לא בטוח שראש הממשלה ובכירי הקואליציה הבינו שיש עוד אדם שהיה צריך לעלות אליו לרגל לאחר שמינויו של יו"ר ש"ס לשר נפסל בבג"ץ: השחקן יניב ביטון. "אנשים באים אליי, אומרים לי, 'דפקו אותך בג"ץ, הא?' היו שניגשו לעודד אותי, היו כאלה שרצו לנחם. כבר לקראת ההכרעה קיבלתי מלא הודעות כמו 'אתה במתח?' כאילו גורלי על הכף. ואני אומר להם, 'חבר'ה, זה לא אני!'"
אתה בטוח? מה הדבר הכי פלילי שעשית?
"פעם גנבתי לחמנייה ושוקו ממכולת 'סלסילה' במרכז המסחרי של מעלה אדומים".
בבקשה.
"ואם אני לא טועה גם גליליות".
זהו?
"אם חבר בצרה צריך ריטלין, אני נותן לו משלי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אתה זכאי. ומה חשב החיקוי של דרעי ב"ארץ נהדרת" על פסיקת דרעי?
"אני לא משפטן, בניגוד לאנשים שכל היום מצייצים ומבינים בהכול וכולם פה עורכי דין ודוקטורים למשפטים, אבל בשכל הישר זה נראה לי הגיוני".
איך זה מרגיש לחקות אותו בימים אלה? אני מניחה שצריך להתחבר לדמות, לחבב אותה, להבין אותה.
"אבדיל בין משחק פרופר לחיקוי. במשחק הדבר הבסיסי הוא לשים את עצמך בנעליו של מישהו אחר, זה הדבר הכי בסיסי באמפתיה אנושית. יש ניסיון להבין את הדמות, יש אמפתיה. בחיקוי סאטירי זה טיפה אחרת כי יש בזה מן הקריקטורה, אתה מבליט דברים מאוד מסוימים ורוכב עליהם, וכל 15 שניות יש בדיחה, זו לא דמות עגולה. אני יכול לעשות מישהו שאני לא אוהב לחלוטין, אבל זה כמעט לא קורה לי, תמיד אני מוצא איזה חן. גם כשאני עושה את דרעי כיף לי".
5 צפייה בגלריה
''אני אוהב את הליבידו הזה שלו''. יניב ביטון כאריה דרעי ב''ארץ נהדרת''
(צילום: מתוך "ארץ נהדרת")
איזה חן למשל אתה מוצא בדרעי?
"הטמפרמנט שלו. אני אוהב את התשוקה, את הליבידו הזה שלו, הוא מדליק את עצמו. בערב הבחירות, שהיה שוק לכל מי שהוא שמאלני, היה בזה משהו שהגן עליי מאוד. הייתי בעבודה, לא ישבתי בבית עם המדגמים ואכלתי סרטים, ושיחקתי מישהו שהוא בצד המנצח, נכנסתי למערכון עם שני בקבוקי טמפו שחוגג את החד"פ שחוזר ו'חברה חזרנו!' והייתי באמת שמח, חגגתי כאילו הפועל ירושלים ניצחה בגביע. אחר כך, כשהגעתי הביתה, אמרתי, אה, בעצם לא".
המציאות מבטיחה לך הרבה עבודה עכשיו.
"אני לא חושב על זה. אנשים אומרים לי, 'איזה כיף לך, דרעי חזר, יש לך עבודה למלא זמן'. אבל יהיו אחרים. אפשר לפתח גם את ניב גלבוע".
חיקוי נהדר!
"גיליתי שהוא כוכב נוער, כוכב ילדים. איזה עולם מוזר".
