פנטזיית החזרה לתיכון היא סוג של פנטזיית-פיפיות: מצד אחד, מי לא היה רוצה לחזור לגוב הנעורים כשהוא בוגר יותר, שקול ומלא ניסיון ותבונת חיים. מצד שני, מי מבטיח לכם שלא תיקלעו תוך דקה לאותו הלך רוח חסר ביטחון ש-90 אחוז מאיתנו התהלכו איתו בתקופה ההיא? האם אני אהוב מספיק, נחשק מספיק, רצוי מספיק? השחקניות ג'נה מוריסון וסמנתה אוקיון, שמגלמות תלמידות תיכון בסדרה החדשה "אסטריד ולילי מצילות את העולם" (כל פרקי הסדרה זמינים ב-yes VOD), זוכות להגשים את החוויה המפוקפקת הזאת אבל עם חזון הרבה יותר משמעותי. אסטריד ולילי, תלמידות תיכון לא מקובלות, הופכות לציידות המפלצות המקסימות ביותר שיצא לכם לפגוש, ועל הדרך גם מתקלות לא מעט דילמות שמעסיקות בני נוער בנושאים כמו דימוי גוף, אהבה חד-מינית, חברות אמת ועוד.
"אסטריד ולילי מצילות את העולם" - טריילר
אסטריד ולילי, שתי חברות נפש שוחרות מדע, מצחיקות וחכמות, שאינן עונות על אידיאל הרזון המקובל וסובלות בעקבות זאת מבריונות ופאט-שיימינג, מוצאות את עצמן ערב אחד מאלתרות טקס מיסטי לאור ירח ומתפללות להתנדפותם של כל הנערים הפופולריים שמשפילים אותן. רצה הגורל והטקס הביא לפתיחת שער לממד אחר, וממנו משתחלות לעולם שלנו מפלצות זוללות-אדם. מכיוון שהן אלו שפתחו את השער הן מתבקשות בצורה מנומסת לסגור אותו על ידי איסוף איברים שונים של עשר מפלצות מתות, שהן כמובן צריכות לחסל, אחרת האנושות תקרוס.
המאבק במפלצות מקביל לא פעם למאבק האישי של אסטריד ולילי במפלצות הפנימיות שלהן ובמסע שלהן לאהבה עצמית, גם כשהעולם מסביבן משדר מסר אחר. הן מחסלות את המפלצות בזו אחר זו – זה לא ספוילר, זאת הנחת היסוד של הסדרה – בעזרת כוחות העל המקסימים שלהן (ללילי יש התכווצויות ברגל ואסטריד מריחה ריחות מצחינים בכל פעם שמשהו מפוקפק ומפלצתי מתרחש). במקביל הן מנהלות חיי תיכון רגילים למדי – מתכוננות לנשף הסיום, מתפלשות באהבת נעורים, מתמודדות עם הרצון העז להשתייך מול הצורך להישאר נאמן לעצמך, וכמובן הולכות במסדרונות ופותחות וסוגרות את הלוקרים שלהן, כמיטב המסורת.
לכתבות מגזין טלוויזיה נוספות:
כנהוג בסדרות נוער, מי שמגלם את המתבגרים הוא לרוב כבר בשנות ה-20 לחייו. אוקיון, 20, שמגלמת את לילי הביישנית והנבונה, לא הייתה צריכה לפשפש באזורים נידחים מדי בזיכרונה כדי לאמץ מנטליות של תלמידת תיכון. "עברו רק שלוש שנים", היא אומרת בריאיון זום ל-ynet, "אז חזרתי לשם די בקלות. אני חושבת שגם העובדה שצילמנו בתיכון אמיתי עזרה מאוד. את שם, לא משנה אם את מתחברת לסצנה או לא. האם זה תמיד היה כיף? בחלק מהפעמים זה היה כיף ובחלק קצת פחות".
מוריסון, שמגלמת את אסטריד האימפולסיבית וחדת הלשון, מסרבת להסגיר את גילה. "אני כן אגיד שאני לא בת 20, אבל גם לא בת 30 עדיין", היא צוחקת. "וכן, חשבתי הרבה על ההתנסויות והחוויות שעברתי בתיכון וזה עזר לי להיכנס למנטליות הנכונה. הזיכרון הזה חי בתוכי והוא חלק ממני. בהחלט רציתי להיות עם הילדים הפופולריים כמו כולם. כולנו רוצים להיות עצמנו ועדיין להיות מקובלים. לא הייתי.
"אני חושבת שזה הצליח גם כי כל הקאסט היה בטווח הגילים שבין הגיל של סאם לשלי וכולנו חזרנו קצת בזמן לתקופת בית ספר. זה עלול להיות סיוט כי לפעמים, אפילו על הסט, יש קליקות מסוימות, ואת מוצאת את עצמך שואלת למה אני לא מצליחה להתחבר עם האנשים האלה? למה אני לא חלק מהחבורה הזאת? ואין לך ברירה אלא להבין שכן, ככה זה היה גם בתיכון. זאת אומרת שמה שקרה בתיכון עדיין ממשיך וקורה בחיים הבוגרים שלנו במובן מסוים, השאלה היא איך אנחנו מתייחסים לזה".
