הנריקה קול היא קולנוענית גרמנייה, שמאלנית מוצהרת אשר מגדירה את זהותה המינית כקווירית. היא עונה לכאורה על הפרופיל הקלאסי של "עוכרת ישראל", מהסוג של המפגינים הזועמים באירופה עם קריאות "מהנהר לים" ושאר האיחולים. אבל למרות הסתייגותה מהמלחמה בעזה, קול בת ה-39 דואגת להשמיע את קולה בסולידריות עם אזרחי המדינה, ומתוך דאגתה והזדהותה עם חבריה הרבים שהכירה במהלך ביקוריה התכופים בארץ. יחסים קרובים שהטמיעו אותה בתוך ההוויה הישראלית, בשגרה ובלחימה.
היא חוותה מזו ומזו, ובהשראתן יצרה את סרטה "מים מלוחים", שצולם בהרי ירושלים ושעלילתו האינטימית מתרחשת בווילה שלווה ומפנקת תחת יירוטי רקטות חמאס בשמיים. "זה סיפור אהבה מתחת לכיפת ברזל, רגעים שאמורים להמחיש את הנורמליזציה של המלחמה", אומרת הבמאית בריאיון מיוחד ל-ynet.
לדברי קול, כיפת ברזל הוגדרה מלכתחילה כמוטיב מהותי בעשייה של הדרמה הקטנה הזאת, הכמעט מאולתרת, שנפתחת בהיכרות ראשונית עם הדמות הראשית - תיירת גרמניה בשם אנה - כשהיא שוחה רגועה בבריכה ומתעלמת מרעש האזעקות ויירוטי הרקטות מעל ראשה. הבמאית מספרת כי רגעים אלה מהדהדים את הניסיון האישי שלה ממאי 2021 על רקע מבצע "שומר חומות", שפרץ במהלך שהותה בישראל בתוכנית רזידנסי. "זו הייתה טראומה שעימתה אותי עם מציאות שתמיד נראתה לי מרוחקת, שטילים משוגרים לעבר מרכזי אוכלוסייה. בכל פעם שהייתי שומעת אזעקה, הצטרפתי לאנשים במרחב בטוח, אבל לא הבנתי איך הם רגועים ולא נרגשים בכלל. כך למדתי לראשונה על קיומה של מערכת כיפת ברזל וההגנה שהיא מספקת. למרות זאת, לא נרגעתי ועשרת ימי המבצע היו התקופה הרעה ביותר בחיי".
לדברי הבמאית, החרדות במקלט והתהיות שצצו בעקבותיהן שכנעו אותה ליזום את ההפקה הזעירה שצולמה שנה לאחר מכן במושב בקוע שבהרי יהודה בהשתתפות צוות מקומי, ובהובלת שחקנית גרמנייה (ליליאן אמואט) ושחקן ישראלי דובר גרמנית (דור אלוני) בתפקידים הראשיים. השניים מגלמים שני זרים שמתארחים בווילה יוקרתית מוגבהת המנותקת מסביבתה הרועשת והגועשת. בעוד מעל בשמיים משתוללת מלחמה, מתחת למרפסת עובדים פועלי בניין פלסטינים קשי יום על הקמת וילה נוספת בשיפולי הגבעה. בתוך המרחב הבטוח ועל רקע הנוף הפסטורלי, הם חולקים בילויים הדוניסטיים, שיחות אינטלקטואליות, וידויים על אהבה וזהות מגדרית, וכשצעירה ישראלית נהנתנית ופתוחה מינית (יובל לוי) מצטרפת, הם מעוניינים לחלוק גם בה.
"מבחינתי הסיפור הוא על שני פריבילגים שמחפשים מקום להשתייך אליו, ובו בזמן הוא מאוד משוסע ומקוטב. למרות שהם פריבילגים, הם נאבקים. רציתי שזה ישקף באופן אירוני גם את התחושות שלי כפריבילגית", היא מסבירה ובהקשר זה מזכירה שכיפת ברזל היא פריבילגיה ששמורה לישראלים ומאפשרת להם לקיים שגרה גם בעת מלחמה, מה שלא קיים בעזה. "אני יודעת שהיום קשה מאוד לישראלים להרגיש פריבילגים, אף אחד לא רואה את עצמו ככזה במצב הנורא הנוכחי וכולם מפחדים. אפילו חבריי השמאלנים והקווירים הם חלק מהשבר הזה. ועדיין חשוב להזכיר את זכויות היתר של מעמד הביניים הלבן עם הערכים המערביים שלו ביחס למיעוטים. זה כואב לי מאוד ושובר את לבי".