זו נקודת זמן מעניינת בקריירה של יניב ביטון. הוא נמצא בשלב המיוחל בחייו של שחקן שבו ההערכה וההכרה מסונכרנות עם כישרונו. הוא מעביר כרטיס במדורת השבט "ארץ נהדרת" בקשת אחרי שנים שבהן כיכב בתוכנית המערכונים מעוררת הסקנדלים "היהודים באים", בשלל תפקידים בטלוויזיה ובתיאטרון, וכפרזנטור של חברת "מנורה מבטחים". בגיל 44 כבר לא שואלים אותו, "מאיפה אתה מוכר לי?" אלא מכירים. בצד הלא־מקצועי, האישי, הוא נשוי לגבר, אב לתאומים בפונדקאות, תל־אביבי, חילוני, שמאלני - מאפיינים שמתנגשים עם זהותה הנוכחית של מדינת ישראל. "אני פחות פסימי והיסטרי מחבריי שמסביבי, שמאז תוצאות הבחירות נמצאים בפחד מאוד גדול", הוא מודה; "מצד אחד אני אומר, בואו נירגע כבר עם קץ הדמוקרטיה ומלחמת אזרחים ואיראן, מצד שני אומרים לי, רגע, אולי הפעם זה אחרת? אולי כן יש פה איזה שינוי של חוקי המשחק? אני נע בין שני הדברים האלה".
ועל הציר הזה - איפה אתה ממוקם היום?
"מודאג בעיקר, הכול נראה לי קיצוני, משוגע, כל הדיבור על מלחמת אזרחים עושה לי רע, הבדיחות לא מצחיקות אותי. בשבוע שעבר שמתי את הילדים בבית ספר במרכז תל־אביב. ההורים שם עוצרים ומורידים את הילדים ולפעמים עושים דאבל פארקינג, והיה אוטובוס שנכנס להיסטריה של צפירות על אמא שעצרה עם ילד שבאמת ירד מהרכב הכי מהר שילד בכיתה ב' יכול. ואז הנהג של האוטובוס צעק, 'כוס אמ־אמק כל התל־אביבים המסריחים האלה עם הילדים שלהם!' אמרתי, אלוהים, כמה שנאה, כמה בוז. זה כל כך מעוור. אז זה באמת תלוי באיזה רגע תופסים אותי. אני מרגיש שכן, משהו קורה. גם הבחירות האלה, שאחרי הרבה זמן שלא הייתה הכרעה יש הכרעה ברורה, אז יש צד אחד בשוק, וצד אחד שאני מרגיש שבגלל שהיה לו מאוד קשה עם הממשלה הקודמת יש לו איזו תאוות נקם שאני לא זוכר כמותה. של 'אנחנו הולכים להיכנס בכם'".
מפחיד אותך?
"אני חושב שאפשר להיפרד מהפנטזיה שתהיה פה איזו הומוגניות, גם בתור חילוני תל־אביבי אני אומר את זה, המדינה הזאת לא תהיה בדיוק כמוני ובדיוק כמו שאני רוצה. זה מרחב דתי, לא משנה אם זה יהודים או מוסלמים. דווקא בממשלה הקודמת, עם כל העקמומיות שלה, היה משהו דומה למה שצריך להיות פה בסוף - קואליציה של הרבה קבוצות שצריכות לחיות פה ביחד ולהכיל אחת את השנייה. בלי איזה דמיונות של 'אנחנו נשלוט ונעשה רק מה שאנחנו רוצים'. אתה לא תשלוט, אתה לא יכול לעשות רק מה שאתה רוצה".
אז כור ההיתוך נגמר?
"אנחנו לא חברה הומוגנית בכלל, אנחנו מאוד־מאוד שונים, ואם להיות בצד האופטימי שלי - אז נראה לי שאנחנו נצא מהמשבר הזה כשנבין שהשונות הזאת היא ערך ולא מכשול. אם נחגוג את השונות ונמצא בה את הערך שלה, זו תהיה היציאה שלנו מהחרא, החזון שלנו החוצה. אבל בשביל זה כולם צריכים לעשות מאמץ מאוד גדול של הכלה אמיתית של האחר. יש מושג אחר שכן יכול להוציא אותנו מהברוך הזה, והוא סובלנות. דתות כן יכולות להיות שם, זה להגיד, אתה טועה, אתה חי בחטא ועדיין אני יכול לחיות לצידך, ואז זה אפשרי. אני לא צריך שההוא יאהב אותי או יקבל את זה שאני חי עם גבר, הוא לא יכול, הוא לא אוהב את זה, מה לעשות. ועדיין הוא יכול לחיות לצידי".
