"אי של שפיות" (Sur l'Adamant) הוא יותר בגדר כמיהה בימים טרופים אלה מאשר שם הולם לסרט הנקרא בפשטות "על האדמנט". זהו סרטו התיעודי החדש של ניקולא פיליבר הזכור בזכות "פעלים למתחילים" (2002), ואין דבר החוטא לכוונותיו של הסרט מאשר הכותרת העברית שלו שמניחה בינאריות בין שיגעון ושפיות, כמו גם ניתוק של מה שמוגדר כשפיות מהסביבה. להפך, זהו סרט שחותר לבטל את ההבחנות בין המושגים, ובעיקר לחתור תחת הדימוי המקובל של מוסד פסיכיאטרי. זהו סרט יפה, גם אם יש בו משהו שמרני מאוד מבחינת השפה הדוקומנטרית.
"אי של שפיות" – טריילר
(צילום: באדיבות קולנוע חדש)
האדמנט, כשמו המקורי של הסרט, שזכה השנה בדב הזהב בפסטיבל ברלין, הוא מרכז יום פסיכיאטרי שממוקם בספינה שעוגנת באחד מרציפי נהר הסן. המטופלים והמטפלים שבו חולקים אותו מרחב, מקיימים ביניהם דיונים על סדר היום, משתתפים בסדנאות יצירתיות, ואפילו מנהלים יחד מועדון קולנוע החוגג עשור להיווסדו. אחד המטופלים אף אמור לשאת הרצאה מקדימה לסרטו של פרנסואה טריפו, "לילה אמריקאי" (1973), שאמור להיות מוקרן שם. אחד הדברים היפים בסרט הוא הפתיחות שבה המתועדים מדברים על עולמם ומחלתם, והביטול הכמעט מוחלט שפיליבר חותר אליו בינם ובינינו. האינטימיות היא חלק מהמקום הזה, ודימוי מרכזי הוא רפפות הספינה הנפתחות באופן אוטומטי ומייצרות מעין היפתחות אל העולם שמסביב.
צילומי הסרט נערכו משך שבעה חודשים, בין מאי ונובמבר 2021, והמסכות שחובשים חלק מהמתועדים מזכירים לנו את ימי הקורונה שנעדרים כמעט לחלוטין מהקולנוע. כשצופים בו, קשה שלא להיזכר בסרטו התיעודי פורץ הדרך ומעורר המחלוקת של פרדריק ווייזמן, "טיטקט פוליז" מ-1967, שבחן את הדינמיקה שבין מטפלים ומטופלים במוסד פסיכיאטרי במדינת מסצ'וסטס. סרטו של ווייזמן הוא אחת היצירות הדוקומנטריות המאתגרות מבחינה אתית - המצלמה מייצרת אנלוגיה בין מבטה ובין היחס הקליני וחסר החמלה של אנשי המוסד כלפי החוסים שבו, ואינה מסתירה את פניהם של המצולמים (מה שהוביל לאיסור בן קרוב לרבע מאה על הקרנותיו הפומביות של הסרט) - אך סרטו של פיליבר מגיע ממקום אחר לגמרי.
4 צפייה בגלריה
מקום שמאפשר למטופלים לדבר בקולם על מחלתם. מתוך "אי של שפיות"
(צילום: באדיבות קולנוע חדש)
זהו מקום של אמפטיה המבקש להתקרב ככל האפשר אל המטופלים ולאפשר להם לדבר בקולם על מחלתם. זהו מקום המייצר פתיחות ונמנע מיחסים היררכיים הנובעים מעצם השימוש במצלמה ומהפרקטיקה של התיעוד. במילים אחרות, זהו סרט שכולו התבוננות קשובה ומכבדת, ואפילו מלווה אותו תחושה של חופש ושחרור, לא של כליאה או כפייה. מבחינה זו, הדימוי המרכזי של מקום ההתרחשות, ספינה שלא שטה, מייצג בדיוק את אופיו של הטיפול שמוענק לבאי האדמנט. המרחב הזה מגדיר את היחס כלפי המטופלים שמטרתו היא הקפדה על שילובם בחברה - לא ניתוקם או בידודם.