השינוי התודעתי של קול בנוגע למציאות וגם ביחס לסרט נובע מאירועי 7 באוקטובר, שאותם חוותה מקרוב במהלך ביקור נוסף בישראל. "הייתי במסיבה בירושלים בלילה שלפני, ובדרך חזרה שמענו שהיו הפגזות בכל מקום. שאלנו את עצמנו במונית מה לעזאזל קורה פה? לא ציפינו לזה", היא משחזרת את אותה שבת שחורה ארורה, "כשהגענו לתל אביב שמענו את האזעקות, ונכנסתי לחרדה. הלכתי לישון בדירה של ידיד. כשאבא שלו דפק על הדלת, הוא אמר שזו מלחמה אמיתית. ואז הבנתי שהפעם זה משהו שונה. הרי אנשים בישראל אף פעם לא מפחדים. כולנו נדבקנו לחדשות בטלוויזיה, אבל לקח כל כך הרבה זמן עד שהמצב התבהר. הייתה לי טיסה למחרת חזרה לגרמניה, ועדיין היו דיווחים על מחבלים שמסתובבים בשטח. לא האמנתי. פרצתי בבכי בשדה התעופה ואנשי הביטחון חשדו בי בגלל זה. הם לא הבינו למה אני מתייפחת. ואז אחרי הנחיתה בברלין, ראיתי שם אנשים חוגגים ברחובות. זה היה השוק השני שלי. לקח לי כשבוע להתאושש ולהתחיל לעכל מה שקרה".
"אני מרגישה שאיבדתי את המרחב האינטלקטואלי שלי"
המשבר במזרח התיכון ממשיך לייסר את קול גם מביתה בברלין בחיק הקהילה הטבעית שלה, שלא בהכרח רואה בעין יפה את ביטויי ההזדהות שלה עם ישראל. "אני מרגישה שאיבדתי את המרחב האינטלקטואלי שלי כי המון מהחברים השמאלנים שלי לא השמיעו מילה אחת של סולידריות עם ישראל", היא מספרת, "עבורי זה חשוב להראות סולידריות ולהצביע על מה שארגון טרור כמו חמאס עשה. מצד שני אני לא מתעלמת מהסבל של הפלסטינים שנמצאים תחת דיכוי, אבל זה לא ייאמן בעיניי איך אנשים לא מזדהים עם ישראל אחרי 7 באוקטובר. אנשים לא מבינים את הקונפליקט וגם לא מבינים מה זה אומר רצח עם, שהמקור שלו בכלל במה שנעשה לעם היהודי. זה בלתי נתפס השימוש שנעשה במונח הזה היום. אנשים כועסים, אבל אין להם שום ידע או פרספקטיבה וזה מותיר אותי ללא מילים".
איך את מסבירה את זה?
"היום הכול כל כך הרבה יותר מסובך וקשה ובעצימות גדולה הרבה יותר, ולכן לדעתי הקהילה הקווירית השמאלנית והאינטלקטואלית מתקשה לעבד את כל הסבל הזה. הם יושבים בבתיהם בניו יורק או בלונדון ושופטים את ההתרחשויות. זה מורכב מאוד, במיוחד בימים אלה".
4 צפייה בגלריה
"אנשים כועסים, אבל אין להם שום ידע או פרספקטיבה וזה מותיר אותי ללא מילים". לונדון פרו פלסטינים הפגנות בעד עזה נגד ישראל
(צילום: Thilo Schmuelgen, רויטרס)
ולמרות זאת, קול מבהירה שהיא לא לבד ורק לאחרונה הצטרפה לעצומה של קולנוענים גרמנים, שבה הם מצהירים על תמיכתם בישראל מתוך התנגדות לאנטישמיות. "כגרמנים יש לנו גם רגשות אשם. זה משהו יוצא דופן שאופייני לגרמנים. חברים שלי מכל העולם לא מבינים את זה, אבל זה חלק מהעניין. אבל יותר מתחושת האשמה, בשבילי זה קשור יותר לתקופה שביליתי בישראל".
יש לך ביקורת על ישראל, את מכירה בסבל הפלסטיני, ואת מסכנת את מעמדך בקהילה הטבעית שלך באירופה. אז מה בכל זאת גורם לך להתייצב פומבית למען ישראל?