"כשאומרים מילים קשות כמו 'בהמות הולכות על שתיים', 'נדבקו במחלה', אני לא נעלב בשם עצמי. אני נעלב בשביל כל ילד דתי שמרגיש את התחושות האלה שהוא נמשך, ובשבילו הרב הוא האוטוריטה. איזה אסון זה שמישהו שהוא מעריך אומר לו שהוא מחלה. זה דבר נורא, שנאה עצמית ברמות שאי אפשר לתאר. זה כואב"
אם כבר בנטיות מיניות עסקינן, על אמיר אוחנה צייצת בטוויטר "הילדים של שנינו נולדו באותו מקום. ואחרי כל הציטוטים המכוערים והמעליבים מהימים האחרונים אני רק מעריך יותר את הרגע שיו"ר הכנסת הגיע להשבעה עם בן זוגו וילדיו. ברגע כזה הוא אח". אתה לא חושב שבקואליציה הנוכחית הוא עלה תאנה?
"אחד הדברים שכותבים עליי הכי הרבה פעמים בטוויטר זה 'אתה מזרחי מחמד של השמאל', 'עלה תאנה של ארץ נהדרת והיהודים באים'. יש בזה משהו כל כך מעליב, יותר מכל הדברים שכותבים עליי. זה גזעני, משטיח את כל מה שאני עושה, כי זה אומר שאני לא עושה את זה בגלל הדעות שלי, אני עושה את זה בגלל שאני מתחנף למישהו, שהביאו אותי לא בגלל הכישרון שלי אלא בגלל הנראות של המזרחיות. זה מכעיס אותי אז אני לא יכול להגיד את זה על מישהו אחר. אני לא בדעות של אוחנה, קשה לי למצוא נושאים שאנחנו נסכים עליהם, אבל ברגע שהוא מותקף על רקע היותו הומוסקסואל על ידי הרבנים - אני לא יכול שלא להגן עליו. להתקיף אותו על רקע הומופובי? איך יש סיטואציה שלא אגן עליו? ראיתי את הכתבה עם ההורים שלו, את זה שהוא בא להשבעה עם הילדים ובן הזוג ואני בטוח שרמזו לו שכדאי שיצניע, והוא בחר לבוא איתם ולהבליט את זה, הוא עשה צעד. יש בזה גאווה גדולה. הייתי חייב לכתוב את זה".
אפשר לצפות ממנו להיות גב לקהילה?
"ימים יגידו. יש לו כוח מוגבל אבל יש לו כוח".
אתה אומר שעצם נוכחותו בכנסת היא אמירה.
"כן, אני חושב שאם מסתכלים על המאבק הלהט"בי לאורך השנים זו נקודת ציון חשובה. נכון, זה לא בקואליציה שהייתי רוצה, אבל זו נקודה במאבק הזה שיש יו"ר כנסת שהוא הומו".
השאלה אם זה עוזר לנער בפריפריה היום, לראות את אוחנה בתפקיד כזה.
"אני חושב שכן".
אבל במקביל הוא רואה ח"כים חרדים שמשפילים מבט, רואה קואליציה שרוצה לקדם חוקים אנטי־להט"בים. רואה קהל שצועק לו בוז כשהגיע לתמוך בדרעי בביתו בליל הפסילה.
"זה מורכב, אתה מקבל את זה שיש גם שנאה מסביב, שלא מקבלים אותך, זה גם וגם. גם כשהרבנים דיברו עליו, מילים קשות כמו 'בהמות הולכות על שתיים', 'נדבקו במחלה'. כשאני שומע את זה אני לא נעלב, זה לא אבא שלי, לא דוד שלי, כמו שאני לא נעלב מנסראללה שאומר שהוא שונא ישראלים. אני לא נעלב ממישהו שאני לא מכיר, אבל אני נעלב בשביל כל ילד דתי שמרגיש את התחושות האלה שהוא נמשך, ובשבילו הרב הוא האוטוריטה. איזה אסון זה שמישהו שהוא מעריך את דעתו אומר לו שהוא מחלה. זה דבר נורא, שנאה עצמית ברמות שאי־אפשר לתאר. זה כואב".
מה אתה מרגיש מול האיומים הקונקרטיים של שר התקשורת לסגור את התאגיד?
