בין כוכב הקולנוע בראד פיט והבמאי דייויד ליץ' מתקיים קשר ארוך שנים. עוד מהימים שליץ' היה הפעלולן האישי של השחקן בחמישה סרטים ("מועדון קרב", "טרויה" ואחרים). אולי זה לא הקשר הסימביוטי שהיה בין הפעלולן קליף בות' (התפקיד שזיכה את פיט באוסקר) והשחקן המעורער ריק דלטון ב"היו זמנים בהוליווד", אבל הוא מספיק כדי שפיט יסכים לככב ב"רכבת הקליע" (Bullet Train) שליץ' ביים. למרבה הצער אפילו הכריזמה של כוכב קולנוע בסדר הגודל של פיט לא מונעת מהרכבת הזו לקרטע.
"רכבת הקליע" - טריילר
זהו הסרט החמישי שליץ' מביים אחרי "ג'ון וויק", "פצצה אטומית", "דדפול 2" ו"מהיר ועצבני: הובס ושואו". סדרת הצלחות כלכליות שממקמת אותו בעמדת במאי אקשן בכיר בקולנוע העכשווי. במקור "רכבת הקליע" היה אמור להתמקד באקשן אינטנסיבי וברוטאלי, אך השחקנים דחפו את דמויותיו אל עבר הקומי. פחות "אטומיק בלונד" ויותר "דדפול 2". יתכן מאוד שהתסריט היה מלכתחילה מגוחך מכדי שיהיה ניתן לבסס עליו סרט אקשן "רציני", אבל גם הקלילות שהוכנסה לסרט לא תמיד עובדת.
ב-2022 קשה שלא לראות את ההשפעה של במאים כמו טרנטינו וגאי ריצ'י. בעיצוב הדמויות והפרטים העלילתיים נוכחותו של טרנטינו מורגשת (רק בלי המקוריות "הלא מקורית" שלו), וריצ'י נוכח בהתחכמויות הנרטיביות, באלימות כבסיס להומור וברמה בה הוא מרוצה מעצמו. זה קצת יותר טוב מ"מילקשייק אבק שריפה" (ששאב השראה ממקורות דומים) ובוודאי ראוי יותר למסך הגדול, אבל לא בהרבה. ל"רכבת הקליע" יש תקציב משמעותי יותר ומיומנות הבימוי בו רבה יותר. בנוסף הוא חסר, השבח לאל, מסרים חשובים אודות העצמה נשית של נשים מחסלות. גם אם לטעמי יש לסרט מגרעות מהותיות, סביר להניח שיהיו לא מעט צופים צעירים שעבורם השטיק המסוגנן-מצ'ואיסטי כביכול מתוחכם יספיק כדי להכתיר אותו כסרט המגניב של הקיץ.
"רכבת הקליע" הוא עיבוד לספר המתח Maria Beetle של קוטארו איסקה (2010), הספר תורגם לאנגלית בשנת 2021 תחת השם "רכבת הקליע", ועובד לתסריט על ידי זאק אולקוויץ. במעבר מהספר לתסריט העלילה נותרה באותו מקום – רכבת שינקָנְסֶן מהירה, שהחרטום הבולט שלה ומהירותה זיכו אותה בכינוי "רכבת הקליע", על הקו הנע מטוקיו לקיוטו. הזירה נותרה יפנית, האלימות המסוגננת שואבת לא מעט השראה ממנגה ואנימה, רק שרוב הדמויות הפכו בסרט מיפניות ללבנות – אמריקאים, בריטים ורוסים. כאמור, זה לא סרט שהולך על בהונות בניסיון לרצות את הרגישויות הפוליטיות העכשוויות.
פיט הוא מחסל מקצועי המכונה "ליידיבאג" (פרת משה רבנו). הוא מסיים תקופת הפוגה מקצועית במשימה חדשה, וחוזר בבגדים רפויים, כובע פטריה, שיער פרוע ומשקפיים. הוא לא נראה כמו מכונת חיסול מלוטשת ויש לו גישה חדשה ומפויסת לפיה "אנשים פגועים פוגעים באנשים" ולכן הוא שואף לפתור עימותים אלימים בדרכי שלום. המזל הרע המלווה אותו, גורם לו להסתבך בצרות והמזל הטוב מאפשר לו להיחלץ מהתסבוכות שאליהן הוא נקלע. דמות קומית שפיט מגלם בהנאה ניכרת.