"הגעתי לישראל בפעם הראשונה במקרה ונהיו לי מלא חברים. אני מרגישה מאוד מחוברת, אני יכולה להיות עצמי, יותר אימפולסיבית. האנרגיות יותר מתאימות לי וזאת הסיבה שיש לי כל כך הרבה חברים שם. בנוסף התאהבתי במישהו מישראל ובהמשך התאהבתי גם בישראל עצמה, באנשים ובתרבות. אני חשה את הכאב של חבריי הישראלים, הם מרגישים אבודים. כל החברים שלי שמתנגדים לממשלה הדפוקה הזאת ומדיניות הדיכוי שלה, גם הם סובלים.
"חברה שלי שלחה לי צילום של אזרחים חמושים שמסתובבים ברחובות תל אביב וזה כל כך נורא עבורה לראות את זה, אבל אין לה לאן ללכת, והיא אומרת לי שגם אם היא הייתה נמלטת לגרמניה או יוון או בריטניה, המבטא הישראלי היה מסגיר אותה. האנטישמיות גואה בכל מקום, וזה מאוד מצער אותי. משם באה הסולידריות שלי, ואני כל כך כועסת כשאני רואה מה קורה פה ברחובות. אנשים אמרו לי שיבוא היום וזה יתפוצץ, כי ישראל היא מדינה גזענית, והם נלחמו כדי להפוך אותה לטובה יותר. ועכשיו היום הזה הגיע והם סובלים, ואני מזדהה איתם באופן אישי".
4 צפייה בגלריה
"מצאתי את עצמי במצב נורא כמי שמציגה את המציאות הישראלית לאנשים ברחבי העולם". מתוך "מים מלוחים"
(צילום: יח"צ)
"מים מלוחים" הוצג בבכורה בפסטיבל הקולנוע במינכן, ומאז הוקרן במסגרות שונות, כולל שוק הסרטים אגורה בפסטיבל הקולנוע בסלוניקי. פסטיבל הקולנוע הגאה בתל אביב TLVfest יספק החודש הזדמנות ראשונה לקהל ישראלי לצפות בסרט, שלדברי קול נתפס כיום על ידי קהל בינלאומי כמצגת לעימות הנוכחי עם חמאס: "כשאני מקרינה את הסרט בפסטיבלים, הצופים רואים בו קדימון לאירועים האחרונים. מצאתי את עצמי במצב נורא כמי שמציגה את המציאות הישראלית לאנשים ברחבי העולם. זה היה מפתיע עבורי, ובימים אלה הסרט הזה לא עובד ממש טוב כי הוא מלא בקלילות ובהומור, ומלגלג על המיליניאלים המערביים והפריבילגיות שלהם, וזה כבר לא עובד יותר. אז בשבילי אני מרגישה קצת מרירות עכשיו כשאני צופה בסרט. יש לו רלוונטיות שונה, אבל זו לא הרלוונטיות שייחלתי לה".
קול נמצאת בתקופה מתוחה זו בעיצומו של סיבוב הפסטיבלים לרגל הסרט, שהוא סרטה השלישי אחרי "ג'יבריל" (2019), שעסק באישה גרמנייה ממוצא ערבי שמתאהבת באסיר, ו"אושר" (2021), על רומן לסבי בין שתי יצאניות צעירות. בניגוד לדרמות האינטימיות הללו, הפרויקט הבא שלה, הגדול והשאפתני ביותר עד כה בקריירה, יהיה סרט מדע בדיוני - וגם הוא יצולם בחלקו בישראל. "תחנה מרכזית" יגולל סיפור אהבה המתרחש במזרח התיכון העתידני, שהוא אפל ומלוכלך לא פחות מזה העכשווי. "המזרח התיכון כולו הוא המקור לנרטיבים המערביים כי משם הגיעו הדתות המונותיאיסטיות שעיצבו את התת-מודע שלנו וכולן מבוססות איכשהו על האפוקליפסה שבדרך", היא אומרת.
הרבה אנשים מרגישים שהאפוקליפסה כבר פה.
"כשהגיתי את 'מים מלוחים' חשבתי עליו כסיפור אהבה מתחת לכיפת ברזל. אלו רגעים שאמורים להמחיש את הנורמליזציה של המלחמה. כששהיתי עם ישראלים במקלט ורעדתי מחרדה, זה היה ברור שהם התרגלו לאימה הזאת של המלחמה ושהם פשוט מתמודדים איתה ברוגע. זה קורה גם באוקראינה שבה ראיתי אנשים יושבים בבתי קפה בקייב בעוד מלחמה משתוללת במדינה. אי-אפשר לומר את זה על מה שקורה בעזה, וחשוב להזכיר שמדובר בפריבילגיה שאין לכולם, אבל זה מטורף בעיניי שאנשים תמיד נאחזים בחיים גם במצב הכי נורא".
