כשעודד הירש החל לעבוד על תערוכת היחיד החדשה שלו במוזיאון חיפה לאמנות, עמדה לנגד עיניו המטרה להחיות את עבודות הווידאו ארט שלו. בתערוכה שנקראת "עודד הירש: ממציא את הגלגל", מעין מיני-רטרוספקטיבה לצד עבודות חדשות, הוא לא רצה שאנשים יכנסו למוזיאון ופשוט יביטו במסך. היה לו חשוב שהבאים גם יזכו לראות את החפצים והכלים מתוך הסרטים. "מעניין אותי המפגש שבין קולנוע לאמנות הפלסטית, אז כל מיני חפצים שמופיעים בסרטים מופיעים פתאום בחלל התצוגה", הוא מספר בריאיון ל-ynet. "אם באחד הסרטים יש גלגל השקיה ענק שנמצא בכמה סרטים, אז בדיוק אותו גלגל מופיע כפסל במוזיאון כאילו הוא בוקע מתוך קיר".
הבעיה התגלתה כששאיפותיו לא הסתכמו בגלגל או בפסל, והירש החליט שלא משנה מה גודל החדר - הוא מתכוון להכניס אליו גם טרקטור. המסע להשלמת החלום הזה הפך עד מהרה לעוד עבודה של האמן. "כשמשהו מדליק אותי אני לא חושב על אפשרות של לא", הוא מסביר את הרעיון הכמעט-מופרך, "כשבאתי עם הרעיון, התגובה הראשונה הייתה 'אתה משוגע! בוא תחשוב אולי שוב'. אבל זה היה מדהים איך קובי (בן-מאיר, האוצר. א"ח) ויותם (יקיר, א"ח) המנכ"ל הלכו איתי. בדקנו את הרוחב של הטרקטור שהוא מטר ו-47 ס"מ, הלכנו לדלת יציאת החירום - מדדנו וראינו שהיא מטר וחצי. אז אמרתי להם 'הנה יש ס"מ מכל צד' ולאט לאט הם נרתמו לתוך הדבר הזה".
"זאת משימה שנראית הזויה, אבל כולם נרתמים", מנסה הירש לאפיין את סגנון היצירות שלו במשפט. "יצרנו מערכת של הנפה ושינוע עם גלגלים וגרמנו לדבר הזה לקרות. בסוף באו אליי קובי והמנכ"ל ואמרו לי, 'עכשיו אנחנו מבינים את הסרטים שלך, זו התרוממות רוח'".
להחזיר את אבא לנקודת המבט הטבעית
הירש נולד בשנת 1976 בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן והתחיל לעסוק באמנות די במקרה, כשהזדמן ליום הפתוח של המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו שבחיפה בגיל 26. בגיל 30 הוא כבר עבר לניו יורק, שם חי ופעל כשמונה שנים. אחרי שהציג במדינות שונות ברחבי הגלובוס כמו ארצות הברית, קנדה וליברפול, הוא חזר לישראל וכיום הוא מתגורר בחיפה ומשמש כראש המכון לאמנות במכללת אורנים.
את דרכו האמנותית הוא התחיל בכלל כצלם סטילס, אבל כשהגיע לניו יורק נפתח לעולם הווידאו ארט, שבארץ הוא נחשב לאחד מחלוציו. יצירותיו מתבססות על מעין סיטואציות אבסורדיות, כמו זו של הטרקטור. הרעיון לרוב הוא להמציא אתגרים חסרי שחר ולספק להן פתרון. בין יצירותיו המוכרות ביותר נמנית "כחול 50", במסגרתה הציב בכנרת מגדל, שאנשים הלבושים בחליפות צהובות מושכים בעזרת חבל את אביו לראשו. "תתארי לך שזה מתקיים בחוץ ועוצרות מכוניות בכביש ורואות את הדבר האבסורדי של מגדל באמצע הים ואנשים בחליפות צהובות", נזכר הירש בערגה. "כשאני רואה שוב את הסרט הזה אני נזכר שמאחורי המצלמה עומדים איזה 150 עוברי אורח שפשוט עצרו להסתכל על המיצג המדע-בדיוני הזה".
