ההחלטה לקצץ ברבע שעה את מהדורות החדשות של קשת ורשת, שנכנסה לתוקפה השבוע, אומנם לא תחסיר מאיתנו ידיעות חדשותיות חשובות - אלא אם כן אתם מחשיבים כתבות על אוזני המן או קידומים גסים של תוכן ערוצי לאקטואליה - אבל אולי היא מסמלת משהו: דווקא בעולם של קורונה, בעיצומו של גל אומיקרון סוער, החל הצעד הראשון בגמילה אפשרית של עם הנצח מהחדשות. הדרך עוד ארוכה, אנחנו עדיין שרויים תחת כישוף של רצף תוכניות אקטואליה רכות, קשות, מלאות חשיבות עצמית ולא תמיד נקיות מאינטרסים, אבל כנראה שמישהו למעלה העיף מבט בטבלאות הרייטינג והבין שאם בעיצומו של חורף, כשאנחנו מצמצמים למינימום את השהות מחוץ לבית, מהדורות החדשות עדיין סובלות מהרייטינג הנמוך בשנתיים האחרונות - כנראה שאנחנו מתחילים להיגמל וזה הזמן לחזור לפרופורציות.
מתוך "שעת אפס"
(באדיבות כאן)
מהבחינה הזאת "שעת אפס", הדרמה החדשה של כאן שעלתה אתמול (ב') היא יצור מוזר. נגיד ככה, אסקפיזם היא לא. מערכת היחסים של שני הגיבורים שלה - השמיניסטית הדעתנית והעקשנית, ליאן זרחי (מיה לנדסמן) שפתחה חזית מול המורה שלה לאזרחות, אמיר (דורון בן דוד, "פאודה", "מנאייכ") - מציפה לפני השטח את כל מה שמתפוצץ וזורע הרס בעימותים בין השמאל והימין במציאות הפוליטית הישראלית בשנים האחרונות.
אבל למזלה ולמזלנו זה לא נגמר בקרב טוקבקיסטים עיוור בשדה המוקשים של המפה הפוליטית. הפוליטיקה, כמו בחיים, היא למעשה רק תירוץ - ליאן ואמיר מביאים אל העימות ביניהם את כל המטענים הרגשיים הישנים והבועטים שלהם, ומה שמתחיל כמשימה פשוטה בשיעור אזרחות והופך לתופת אקספוננציאלית שמתפשטת במהירות, מאפשר לשתי הדמויות הראשיות וגם לאלו שמקיפות אותן (גרושתו של אמיר, הילדים שלו, ההורים של ליאן, החברות שלה והנער שהיא מאוהבת בו) לזרוק פנימה את כל המצוקות שלהן. אם זה הלם קרב, דימוי גוף נמוך, כישלון במערכת יחסים, מתח עם ההורים ושאר משני תודעה רגשיים.
במובן מסוים, "שעת אפס" מצליחה לקחת את הדיון הפוליטי, להפוך אותו על הראש ולנענע אותו טוב טוב עד שכל הטיעונים יפלו לו מהכיסים ויישארו רק האנשים נטו, האמוציות שלהם, תפיסת העולם הרגשית שלהם, הנקודות החלשות והעיוורות שלהם והמקום שבו הם מוכנים להיאבק בהכול, אפילו בעצמם. דקלה קידר, שכתבה את "שעת אפס" כשהיא מתבססת קלות על מקרה אדם ורטה וספיר סבח, המורה באורט קרית טבעון והתלמידה שהביאה לפיטוריו, כמו גם על מקרים דומים נוספים - מצליחה לפתח את נקודת המוצא הזאת לכדי דרמה מעוררת וחשופה, שהיא הכול חוץ ממניפסט פוליטי.
בן דוד יוצא פה מגבולות הטייפקאסט הרגיל שלו (אבל האלימות הכבושה שהוא מביא כשחקן משרתת היטב את הדמות), לנדסמן משחקת את הדמות ההופכית לזו שנקלעה לאש צולבת במהלך מבצע "שומר החומות" כשביטאה דעות שמאלניות, ויחד הם מצליחים להכניס כל כך הרבה רגש ושקיפות לדמויות שלהם שאי אפשר שלא להזדהות איתן למרות כל הטעויות שהן מבצעות בדרך. הם מקבלים תמיכה מליהוק משכנע שמורכב בין היתר מדביר בנדק, עלמה זק, אמיר בנאי בתפקיד ראשון ושחקנים נוספים.
הבימוי האינטואיטיבי של איתן צור ("החמישייה הקאמרית", "עיר מקלט"), נותן להם מקום לפתוח את "שעת אפס" כמו מניפה ולהפוך אותה מדרמה פוליטית, שמן הסתם תלחץ פה על לא מעט יבלות, לדרמת יחסים פצועה שמתפרשת על פני שישה פרקים, ואפילו שכולנו יכולים לנחש לאיזה כיוון היא הולכת - אי אפשר להסיר ממנה את העיניים. מי שיבחר להיתקע על הרובד הפוליטי יחטא לסדרה ולמסלול הרגשי המתגמל שלה, שלא מתיימר לקחת צד של ימין או שמאל אלא לקחת צעד הצידה ולהציב מולנו מראה. כאן לקחו על עצמם משימה לא פשוטה במובן הזה, אבל במובן מסוים היא שוות ערך לטיפול פסיכולוגי שמעניק הערוץ הציבורי לנו, משלמי המיסים. אל תוותרו עליו.