"דיכאון, פליאה על זה שרוצים להיתפס על משהו כל כך טוב. לא יכול לקלוט את זה. אני כל כך מלא הודיה על שהצליחו לעשות פה שידור ציבורי שהוא טוב על אמת, להקים מאפס תאגיד שידור שהוא מפואר. הנחיתי שנתיים את טקס פרסי הטלוויזיה ויש שליטה מוחלטת של התאגיד בכל התחומים - דוקו, בידור, דרמות. אם אנחנו תופסים את זה שתרבות היא חלק מהדברים שמדינה צריכה לספק לנו, חלק מהמזון הרוחני שלנו, אז צריך שידור ציבורי. יש דברים שלא יכולים לקרות בערוצים מסחריים, כמו 'היהודים באים'. זה מבאס נורא".
אולי "היהודים באים" יעברו לערוץ 14, הרי יש בזה מן המורשת היהודית.
"קרעי אף פעם לא חיבב את 'היהודים באים'. אבל קשה לי להאמין שזה רק זה. יכול להיות שהם מכניסים את זה כעז, אומרים, אנחנו נבטל הכול, ובסוף יבטלו רק את החדשות ויגידו, באנו לקראתכם, ויכול להיות שלא, וזה בדיוק העניין פה. ואם זה יקרה זה יקרה בייבוש איטי, יורידו תקציבים, ואני מקווה שלא נהיה לבד במאבק הזה, היוצרים והעובדים בתאגיד, אלא כל מי שחשוב לו שתהיה פה תקשורת פתוחה, מגוונת, בלתי תלויה. אני שמח שיש סולידריות מוחלטת בקרב היוצרים".
אולי מבינים שזה לא ייעצר בתאגיד.
"נכון, כנראה זו הסיבה. יכול להיות שסגירת התאגיד היא חלק מתוכנית גדולה להשתלטות על התקשורת, שליטה מוחלטת גם על התכנים. וכמו שאמרת, 'היהודים באים' זה חלק מהיהדות, אולי אנחנו מסודרים".
הלכת להפגנות האחרונות?
"אני הולך להפגנות".
"ברגע שאומרים 'דגל אש"ף' אז אם מישהו רואה את זה הוא אומר 'מה זה, אתם תומכי טרור!' והאמוציות שעולות זה עלבון, שוק, שנאה כלפי אנשים בהפגנה, אבל אם נחשוב רגע ונגיד זה לא דגל של טרור, זה דגל של עם שבתוכו יש אנשים שתומכים בטרור, כמו שדגל ישראל הוא לא רק דגל של נוער הגבעות"
מה חשבת על הסערה סביב דגל פלסטין?
"איזה נושא רגיש זה, מעורר כל כך הרבה אמוציות. אני חושב שזה כי ברגע שמניחים את האקסיומה, שחוזרים על משהו עוד ועוד עד הוא הופך לאמת".
תסביר.
"ברגע שאתה אומר 'דגל אש"ף', אז אם מישהו רואה את זה הוא אומר, 'מה זה, אתם תומכי טרור!' והאמוציות שעולות זה עלבון, שוק, שנאה כלפי אנשים בהפגנה, אבל אם נחשוב רגע ונגיד זה לא דגל של טרור, זה דגל של העם הפלסטיני שבתוכו יש אנשים שתומכים בטרור, כמו שדגל ישראל הוא לא רק דגל של נוער הגבעות. זה דגל שהוא רגש לאומי של אנשים שחיים כאן, שנמצאים איתנו, חלק מגבולות 48', זה הדגל הלאומי שלהם. לא כל מי שמניף את הדגל הזה רוצה להרוג ילדים בטרמפיאדה. ממש לא. ממה החרדה? אם נוריד את זה אז נעלים את מה שעומד מאחורי הרגשות של הדגל הזה? ולגבי ההפגנה, זה נראה לי משחק כזה מצחיק כל הזמן לספור את הדגלים. אני הולך להפגנה כי אני רוצה לצאת מהבית, להרגיש חלק מהמון שרוצה להביע את דעתו. את יודעת כמה שלטים אני רואה בהפגנות ואומר, 'מי המטומטם שכתב את השלט הזה?' אני אחראי על כל מי שנושא שלטים, על כל דגל?"
אז הסיבוב על הדגל זו עוד דוגמה לחוסר היכולת להכיל מורכבות?
