המטרה: להבין למה אנחנו חוזרים על אותו ריב. האמצעי: לחזור לילדים שהיינו
יש ריבים, ויש ריבים כל כך מטומטמים שהם גורמים לך להרגיש בושה על מה שנהיה ממך. על זה אני חושבת כשהיא הולכת לשנייה לחפש לי מצית במגירת המטבח. הפעם זה היה על המדיח, ככה היא סיפרה לי. ספציפית על הדרך שבה הוא שכח למלא אותו במשך יומיים, פשוט השאיר לה את זה כאילו שיש לה דוקטורט מהרווארד בהכנסת סכו"ם. בסוף היא העירה לו, והוא אמר שהוא מצטער, שלאחרונה הוא ממש לא מרוכז מרוב שהוא דואג מהמצב של המדינה. ובאמת, למחרת הוא זכר למלא אותו, אבל עשה את זה בצורה הכי זורקת שיש. המדיח שלו נראה כמו ציור של קנדינסקי - עשר צלחות וכוסות ששטו שם בלי סדר ושלוש קערות מרק אומללות שניסו להתאזן מעליהן כמו רקדניות בלט. "משם זה התפתח למריבה מטורפת", היא אומרת, "מה אני אגיד לך, אם היית מספרת לי בגיל 20 שיום אחד אני אריב על מדיח עם הגבר שאני אוהבת, לא הייתי רוצה להגיע לגיל 45".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כן, זה הכי קשה לריב על חפצים קטנים, שגרתיים, כמו מדיח או מדף שמישהו שכח לתלות או אפילו סמס של "היי מאמי" שהשני שכח לענות עליו בזמן. החפצים שלנו וגם האפליקציות שלנו אמורים להיות המשרתים שלנו, לא להפוך לכוכב הבלתי מעורער של מריבה ארוכה. אני חושבת עליה ועל בעלה הג'ינג'י והמקסים, הוא רופא ילדים, היא מנהלת שיווק של חברת אופנה גדולה, ומה הם עושים עם כל השכל העילאי והמבריק הזה שלהם? מבזבזים דקות חיים יקרות על להשמיע טקסטים נפסדים וקטנוניים כמו "אבל מי שם כוס ליד קערת קורנפלקס? אתה לא רואה שהם לא מתאימים בגודל?"
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כשאני אומרת דברים כאלו זו הנפש שלי שמתביישת. שם אני מחזיקה מעצמי חכמה, בלב, ביכולת הרגשית שלי. לא רבתי עם החברה הכי טובה שלי כבר 19 שנה מרוב שאני יודעת איך לתקשר מה שמפריע לי. אבל דווקא עם בן הזוג שלי אני מוצאת את עצמי פראית וחמומת מוח כמו איזה מוגלי. "יאללה־יאללה, מי ישמע, אדוני מרגיש שאני מזניחה אותו", אני שואגת עליו ועושה תנועות של סע, סע מפה עם הידיים שלי. כשאני רבה איתו צומחת לי אישיות לגמרי חדשה, אישיות מרגול. אני אומרת לו דברים כמו "לך תחפש" ו"צא לי מהווריד", מילים שאני לא אומרת ביום־יום. כאילו שרוחה של מרגלית צנעני, הגדולה בנשים, השתלטה עליי ואין לי סבלנות לחארטות של תסריטאים תל־אביבים רגישים ועדינים מהסוג שלו.
***
זה ברור לשתינו. הריב הוא אף פעם לא רק בגלל המדיח. זה לא שהיא שפחה בשמלה אדומה שעושה הכל בבית. גם הוא מנקה ומבשל ולוקח את הילדים לחוגים ותורם כמעט תמיד את חלקו. ברור גם שאם הם היו במצב טוב ביניהם, היא אפילו לא הייתה שמה לב שהוא פיספס יומיים של לפנות מהשולחן, ואחרי זה גם אירגן את המדיח כמו איזו דירת אייר־בי־אנד־בי באיסנטבול. אז המדיח הוא רק הטקסט של הריב, והיא כבר מספיק מנוסה להביא לי את הסאבטקסט.
"כבר תקופה שאני מרגישה שאני פשוט אוויר בשבילו", היא אומרת, "הוא כל הזמן באייפון שלו, מרפרש חדשות. אתמול הוא אפילו לא הרים את הראש מהטלפון כשנכנסתי למיטה לידו, הרגשתי סקסית כמו מבזק מדד תל־אביב ב'הצינור'. חודשים אני אומרת לו איך בא לי שניסע לחופשה ברומא בקיץ, והוא פשוט משאיר את זה לי, כמו תמיד. שפעם אחת הוא ייקח את היוזמה, יחליט לאן נוסעים, שיארגן לי את הכל מאל"ף עד ת"ו".