7 צפייה בגלריה
"כשאני רואה את זה אני נזכר שמאחורי יש 150 אנשים שעצרו להסתכל על המדע-בדיוני הזה". מתוך "50 כחול"
(צילום: עודד הירש)
יצירה זו, כמו רבות מיצירותיו, נולדה מתוך מציאות החיים של הירש. כשהיה בן חמש, אביו יואל הירש (אחיה של המוזיקאית נורית הירש) עבר תאונת דרכים והתהפך עם המשאית שבה נהג, ומאז הוא יושב בכיסא גלגלים. "אחרי שנתיים של שיקום הוא חזר הביתה בכיסא והיינו פחות או יותר באותו הגובה - הוא בכיסא ואני ילד בן שבע, מסתכלים אחד על השני בגובה העיניים. ככל שהשנים חלפו, אני גבהתי והוא נשאר באותו גובה. הסרט הזה בא מתוך רצון להפוך בחזרה את נקודת המבט לאיך שהיא אמורה להיות באופן טבעי, להרים את אבא לנקודה גבוהה ולהסתכל עליו מלמטה כלפי מעלה".
בארץ אמנות היא לרוב בקנה מידה מוזיאוני, קטן יחסית, ואתה מאוד שונה בנוף הזה.
"תמיד עניין אותי לצאת מהסטודיו, לא לשבת בחדר החשוך ולעבוד רק אני מול היצירה. אני אוהב לצאת החוצה ולבדוק את הגבולות. אני מין 'בן' כזה, כשמשעמם לי אני שם בטלפון סרטים של טרקטורים שוקעים בבוץ ומחפרונים ענקיים שנופלים לתוך תהום. מאוד מעניין אותי ציוד מכני כבד והוא כמעט תמיד נמצא בעבודות שלי. זו אמנות שיש בה המון טסטוסטרון, בלי להתנצל על זה. אבל אני מקווה שיש גם הרבה עדינות, רגישות, חמלה והתבוננות על האדם בעבודות שלי.
"גדלתי בקיבוץ - אנשים משחקים עם האבות שלהם כדורגל, הולכים איתם לים, מרימים אותם לגובה. לי לא היה את זה, וזה משהו שגדלתי לתוכו. הרבה פעמים אומרים שזה טוב שלאמנים יש שריטה מסוימת שמתוכה הם יוצרים, אז זו השריטה שלי לטוב ולרע. יש לי הסתכלות אחרת על גבריות, האמנות עם הטסטוסטרון. זה נולד גם ממקום של לגדול עם אבא שמוגבל מבחינה פיזית. גם לי וגם לשני האחים הגדולים שלי הייתה תמיד מוטיבציה גדולה להגיע עם אבא שלנו למקומות שאפילו לאנשים בריאים קשה להגיע אליהם, היינו איתו בכל העולם. בפרו, במאצ'ו פיצ'ו, במקסיקו, עלינו איתו עד ללמעלה של הפירמידות במזרח הרחוק. להציב מטרה ולהגיע אליה בסוף זה אלמנט שגדלתי עליו כל החיים, וזה מתבטא גם בגישה שלי לחיים וגם באמנות שלי".
7 צפייה בגלריה
"כשמשעמם לי אני רואה סרטים של טרקטורים שוקעים בבוץ ומחפרונים שנופלים לתהום". מתוך "טרקטור"
(צילום: עודד הירש)
אבא שלך מרגיש בנוח לעמוד במרכז היצירות שלך?
"הוא הרוח החיה מאחוריהן, זה שיתוף פעולה. הוא מאוד עוזר לי, בטח בשנים שלא חייתי בארץ. הוא ממש היה המפיק בפועל של הסרטים הראשונים שלי. זה נותן לו תחושה מאוד טובה של מסוגלות, של חיבור, של עבודה משותפת. אם צריך לדאוג לברזלים ולהביא אותם למסגרייה על מנת שיחכו שם כשאני אבוא ואז נבנה את המגדל, או כשהמגדל מוכן וצריך להזמין הובלה. הוא ממש המפיק הטכני של הסרטים.
"הוא בן אדם מדהים שהשפיע רבות על החיים שלי, לא כמו אבא רגיל. הוא לא מפחד מכלום, אין שום דבר שהוא אומר לו לא. לכל אתגר הוא יענה, גם כשהוא מתקרב ל-80 ומאוד מוגבל ביכולותיו הפיזיות, הוא תמיד מתנדב ועוזר לכל מיני עמותות. הוא מסיע פלסטינים לטיפול רפואי בבתי חולים בישראל. זה נורא מעניין לראות את האיש הנכה הולך למעברים ואוסף פלסטינים בכיסאות גלגלים ומסיע אותם לרמב"ם. הוא מאוד בעניין של לתת חזרה לחברה".