"אסטריד ולילי", שצולמה על האי ניופאונדלנד בקנדה בקיץ ובסתיו שעבר ("אפילו הקנדים לא ממש נוסעים לשם כי זה יקר, אז לא היתה כמעט קורונה על האי", עולצת מוריסון), סיפקה לאוקיון ולמוריסון את ההזדמנות הראשונה לגלם תפקיד מרכזי בסדרת טלוויזיה. את כל תהליך הליהוק, כמו גם האודישן המשותף הראשון שלהן, הן עברו בפגישות ליהוק בזום, ורק על סט הצילום הן נפגשו לראשונה. "זאת הייתה הפעם הראשונה שבכלל הייתי על סט של סדרת טלוויזיה, אז היתה עקומת למידה לא פשוטה", מודה אוקיון.
מה היה הכי מאתגר?
"אני חושבת שאף פעם לא באמת הבנתי איזו כמות עצומה של אנשים מסתובבת על סט טלוויזיה. ידעתי שיש צלמים ובמאי, אבל יש עוד כל כך הרבה אנשים על הסט מסביבנו כשאנחנו משחקות, ואנחנו צריכות להעמיד פנים שזה רק אני וג'נה, וזה היה מאוד מאתגר".
מוריסון, שמגיעה עם רזומה מעולם התיאטרון, החליטה לעשות את המעבר לטלוויזיה כשהבינה שהתיאטראות לא עומדים לחזור לתפקוד מלא כל עוד הקורונה איתנו. "חשבתי שזה מאוד דומה ושאני יכולה להסב את כישורי המשחק שלי ולהתאים אותם לטלוויזיה", היא נזכרת, "כשהגעתי הבנתי שהמשחק אולי דומה אבל כל השאר שונה לחלוטין. כמות הפעמים שאנחנו משחקות את אותה הסצנה כדי לכסות אותה מכל הזוויות היא מדהימה, ומצופה ממך להיות ברגע בכל פעם שהיא מצולמת. בתיאטרון יש לך רק ניסיון אחד!".
עליזותה וקלילותה של "אסטריד ולילי", העובדה שהיא לא לוקחת את עצמה ברצינות ובעיקר החברות המקסימה בין שתי הגיבורות שלה, הפכה את הסדרה לבונבוניירה מהנה ושנונה, בין אם אתם חובבי הז'אנר העל-טבעי ובין אם לא. נכון, מי שבעניין עלול להתפלץ מול האפקטים הכמעט מטופשים, אבל הלב של הסדרה נמצא במקום הנכון. מבקר הטלוויזיה של מגזין TIME השווה אותה ל"באפי ציידת הערפדים", "רק בלי המבט הסקסיסטי-הגברי של ג'וס ווידון", וגם הסדרה עצמה קורצת ל"באפי" – ברוטוס, המתווך של השתיים עם עולם הפלצות והמנטור שלהן, מציג את עצמו כ"ג'יילס שלכן, במונחים שבני האדם מסוגלים להבין", ומרפרר למקבילה שלו מ"באפי".
אתן מאמינות ביקומים אחרים? בעל-טבעי?
"אני רוצה להאמין ביקומים מקבילים או אפילו סתם בקיום של חיים אחרים חוץ מאיתנו", אומרת אוקיון, "אנחנו גרים בעולם שהוא פירור אבק יחסית לשאר היקום אז חייב להיות עוד משהו. ואולי יש מפלצות, אני לא פוסלת את זה".
"לגמרי", ממשיכה מוריסון. "נראה לי יותר לא שפוי להאמין שאין מאשר שיש".
כוחות-העל שבחרו לכם פשוט מעולים.
מוריסון: "זה מצחיק כי בתור ילד אתה חולם על כוחות-על מדהימים, ואז כשזה סוף סוף קורה, אתה תקוע עם שריר מכווץ או עם ריח מסריח. בשבילי זה היה בעיקר ניסיון להבין איך אני משחקת את זה, איך אתה מריח משהו כל כך חזק שאתה מבין שמשהו קורה? אני בוכה בקלות אבל כדי להיכנס לזה הייתי צריכה לחשוב על דברים ממש מסריחים שאני לא ארחיב עליהם עכשיו. מה שכן, אסטריד קיבלה עוד מלא כוחות-על מגניבים ולילי נשארה רק עם הרגל".
"אני ממש אוהבת את הכיווצים ברגל שלי", מודה אוקיון, "זה כל כך מצחיק, אני חושבת שבשבוע שהתחלנו לצלם התעוררתי בבוקר עם התכווצויות ברגל, אותה הרגל. זה יהיה מצחיק אם לאסטריד יהיו עוד ועוד כוחות בעונה הבאה ואני עדיין אתקע עם הרגל הזאת".