"גם זה, גם ניסיון לצבוע מחאה בצבעים מסוימים כי אם אראה רק את זה כל היום, אז מבחינתי כל האלפים שיצאו במוצ"ש כולם תומכי טרור ושילכו לעזה. אתה לא רואה גם את הנער מיפו שהרים שלט 'יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים' עם דגל ישראל. אתה לא רואה את זה, אתה רק מתמלא בכעס ובזעם. אולי בהפגנות במדינות פשיסטיות יהיה מסר אחד, כולם יגידו את אותו דבר".
מעטים האמנים במעמדך שמתבטאים פוליטית כמוך.
"אני לא חושב על ההשלכות של זה, אני חושב על איזה בן אדם אני רוצה להיות, איזה אזרח אני רוצה להיות ואיזה אמן אני רוצה להיות, ואת זה אני עושה וככה אני חי, אז אני לא חושב מי לא יאהב אותי או כן יאהב אותי. אני מכיר הרבה ימנים שאוהבים אותי, הרבה דתיים, אני נמצא הרבה בירושלים כי אבא שלי גר בירושלים ופונים אליי דתיים חרדים מכל הסוגים - חסידים, ליטאים וש"סניקים שמביעים אהבה ואומרים 'אחי אתה גדול'. יצא לי לפגוש כמה בחורי ישיבה שמאוד אוהבים את 'היהודים באים'".
אז הדעות שלך לא פוגעות באהבת הקהל.
"בינתיים לא, ואם אנשים לא אוהבים אותי בגלל מה שאני עושה - זה מחיר שאני מוכן לשלם. אתה לוקח סיכון מסוים שלא כולם יאהבו אותך כל הזמן, שאתה תכעיס מישהו. אם אני מתבטא כפי שאני מתבטא יש סיכוי שאחטוף טוקבקים, קללות, ווטסאפים, כמו שקרה הרבה פעמים סביב 'היהודים באים', וזה נכון גם לגבי אמנים שמביעים את דעתם הפוליטית הימנית. גם כשאוהד קנולר מתבטא כפי שהוא מתבטא הוא מסתכן. רוב המיליֶה שלו הוא שמאלני, ואנשים שעובדים איתו אולי לא ירצו לעבוד איתו או שיירד להם ממנו. גם הוא לוקח סיכון".
אתה יכול להבין אמנים שלא נוקטים עמדה?
"אני מבין את כולם, אף אחד לא חייב שום דבר. יש אנשים שהם במודעות פוליטית לא גבוהה ולא בא להם להתבטא. אני מעדיף אמנים פוליטיים. אני אוהב לשמוע דעות אחרות, גם קולגות שלי שהם בכלל לא בצד שלי, זה בעיניי עושה אותך אמן בשדות מסוימים יותר טוב כי זה חלק מהאזרחות שלך. אני בשלב בחיים שאני מחפש משמעות למה שאני עושה. היו שנים של לשרוד כלכלית, אחרי זה להתבסס כלכלית, אחרי זה להביא את הילדים שזו הייתה משימה בפני עצמה, ועכשיו זה מרדף אחרי משמעות. יש לי את האופציה להגיד, לא אכפת לי מכלום, לא רוצה לשמוע חדשות, יש לי את בריכת גורדון שלי, אני שוחה שם, סוגר את עצמי בבועה. אבל אני באמת מת על המקום הזה. אני לא רוצה לחיות במקום אחר. יולי תמיר אמרה פעם בהרצאה שלחיות במקום שבאמת אכפת לך ממנו זה גם מדד לאיכות חיים. זה משפט מאוד יפה בעיניי".
