ודאי שאינו מסוגל לקבל אחריות על מעשיו שעולים בחיי עשרות עזתים. הקולנוע הישראלי עשיר בדימויים של החייל הישראלי כקורבן תמים של נסיבות מלחמתיות ושל כיבוש (ע"ע "בופור"), אבל "החייל הנעלם" שאת התסריט לו כתבו רוזנברג ועמיר קליגר, נמנע לחלוטין מהדימוי הזה. זהו סרט על צעיר שמבקש לברוח מהמדים, מהצבא, מהזהות המיליטריסטית שהוכתבה לו. המחיר, מסתבר, הוא עצום.
שמו של הסרט מזכיר את "החייל הרזה", מחזה מאת חנוך לוין על חייל השב הביתה ומגלה שאיש לא מחכה לו, ושלמעשה ספק אם הוא בכלל עוד קיים. סרטו של רוזנברג עוסק אף הוא בזהות המיליטריסטית ובמה שקורה כאשר גיבורו מבקש להשיל אותה מעליו. כאשר צופים בסרט הזה עכשיו, עם מלחמה שנדמה כאילו היא נמשכת לנצח, עם סדר היום הצבאי שהשתלט לגמרי על החברה האזרחית, עם התחושה שהזהות המיליטריסטית הישראלית הפכה לגורם מכריע – קשה שלא לערוג לרצונו של שלומי להפוך, בפשטות, לצעיר מאוהב, גם אם חברתו מפוכחת הרבה יותר ממנו בנוגע לעתיד הרומנטי שהוא רוקם לשניהם. "הכי מפחיד כשמתרגלים", אומר שלומי לשירי בנקודה כלשהי בסרט כאשר הוא מדבר על שירותו הצבאי בעזה, והמשפט הזה מכה בצופה של היום. המלחמה, החטופים, נתניהו. הכי מפחיד כשמתרגלים.
לעיתים נדמה שהסרט לוחץ מדי על המימד הפוליטי. ויכוח בבר סביב החטיפה לכאורה מתנהל, רגע לפני שקוטעת אותו אזעקה, מעל לראשו של שלומי, ומורכב בעיקרו מסיסמאות נבובות ("אנחנו נהיינו יותר מטומטמים מהערבים. הם לא מפסידים הזדמנות לאבד הזדמנות", אומר שם מישהו ומוסיף: "אני מעדיף את האמא שלהם בוכה מאת האמא שלי בוכה" וכו'). אני לא אוהב את הסצנה הזו שהיא בעיקר מאולצת ומנסה בכוח להיות ביקורתית כלפי מי שלכאורה נענים לסטריאוטיפ של התל-אביבי השמאלני.
ובכל זאת, גם אם לא הכל תמיד עובד, "החייל הנעלם" הוא כאמור, הסרט הנכון לזמן הלא נכון. זהו סרט שהרלוונטיות שלו מבהילה. כאשר צופים בו, מגלים עד כמה סרטים שפוענחו בדרך אחת לפני 7 באוקטובר נקראים עתה בדרך שאולי אינה שונה לגמרי, אבל כזו שמאפשרת לזהות בהם אימה חבויה שהתפרצה בשבת הארורה ההיא. כשצפיתי בסרט בפעם הראשונה לא קראתי אותו כסרט אימה. עכשיו הוא בהחלט נתפס כזה. סרט אימה קפקאי שהמציאות בה הוא מתרחש הולכת ומתערערת יחד עם תודעתו של הגיבור. לזכות הסרט עומדת הופעתו של עידו טאקו שפניו, לעיתים אטומות, פעמים מלאות רגש ותחושת נרדפות, מעניקות לסרט מידה לא מבוטלת מעוצמתו. שבחים מגיעים גם לצילום זוכה פרס האופיר של דוד סטרז'מייסטר ולמוזיקה של יובל סמו.
3 צפייה בגלריה
תכלס, נראה כמו פריים מתוך סרט אימה. מתוך "החייל הנעלם"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
רוזנברג הוא ללא ספק אחד הבמאים הפוריים בני דורו. בשנת 2020 ביים את סרטו העלילתי הראשון, "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" שבגלל הקורונה יצא לאקרנים רק שלוש שנים לאחר מכן. מאז "החייל הנעלם" הוא השלים סרט נוסף, "על כלבים ואנשים" שהוצג בפסטיבל ונציה האחרון ועוסק באירועי 7 באוקטובר. יכולתו להניח את האצבע על עצביה החשופים של החברה הישראלית עלולה לעמוד בעוכרי סרטו הנוכחי. האם הציבור הישראלי ירצה לראות סרט שמהדהד בצורה ישירה מדי את המציאות של השנה האחרונה? שלא כמו סרטים שמבכרים לנסח ביקורת פוליטית בצורה דידקטית – "החייל הנעלם" הוא סרט על היעלמות כמצב קיומי, ולא רק של הדמות שבמרכזו. שלומי פשוט רוצה להיעלם אבל המציאות פה לא מניחה לו. ואז אתה נזכר באנשים אחרים, שיום אחד פשוט נעלמו להם מעל פני האדמה, והם נעלמים כבר למעלה מ-400 ימים, ותשוקתו הרומנטית של שלומי מתערבלת במציאות של כולנו.
