"חליל הקסם", אופרת הפנטזיה החידתית של מוצרט, עלתה אמש (ה') בתל אביב בקונספט יצירתי מאוד וחדשני. וזה חריג ומרענן בשדה האופרה השמרני בדרך כלל והגדוש מופעים סנטימנטליים לעייפה.
ההפקה הייחודית שראינו אתמול נהגתה ועוצבה בבית האופרה הקומית ברלין. משם היא יובאה לעשרות בתי אופרה בעולם, הייתה לשיחת היום בזירת האופרה הבינלאומית, וסוף-סוף גם הגיעה ארצה.
אז על מה המהומה?
הקונספט הבסיסי: שירת אופרה חיה משולבת במופע אנימציה. האנימציה רצה לאורך כל הערב על קיר וידאו ענק, והזמרים נעים למרגלותיו וגם מגיחים מתוכו, על מעין מדפים שיוצאים ממנו חוזרים ונעלמים בתוכו. הווידאו גדוש רעיונות מקוריים, משעשעים, לעיתים מרהיבים. וסגנון האנימציה: ערב-רב של השפעות למן דמויות מקלפי טארוט ועד לפילים מעופפים סטייל דמבו; מאיורים דמויי ריקוד המוות מימי הביניים ועד לרישומי מיניאטורות הודיות; מתחריטי בארוק ועד לאיורי רוקוקו.
זמרי האופרה "נכנסים ויוצאים" אל ומתוך קיר הווידאו ומגיבים למתרחש בו: הם מלטפים חתולי אנימציה, בורחים ממטוטלת ענק של שעון אנימציה המאיימת לדורסם, "דוקרים" לבבות פורחים, מגרשים עכבישים שזוחלים לעברם, מובלים בידי "שומרי-ראש" בדמות עופות-מכניים ועוד ועוד.
ומרכזי לא-פחות: עלילת האופרה מקודמת על-ידי כתוביות בסגנון הסרט האילם. וכמו בסרט האילם הן מלוות בנגינה חיה של פסנתר, במקרה זה קטעי יצירות לפסנתר של מוצרט, ולמעשה הפקת האופרה כולה מעוצבת בהשראת הסרט האילם הקומי. כך למשל דמותו של פפגנו צייד הציפורים היא חיקוי של באסטר קיטון - קומיקאי המופת של תקופת הסרט האילם, עם "פני האבן" שלו והסגנון התנועתי-הקומי האופייני לו.
ולמותר לציין שאין תפאורה בהפקה הזו (עושר האנימציה מיתר אותה לגמרי) ואין עומק במה (הכל מתרחש בחזית קיר הווידאו ובתוכו).
מי שאחראי לקונספט הייחודי הזה, זו קבוצת יוצרים אנגלית ותיקה בשם "1927". "1927" מתמחים בבנייה של עולמות אסתטיים מיוחדים על-ידי שילוב מופעים חיים עם אנימציה, ואוריינטציית הסרט האילם אופיינית ליצירות רבות שלהם.
במאי האופרה, האוסטרלי בארי קוסקי (המשמש גם כמנהל האופרה קומית ברלין), חשב, בצדק, ששילוב הקונספט הייחודי של 1927 בהפקה אופראית ייתן מענה להתלבטות הקבועה: איך ליצור מופע אופראי עדכני ורלבנטי בתחום הקלאסי הזה, הגדוש רצינות-יתר ורומנטיקה מופרכת. זה אתגר יצירתי של ממש, ואכן ההפקה הזו - שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות - מעניינת ומרתקת, מוזרה ומצחיקה, ואין בה אף לא רגע אחד של שיממון.
אבל אליה וקוץ בה.
מרוב גימיקים ועיצוב אסתטי, נגוזה ההתרגשות. כאן - בניגוד לאופרות השמרניות הפורטת כל הזמן על נימי הרגש – הרגש הושלך הצידה לטובת הצורה, הסגנון והפעלולים. אז כמהלך אמנותי – מדובר באירוע מעניין, מקורי, חוויתי. אך כמהלך מוזיקלי – מדובר באירוע מעט סכמטי, לא מרגש.
וכמה מילים על הסיפור האניגמטי של האופרה הזו שתילי תילים של פרשנות נכתבו עליה. היא מורכבת, לא נהירה לעיתים ויש אופנים שונים לספר את סיפורה:
למשל – זו פנטזיה על דרקון ומלכת יער; על חליל קסם ופעמונים; על מכשף רע, או בעצם קוסם טוב; וכמובן על נסיך ונסיכה מאוהבים.
למשל - זו אלגוריה על עוצמתה של המוזיקה שהיא כוח-על המסוגל להמיר זדון לטוּב, בורות להשכלה, חושך לאור.
למשל – זהו סיפור של מאבק בין כוחות השחוֹר והבּורוּת והנקם (בדמותם של מלכת הלילה ומונוסטטוס), אל מול כוחות האור והקדמה (בדמותו של הכוהן הגדול זרסטרו). וסיפור המאבק הזה מתממש במהלך התודעתי שעובר זוג האוהבים טמינו ופמינה. אם הם יעמדו בסדרה של מבחני אומץ ואיפוק, הם יזכו גם לממש את אהבתם וגם ש"יופי ודעת יהיו מנת חלקם".
והם אכן עמדו במבחנים.
וכמה מילים על הביצוע השירתי אמש:
למרבה השמחה, הטובים שבזמרות ובזמרים ששמענו היו דווקא הישראלים שבהם: בראש ובראשונה הסופרן אלה וסילבצקי בתפקיד פמינה (עם קול נהדר, טכניקה משובחת ומבע רגשי משכנע), והבריטון עודד רייך בתפקיד פפגנו (שלא רק שר נהדר, אלא גם מתנועע ומשחק באופן קליל ומשוחרר, כשרון שאינו רווח אצל זמרי אופרה). גם שלושת הגבירות של מלכת הלילה (אלינור זון, טל ברגמן והגר שרביט) היו חביבות ומהנות מאוד; וכך גם שני השומרים (אשרי שגב ויאיר פולישוק). ושוב הוכח שהאופרה יכולה להעמיד הפקה על-בסיס הרבה מאוד זמרות וזמרים ישראלים.
בנוסף, המנצח הישראלי-הבינלאומי נמרוד דוד פפר, החבר בצוות המוסיקלי של המטרופוליטן אופרה בניו יורק, הוביל את האופרה הארוכה והמורכבת הזו - אחרי שהתגבר על היסוס-מה בתחילתה - ביד בוטחת ויציבה.
שורה תחתונה: הפקה מרתקת וחדשנית, והגם שאינה מרגשת היא מומלצת בכל פה.