בצל האיומים על התאגיד, עלתה בשבוע שעבר בכאן הסדרה החדשה של דנה מודן, "אבירם כץ" (משודרת בראשון ושלישי ב־21:15). ביטון מגלם שוטר שמנסה, לצד מודן, לפענח תעלומה שלא ברור אם היא קומית, טרגית, קרינג'ית או הכול יחד. לא התפקיד גרם לו להסתער על הפרויקט, כמו שני עמודי תסריט שמתמקדים בבורקס. "האודישן היה שיחה שלי ושל דנה, באחד הפרקים הכי מותחים של הסדרה שלוקחים אחד מהחשודים באוטו, ויש שני עמודים של דיבורים על הבורקס שהיה במסיבת הפרידה של אחד השוטרים. שני עמודים שחופרים רק על זה. אמרתי טוב, אני חייב להיות בסדרה הזאת, הוא משחזר. "אני כל כך אוהב שכותבים על הדברים הטפלים בתוך רגע שהוא גדול, כי אלה החיים בסוף. עכשיו אני בנקודה בקריירה שהיא טובה ומאוד מהנה שאני לא חייב להגיד כן לכל דבר. זה הפרי הכי משמח של ההצלחה: התפקיד שלי שם הוא לא הראשי, רחוק מזה, אבל אמרתי שאני חייב להיות בהפקה הזאת. גם בגלל שאני מאוהב בדנה מאז שאני בן 20. זה קראש ארוך, אמרתי, אני חייב להיות בסט איתה, חייב להיות חבר שלה. גם כגיי הייתי מאוהב בה, ועכשיו כשאני מכיר אני בכלל מאוהב בה. היא גאונה, המנוולת הזאת".
התוודית בפניה?
"כן, אמרתי לה בצילומים, 'יש לי קראש עלייך, חלמתי עליך בלילה'. היא ענתה לי, 'כן, בתי המשוגעים מלאים בכאלה'".
במקביל, הוא מגלם את עצמו בעונה החדשה של "השמרטפים" בכאן חינוכית. "זה משהו שאני מאוד גאה בו. זה דוקו לילדים שבו אני מגיע בכל פעם למשפחה אחרת בארץ ועושה על הילדים שמרטפות במשך חצי יום. הייתי בדמותי, בלי טקסטים ללמוד בעל פה, הולך לקיבוץ זיקים בעוטף עזה, שומר שם על הילדים אחה"צ וההורים משאירים רשימת מטלות. ותוך כדי היום מדברים על 'צבע אדום', איך זה לחיות תחת האיום של הטילים, מסתכלים על עזה וחושבים על איך זה להיות שם. היו סינקים שאמרתי, אני לא מאמין שילדים מדברים ככה, מי אתה, אתה בן עשר! הייתה טרנסג'נדרית שליוויתי אותה, ילדה לבקנית, ילדה מאומצת. ילדים מהממים מכל הארץ. איזה כיף שילדים יראו את זה".
ואיך אתה כשמרטף על הילדים שלך?
"עם הזמן זה הולך ומשתפר. ההתחלה של ההורות הייתה לי לא קלה. היום כשהם כבר בני שבע אני מטורף עליהם. בתינוקות זה הרגיש לי רוב הזמן מטלה, משמרת שלא נגמרת, ואתה מחכה שיחליפו אותך כל הזמן, וזה מאוד משתנה. כיף לי איתם, אני רוצה לראות אותם, לפעמים יותר ממה שהם רוצים לראות אותי. אנחנו יכולים לעשות דברים שכיפיים גם לי כמו לצפות במונדיאל, בשבילי זו הייתה חוויה מרגשת בטירוף כי אבי, בן הזוג שלי, לא סובל כדורגל, בז למי שרואה כדורגל, מסתכל רק על השעון בצד שמאל לראות מתי זה נגמר. אז בכל המונדיאלים הייתי צריך לצפות מחוץ לבית, כמו כלבה, ועכשיו הכנסתי את זה לילדים והפכנו לרוב, התרגשנו יחד".
את אבי טיירי הוא פגש לפני 17 שנה. "הבמאית יעלי רונן הכירה בינינו והיא תמיד אומרת שבזכות זה יש לה מקום בגן עדן, וזה עוד גן עדן של גייז שהוא בטח הרבה יותר כיפי וצבעוני. הוא הבן אדם שהכי מצחיק אותי ושדעתו הכי חשובה לי בעולם בכל נושא. מה גם שהוא כותב מעולה. אולי מתישהו נגשים חלום ואני אשחק במשהו שהוא יכתוב, וזה באמת יהיה השיא שלנו. באופן כללי אבי לא אוהב להיות בפרונט יותר מדי בראיונות ופרמיירות וכל מיני כאלה. יותר סוניה פרס. אגב ההורים שלו גרים מעלינו".