"מריה", המפעילה הנסתרת של "ליידיבאג", שולחת אותו לבצע משימה שאמורה להיות פשוטה – גניבת מזוודה. אבל המזוודה מוחזקת בידיהם של שני מחסלים אחרים "טנג'רין" (מנדרינה) (אהרון טיילור-ג'ונסון) ו"למון" (לימון) (בראיין טיירי הנרי). הצמד מוגדר כ"אחים" למרות הבדלי צבע העור המעוררים תהיות ביחס לתיוג זה. חלק גדול מהתקשורת בין "טנג'רין" ו"למון" נעשה בדיאלוג מעושה ועוקצני, עם הרבה מאוד התייחסויות של "למון" לדמות "תומאס הקטר" מספרי הילדים וסדרת האנימציה הפופולרית. סוגי הקטרים ב"תומס הקטר" משמשים את "למון" כמפתח לזיהוי סוגי אישיות של בני אדם. שטיק שהסרט משתמש בו עד זרא. כל הדינאמיקה בין שני המחסלים נושאת חותם כבד של ג'ולס ו-וינס מ"ספרות זולה" רק בגרסה משונמכת של מניירות המחליפות את הדיאלוגים המשעשעים של הקלאסיקה.
שני המחסלים חילצו את "הבן" (לוגאן לרמן), בנו הלא יוצלח של בוס מאפיה רוסי המכונה "המוות הלבן", שהשתלט על היאקוזה וצבר הרבה מאוד אויבים. בנוסף, הם גם השיגו את המזוודה הנחשקת התורמת להנעת העלילה. כאמור, אין כאן ניסיון רציני להסוות את ההשפעות מטרנטינו.
על הרכבת יש גם את "נסיך" (ג'ואי קינג), מחסלת בריטית הלבושה בבגדי תלמידת תיכון תמימה – הפטיש היפני הידוע שכאן מודבק, למה לא, לדמות מערבית. קינג נראית בסרט כאחות הקטנה והמופרעת של איילת שקד. "נסיך" מתמרנת מחסל יפני בשם יואיצ'י קימורה (אנדרו קוג'י) לאחר שהיא כמעט והרגה את בנו בן ה-6. ליד מיטת בנו בבית החולים העמידה איש מטעמה המוכן להמית את הילד בכל רגע, ולכן קימורה, שעלה על הרכבת במקור כדי לחסל אותה, צריך כעת לעשות כמצוותה.
הקשרים בין המטרות של כל המחסלים מתבררים במהלך הסרט. העלילה נפתלת והתגליות הצצות בה אינן חשובות באמת. העיקר הוא לייצר קומבינציות של עימותים בין הדמויות השונות. רובו המוחלט של הסרט מתרחש ברכבת, בין הקרונות שבהם יש מספר דליל ביותר של נוסעים, עד שמשלב מסוים הרכבת נותרת ריקה לחלוטין מדמויות שאינם הגיבורים. גם לפני התרוקנות הרכבת, המעשים האלימים מושכים מידה אפסית של תשומת לב מצד הנוסעים. כל זה מבהיר את חוסר המאמץ בשימור מראית עין של היגיון עלילתי. ניכר שזהו סרט שצולם בתקופת הקורונה, וספק אם כף רגלם של שחקניו דרכה, ולו לדקות ספורות, על אדמת יפן.
מכיוון שהטקסטים פחות שנונים ממה שנדמה לתסריטאי ולבמאי, רוב הבידור שהסרט מציע הוא באקשן. לפעמים זה עובד – כמו בסצנת מאבק על מזוודה בהשראה הקונג-פו סלפסטיק של ג'קי צ'אן. יש גם גופה שאותה מתמרנים כאילו הייתה אדם חי ("סוף שבוע אצל ברני"). ויש גם הבלחות בפלשבקים למעשי רצח אלימים במיוחד שאמורים לשמש כפואנטות קומיות של הומור ניהיליסטי. לחובבי הז'אנר.
מלבד העלילה והדמויות שתוארו, יש ב"רכבת הקליע" גם הופעות אורח של כמה כוכבי קולנוע שאותם לא הזכרתי. זה יכול להיות לשניות ספורות, לסצנה בודדת או למספר סצנות קצרות. כל זה תואם את הנוהל שהולך ומתבסס בסרטי גיבורי על (כפי שפיט עצמו עשה ב"דדפול 2"). גם כאן תפקידם של הכוכבים הצצים הוא לחלוב פרץ תרועות מהצופים המופתעים, גם אם הופעות האורח שלהם רחוקות מלהיות הכרחיות.
"רכבת הקליע" לא מתיימר להיות בעל עומק. הוא מנסה להיות מפגן מלוטש של הנאה קומית אלימה וצבעונית. הוא יכול היה לשבת באופן מוצלח על משבצת "תשאיר-את-המוח-בבית" של סרטי הקיץ, אבל השלם שלו קטן מסך חלקיו. באורך של 126 דקות, הוא ארוך מדי לסרט בעל עלילה מחופפת, ומידה לא בריאה של סיפוק עצמי מהתחכום שנדמה ליוצריו שיש בו. בכל זאת הוא יספק את הסחורה עבור קהל לא בררני.