עוד אחת מעבודותיו המוכרות של הירש שתוצג בתערוכה היא "טוצ'קה". בסרט זה אפשר לראות חבורה של אנשים הלבושים בבגדי עבודה מתקינים גשר שאין בו כלל צורך. "מאוד מעניין אותי ליצור מנגנונים של אנשים שעובדים יחד למען מטרה משותפת, מעניין אותי לגרום לדבר הזה לקרות. אפילו אם לפעמים המטרה לא מובנת, בטח לא במהלך הראשון. מעניין אותי לגרום לאנשים לבוא ולעבוד ביחד, זה הרי כמעט לא קורה בחיים הנורמטיביים שלנו, אנחנו כמעט לא עובדים ביחד. כל אחד נמצא בתוך שגרת החיים שלו והתמריצים לעבודה הם כמעט תמיד כלכליים ואינדיבידואליסטים. מעניין אותי ליצור בתוך סיטואציה שאנשים מתגייסים וקורעים את התחת יחד. זו התרוממות רוח בשבילי, שלושה ימים הולכים לשטח וחושפים טרקטור בידיים חשופות או מקימים מגדל באמצע הכנרת".
על אף הפירוטכניקה המורכבת שנמצאת במרכז עבודתו, הירש מדגיש שלגרום לאנשים לבוא זה האתגר האמיתי. "זה לא לאדם אחד, יש לי גם סרטים עם 200 משתתפים. לגרום למאות אנשים לקום מהכורסא הנוחה, לצאת לשטח ולעשות איזושהי פעולה משותפת".
מה האידיאולוגיה שעומדת מאחורי הרצון לגייס אנשים?
"אני לא כותב מאמר דעה בעיתון, יותר מעניין אותי המורכבות והשאלות. אני שואף להשיג איזו תחושת התעלות מההתגייסות של אנשים למטרה משותפת. האידיאולוגיה מאחורי זה היא לא פוליטית של ללכת ולהצביע, זה לא מתוך רצון להביא נרטיב כזה או אחר, או לגייס אנשים פוליטית לאיזשהו רעיון ציוני חלוצי. בעיניי המרחק שנוצר בין אנשים זה דבר די מדכא, ובכלל הריחוק בעולם הזה שאנחנו נמצאים בו. אנחנו יושבים מול מסך ונשאבים לתוכו. בקושי יוצאים, כמעט לא פוגשים אנשים פנים אל פנים. חשוב לי המפגש הבלתי אמצעי והכן בין האנשים, העבודה המשותפת, היציאה לשטח. יש משהו בתקופה שלנו שזה הקידוש הלא אותנטי, מקדשים את המזויף, את הלא-אמיתי, אי אפשר להאמין לשום דבר. אני מנסה להשיג אותנטיות.
"האנשים בכיסאות גלגלים בסרטים שלי הם באמת אנשים בכיסאות גלגלים, זה לא יהיה משחק", הוא אומר ומתייחס לעבודתו "מעבר בטוח", שתוצג בבכורה בתערוכה ושבמרכזה קבוצת נכים בכיסאות גלגלים על רפסודה בכנרת, כשהם שטים לעבר מיניבוס. בסוף היצירה, המיניבוס מתקרב לתהום והיא נגמרת כשלא ברור אם הם ניצלו. "התמריץ אף פעם לא יהיה כלכלי, אני לא משלם לאנשים שיהיו בסרטים שלי. הם באים כי בסופו של דבר זו חוויה גדולה שזוכרים כל החיים. היו לנו בפתיחה עכשיו רגעים מרגשים של אנשים שמשתתפים בסרטים שבאו וראו את עצמם. אחד אמר לי שאמא שלו שהשתתפה בסרט נפטרה, פתאום הוא ראה אותה בצילום מלפני שמונה שנים".
מתוך העבודה ״מעבר בטוח״ של עודד היר
(קרדיט: עודד הירש)
אתה אומר שמה שמניע אותך זה המפגש הבלתי אמצעי, להוציא אנשים מהבית ומהמסך, ובסוף אתה ממסגר את הכול לווידאו ארט. זה לא קצת פרדוקסלי?
"העבודות שלי מאוד 'לואו-טק'. זה באמת בסוף טכנולוגיה, אבל כשרואים את הסרט הוא מאוד לואו-טקי, אנשים בונים בבוץ ומתעסקים עם ברזל חלוד, אין מכוניות ואין מסכים ואין טכנולוגיה. לכן גם מאוד חשוב לי להביא את החפצים עצמם".