מה?
"אני רואה את המבט שלך פתאום. מבט של 'תסתום את הפה, על מה דיברת עד עכשיו'".
בדיוק!
"זו עזרה מדהימה, כשהם היו תינוקות זה הציל אותנו. היום מבחינת הילדים זה אותו בית אז הם עולים ויורדים, זו גם התחלה של סיטקום - זוג הומואים גרים עם ההורים מלמעלה. זה 'כולם אוהבים את ריימונד'. וזה גם חמותך נכנסת אליך הביתה מתי שהיא רוצה. זה הדבר הכי קרוב לחמולות של פעם. היה משפט יפה של סיינפלד ב'קומיקאים במכוניות שותים קפה' לשרה ג'סיקה פרקר. היא אמרה לו שהיא שונאת את עצמה אחרי שהיא צועקת על הילד שלה ואיך אפשר להשתפר, ואז הם שותקים שנייה והוא אומר לה, 'את יודעת שהשיחה שעשינו עכשיו בעשר דקות האלה על ההורות שלנו זה פי שבעה בערך מכל השיחות שההורים שלנו עשו על הורות בכל החיים שלהם'".
אין ספק שהורות מודרנית לא דומה לזו שהייתה בעבר.
"להורים שלנו לא הייתה תמונה דמיונית אינסטגרמית של הורים שיוצאים עם הילדים לפארק. היו להם קשיים אחרים. היום אני מרגיש שאני הרבה יותר מעריך את הוריי על ההורים שהם היו, מעריך את מה שהם עשו, את איך שהם שרדו עם ארבעה ילדים. פחות כועס כשאני איתם. אני מרגיש שאני אוהב אותם יותר מאי פעם ושמח על כל חוויה שיש לי איתם. אבא שלי בן 82, אני אחרי חודשיים שבהם טיפלתי בו הרבה כי הוא נפל ברחוב. אחר כך עשיתי סטנד־אפ בערב של ידידי בית החולים השיקומי 'רעות' מהחוויות במחלקה. למשל, כשקוראים לך ואומרים, 'אבא לא מתנהג יפה', ואני מרגיש כמו באסיפת הורים. בכלל אני מרגיש שאני בשכבת הגיל הזאת שיש תנועת מלקחיים משני הצדדים - אתה מטפל גם בילדים קטנים וגם בהורים מבוגרים, ובכל החזיתות מצפים ממך להיות תפקודי. זו תקופה קשה שבה גם הייתי צריך להיות נוכח בשביל אבא שלי ולטפל בו, כי אני רוצה את זה, אני רוצה להיות בן טוב, ואז אני בא הביתה ומה מעניין את הילדים שלי מה שעשיתי? הם רוצים תשומת לב".
הם מתעניינים בעבודה שלך?
"זה קצת מביך אותם. שלא בפניי אני יודע שהם מתגאים בי כי אנשים אומרים לי, אבל בפניי - כלום. מגיעים לערוץ שאני נמצא בו וצועקים, 'תעביר את זה!' והכי קשה להם עם אנשים ברחוב שמבקשים להצטלם. זו אחת הסיטואציות שעדיין לא למדתי איך להתנהל בהן מספיק טוב כי אנשים באים ומצפים שאהיה סופר־נחמד, ואני באמת משתדל, אבל כשאני איתם הם ממש מתעצבנים מזה, מנסים לחבל בכל סלפי, נכנסים, שמים ידיים, אומרים, 'לא להצטלם איתו'. כשזה בפרמיירה זו בעיה, כמו עכשיו ב'ילדי בית העץ' שהם באו איתי. זו הייתה סיטואציה מאוד קשה, כי אמרתי לילדים שבאו להצטלם, 'תקשיבו, אני עם הילדים שלי, אני לא יכול להצטלם'. הם בטח אמרו, 'המעפן הזה, הוא נראה חמוד בטלוויזיה אבל הוא לא נחמד'. אבל לילדים שלי באמת קשה עם הסיטואציה הזאת. למרות שאחד מהם קצת סיפסר בי, אמר למישהו בהפסקה, 'אם תיתן לי את הכדור אני אתן לך סלפי עם אבא שלי'".