כדי להבין את "אי של שפיות" יש להתייחס לשתי יצירות קודמות שפיליבר היה מעורב בהן. האחת היא סרטו משנת 1997, "כל דבר קטן", המתעד את ההכנות להצגה שמעלים מאושפזים במוסד פסיכיאטרי. הסרט השני נוצר כ-20 שנה קודם לכן. זוהי יצירת המופת של רנה אליו, "אני פייר ריבייר, אחרי שרצחתי את אמי, אחותי ואחי" (1976), המבוססת על סיפורו האמיתי של איכר מנורמנדי שבשנת 1835 ביצע את סדרת הרציחות שהוא מתוודה עליה בכותרת. הפילוסוף מישל פוקו שעסק רבות בשיגעון ומשמעותו תיעד את המקרה, ועל בסיס החומרים האלה נוצר הסרט שפיליבר שימש בו כעוזר במאי בתחילת דרכו הקולנועית.
4 צפייה בגלריה
בתום הצפייה בו גם קשה לחוש בכוחה של חוויה אנושית מעוררת התפעמות ורגש עז. מתוך "אי של שפיות"
(צילום: באדיבות קולנוע חדש)
בסרטו הנוכחי, שהוא גם הפרק הראשון בטרילוגיה מתוכננת שנושאה פסיכיאטריה, פיליבר נדרש שוב לשאלות כמו מהו שיגעון ומהי אמנות הנובעת ממנו (מרבית המשתתפים בסרט עוסקים באמנות: שירה, ציור, מוזיקה וקולנוע), וחלקם אף מטשטשים בין השניים. אחד מהם אף משוכנע כי הוא ואחיו שימשו השראה לבמאי וים ונדרס ולסרטו "פריז טקסס" (1984), "אבל הממזר הזה לא דיבר על כך מעולם". אכן, ישנן הרבה התייחסויות לקולנוע בסרט הזה, ונדמה כאילו המתועדים שבו תופסים את עצמם כמי שחיים על גבול מטושטש שבין מציאות ובדיה. חלקם הם סינפילים של ממש, ולכן זה כמעט לא בא בהפתעה כאשר אחד המשתתפים, שמספר על אהבתו לקולנוע, ובמיוחד לשחקנים ז'אן גאבן, לינו ונטורה, בורביל ולואי דה פינס מכריז: "יש פה שחקנים שלא יודעים שהם שחקנים". האם האמירה הזו מתייחסת גם לתפיסתו של פיליבר את השיגעון?
"אי של שפיות" הוא יצירה דוקומנטרית מסורתית מאוד שמשלבת בין התבוננות וראיונות. בתום הצפייה בו גם קשה לחוש בכוחה של חוויה אנושית מעוררת התפעמות ורגש עז. אבל פיליבר הוא דוקומנטריסט מיומן, וסרטו הוא עוד נדבך ביצירות שעוסקות בפגועי נפש מתוך מקום של קרבה ורצון לערב אותנו בעולמם. אין זה מקרה שהתמונה הפותחת את הסרט היא זו שבה אחד המטופלים, פרנסואה שמו, מבצע אל מול המצלמה את השיר "פצצה אנושית" של להקת טלפון, שיר שבמידה רבה מבטא את תחושותיו. כמו תמונת הפתיחה של "טיטיקט פוליז" שתיארה מופע שמעלים המאושפזים והמטפלים במוסד, גם הסצנה הזו מייצרת מודעות רפלקסיבית למבט של פיליבר ושלנו במי שמוגדרים ונחשבים "אחרים". כל מה שבא אחר כך הוא בבחינת כניסה מורשית אל הספינה המקובעת אל הרציף.