אפשר להוציא את האמן מהקיבוץ אבל לא את הקיבוץ מהאמן
אם באידיאולוגיה עסקינן, הסגנון של עבודותיו הוביל אנשים לחשוב תמיד שהאמנות שלו היא התגשמות החלום הישראלי, החלוצי, עובד הכפיים. היום כשהוא מסתכל לאחור על עבודותיו, הוא מבקש לנסות לפרק את המיתוס הזה. "אני לא המבקר והפרשן של עצמי, אבל אני חושב שהעבודות בסופו של דבר הן מאוד הומניות, אז אני חושב שכל אחד יכול למצוא בהן משהו שמדבר אליו. הן לא רק עוסקות בציונות או בלהיות גבר. הן גם מאוד אוניברסליות, על יחסי הורים וילדים, זקנה מול צעירים, התבוננות בנוף. העבודות שלי הוצגו יותר בחו"ל מאשר בארץ והן מתקבלות שם בעניין רב, באמת מתוך פרספקטיבות אחרות. אם בארץ מנסים לפרש את זה בעיניים ציוניות או של אידיאולוגיה, כשרואים את העבודה בניו זילנד או בארגנטינה - מי יודע בכלל מה זה חלוציות או קיבוץ, או העלייה השלישית. מסתכלים על המאמץ, על ערבות הדדית, על דברים אוניברסליים שהעבודות הן קודם כל עליהן לפני שהן מביעות עמדה פוליטית ואם צריך להיות כאן או לא".
7 צפייה בגלריה
"כשרואים את העבודה בניו זילנד או בארגנטינה - מי יודע בכלל מה זה חלוציות או קיבוץ, או העלייה השלישית". מתוך ״טוצ׳קה״
(צילום: עודד הירש)
גם אם יש לאמנות בסוף חיים משל עצמה, בכל זאת נשאלת השאלה אם הציוניות והחלוציות אלה המקומות שמהם אתה יוצר.
"הן שם אבל הן לא הדבר העיקרי. הדבר העיקרי זה תגובה שלי לדברים שאני רואה ותגובה שלי לסיטואציה הרגשית שממנה אני פועל. יש לי סרט שנוצר בעקבות 'דרך הרוח' של עמוס עוז, שמתאר סיטואציה של צנחן שנתקע על עמודי חשמל והמוני אנשים נאספים במקום מנסים לחלץ אותו. אבל מה שהניע אותי שם זה בעצם סיפור גלעד שליט, הרגשתי שאני צריך להגיב לזה. היה בזמנו דיון מאוד חזק - כמה רחוק צריך ללכת על מנת להחזיר הביתה את הבן האובד. זה מאוד הפעיל אותי. כמובן שצריך להחזיר אותו, הוא בשר מבשרנו, אבל כמה רחוק החברה תלך על מנת להחזיר את היחיד? יש פה שאלות של ערבות הדדית".
בשנותיו בחו"ל, ביסס עצמו הירש כאמן אך בארץ הדברים הלכו לאט יותר. "זה אולי קשור לזה שלא למדתי במסלולים שבארץ בדרך כלל מובילים להצלחה", הוא מנסה להסביר. לא למדתי בבצלאל ולא במדרשה, למדתי בוויצו חיפה ומיד כשסיימתי את התואר טסתי לניו יורק וחייתי שם שנים טובות וארוכות. כשחזרתי לארץ לא חזרתי לתל אביב או לירושלים או למוסדות יותר מוסדיים אלא למכללת אורנים, משהו שהוא יותר פריפריאלי. המסלול בארץ כנראה ניתב אותי להבשלה יותר איטית ואני בסדר גמור עם זה".
מה ההבדל בין הקהל בארץ לקהל בחו"ל?
"בישראל אנשים ישר מנסים לחפש בפרצופים את עצמם או אנשים שהם מכירים. 'אה! זה אלישע, הוא היה איתי בצבא', 'אה זה יוסף, איך הוא השתנה, איך הוא הזדקן'. איזו הסתכלות מאוד אישית. בארץ זה תופס פמיליאריות אצל הרבה אנשים. בחו"ל זה תלוי במקום. הייתי עד לכל מיני ויכוחים ודיונים שהעבודות עוררו. למשל במוזיאון בחו"ל שני אנשים ישבו מול עבודה והתווכחו אם היא מנקודת מבט מרקסיסטית או נציונליסטית, אם היא רפובליקנית או דמוקרטית".
מי האנשים שבאים לראות את העבודות שלך?
"העבודות שלי הן מאוד מתקשרות, הן תמיד מאוד נרטיביות. הרבה פעמים וידאו ארט הוא מאוד קונספטואלי ומייאש, אבל חשוב לי להגיע לקהל הרחב. שני ההורים שלי לא סיימו תיכון ואני רוצה להגיע קודם כל אליהם, אל הילדים, אל הקהל הרחב. כשפותחים תערוכה הרבה פעמים עושים סיבוב עם המדריכים, לי חשוב קודם כל לעשות סיבוב ולדבר עם השומרים, עם עובדי הניקיון, המאבטחים ואנשי האחזקה. הסבב הזה של הדיבור עם כולם - ולא רק עם האנשים שיש להם את האפשרות לדבר על זה מתוך אינטלקט - זה חשוב לי. חשוב לי החיבור הרגשי האנושי".