זמן מצוין לדבר על עונה שנייה.
"אנחנו מתפללות שתהיה כזאת", אומרת מוריסון. "עוד לא יצאה הודעה שתהיה, ומצד שני לא הודיעו על ביטול".
אתן תמיד יכולות לפתוח עוד שער ולזרז עניינים.
"זה נכון", היא מאשרת.
שתי הדמויות שלכן לא פופולריות בבית הספר שלהן. יותר מזה, העונה נפתחת כשהמשימה שהן לקחו על עצמן היא לגלות את קוד ההתנהגות של חבורת המקובלים כדי לחקות אותה, ולהיות פופולריות או לפחות פחות מנודות. הייתה לכן חוויה דומה שיכולתן להתחבר אליה?
"כן, בתיכון אמנם היו לי חברים אז זאת לא בדיוק הייתה אותה חוויה", אומרת אוקיון, "אבל לגמרי הרגשתי שאני לא שייכת לאף קבוצה. דילגתי בין חבורות ובגלל זה לא הרגשתי ממש שייכת. הייתי קצת חברה של כל מיני אנשים, מין תיירת כזאת. אז יכולתי להתחבר למקום הזה אצל לילי, שיש לה את החברה הכי טובה שלה ואת מושא האהבה שלה. בבית הספר היסודי בהחלט התעמרו בי על המשקל שלי ועל דברים אקראיים, אז הייתי מסוגלת להביא את הזיכרונות שלי מבית הספר היסודי והבריונות שספגתי לתפקיד של לילי".
יש מעט מאוד אנשים שיכולים בבגרותם להגיד שהיו באמת פופולריים. רובנו חיפשנו את עצמנו, היינו הרוב הדומם.
"נכון, וזה מצחיק וגם קצת עצוב שאנחנו האללנו קבוצה כל כך קטנה של אנשים בזמן שאנחנו, הרוב, הרגשנו מנודים. בתיכון אתה משום מה לא חושב בצורה כזאת, וזה חבל. וכשאתה יוצא משם אתה מבין שזה בעצם לא משנה, ושבהרבה מובנים זה עדיף להיות שונה ולהישאר עצמך".
"בדיוק", מוסיפה מוריסון, "כשאתה מתבגר מגיע הרגע הזה שאתה מבין שהעניין של הפופולריות הוא בעצם לא משנה, ואני ממש מקווה שיותר ויותר נערות ונערים יחוו את הרגע הזה בעודם בתיכון. רוב הסיכויים שזה לא יקרה, והלוואי והייתי יכולה להגיד לכל מתבגר 'אל תדאג בקשר לנערים הפופולרים והמקובלים, פשוט תמשיך לעשות את מה שאתה עושה ואת מה שאתה אוהב לעשות'. כי אני בתיכון הייתי חנונית תיאטרון ועשינו הרבה דברים מוזרים מאוד. המקובלים הסתכלו עלינו בעין עקומה ושאלו 'מה לעזאזל', אבל אנחנו פשוט עשינו כיף. ואני חושבת שזה מה שלילי ואסטריד עושות, הן פשוט רוצות ליהנות והן גם רוצות שיקבלו אותן ככה. כולנו רוצים, אבל לפעמים אתה צריך פשוט למצוא את האנשים שלך, שיקבלו אותך בגלל מי שאתה ולהישאר אתם, כי כל השאר פשוט לא חשובים בחיים שלך".
בסופו של דבר "אסטריד ולילי" היא גם סדרת נוער שעוברת דרך דילמות קלאסיות של מתבגרים. איזה מסר משלל המסרים הכי נגע ללבכן?
"אני חושבת שזה שאתה לא צריך להיראות באופן מסוים כדי להיות גיבור-על או אפילו כדי להתקבל", אומרת אוקיון, "אתה מושלם באופן בלתי מושלם וההבדלים בינך לבין אנשים אחרים הם אלה שעושים אותך מיוחד. אנחנו רוצים שאנשים יתבלטו ולא יתחבאו".
"אתה יכול להיות גיבור בכל גוף", מסכימה מוריסון. "זה קל מאוד להגיד 'פשוט תהיה שמח עם מי שאתה' כי את יכולה להגיד את זה לכל אחד, נכון? אבל לקבל את זה על עצמך, זה מסע. ואני חושבת שכולנו עוברים דרך המסע הזה, ולפעמים אתה מוצא את המקום שלך ומרגיש שאתה לא שם 'ביפ' על אף אחד, ואתה פשוט רוצה לעשות את הקטע שלך, אבל אתה צריך לעבור דרך זה כדי להתבגר. כולם עוברים דרך זה".
"וגם שכיווצי שרירים יכולים להיות מאוד מועילים", מסכמת אוקיון, "הם מנסים להגיד לך משהו, פשוט תקשיב טוב".