תמיד חשבתי שזוגות שרבים על כלים או כביסות הם זוגות גרועים, משועממים. אבל היום אני יודעת שבריבים של זוגות גרועים לא מאבדים את זה ככה, לריבים שלהם יש צליל נוקשה, חמצמץ. "זה טוב שאתם רבים בכזה להט", אני אומרת, "זה אומר שאת ממש אוהבת אותו ושייכת אליו ואמורה להיות איתו מאלוהים". במחקרים רואים שריבים לוהטים על שטויות הם דווקא סימן לזוגיות שיש לה סיכוי גדול לפרוח. ככל שהאינטימיות שלנו יותר גדולה עם בן הזוג, ככה סביר יותר שרגשות עתיקים מהעבר יצוצו לנו בחברתו. ועם הרגשות האלו, יעלו בנו גם ההגנות הכי פרימיטיביות שלנו.
רק עם בני הזוג שהכי נועדו לנו מהשמיים אנחנו מרגישים קרובים ונזקקים כמו שהרגשנו כלפי האמא והאבא שלנו, הכי דומים לילדים שהיינו פעם. פגיעים. והפגיעות הזאת, שהיא בעצם קרבה, היא שגורמת לנו להתפוצץ על דברים קטנים. כי אנחנו לגמרי בשחזור של החוויה של הילד, מרגישים את הפצע ואת הפחד שהרגשנו אז, ומשם אנחנו מתקיפים.
***
אף אחד לא רוצה לריב עוד פעם ועוד פעם את אותה המריבה רק בווריאציות שונות. מה שאני מכנה "דז'ה ריב". ריב שכבר רבתם בעבר וחוזר על עצמו שוב ושוב. זה די מצחיק בעצם, לרן ולי יש שמות קוד לכמה מהריבים האחרונים שניהלנו. יש את "ריב המגבת", זה היה כשחזרנו מהים ושכחתי לנער את המגבת מהחול והוא התעצבן ששכחתי שהוא עשה ספונג'ה; יש את ריב הטירונות שקרה לפני יומיים, זה קרה כשהבת שלו התגייסה לצה"ל ואני בדיוק הלכתי לאירוע השקה של "באמבל", אפליקציית השידוכים הפמיניסטית, וכל כך נהניתי ששכחתי שהוא ברגע זה בלשכת הגיוס, נפרד מהבת היפהפייה שלו, וכנראה עצוב מאוד. אבל מאחורי שני הריבים האידיוטיים להפליא האלו עמד משהו גורלי, עמוק. בעצם רבנו את הפצע, את כאב הילד של כל אחד מאיתנו.
בכל פעם שאני שוכחת לעשות משהו כמו לשלוח סמס, "היי, איך אתה מרגיש בלשכת הגיוס? דמעת?" מבחינתי זה משהו פצפון, זניח. כל כך קל לי להגיד שרן כועס על שטויות, מבלי לזכור שאנשים לא נדלקים סתם כמו גפרור, הם מסתערים עליך כי עכשיו הם שוב ילדים שמנסים לשרוד בג'ונגל של המשפחה.
בכל פעם שהוא לא ממלא את המדיח, הוא מזכיר לה שגם אליה הוא לא מתייחס. והנה, חזרנו למעגל. כמו חד–גדיא זוגי עד שאתה אומר לעצמך די, שיבוא כבר השוחט
רן רגיש מאוד לזה שמתעלמים ממנו מילדות, זה פועל יוצא של לגדול במשפחה של ארבעה ילדים ולהגיע שלישי בתור. כשהוא נולד, בדיוק תקף את המשפחה שלו מוות נורא כמו שיש רק במדינה שלנו, וההורים שלו שקעו לשכול ולא היו יכולים להיות עם התינוק בצורה מיטבית, אי־אפשר להאשים אותם. במקביל, אני רגישה מאוד לתחושה שאני לא מספיק טובה, מאכזבת, תוצאה טבעית של המריבות שלי עם אבא שלי שכנראה חש שאני מבולגנת ומרדנית ופרועה מדי מכדי להיות הבת הנסיכה שהוא אולי דמיין. וגם אותו קשה לי לשפוט.
ולכן, מבחינתו של רן השעות שעברו בלי שאזכור שהיום הוא לא סתם בן הזוג שלי שעושה לי קפה בבוקר, אלא אבא שמלווה את הבת האמצעית שלו לטירונות, זו ההתעלמות של הילדות שלו בשידור חוזר. למעשה, כנראה בגלל זה הוא בחר אותי. כי אני מספיק מפוזרת וגרועה במחוות כאלו כדי לגרד לו את העצב הרגיש. והנה הדבר המוזר - כשהוא כועס עליי או מדבר אליי ברתחה שאני מתעלמת, אני חוזרת בדרך די פלאית לפצע שלי, שאני מאכזבת אותו.
גם אני כנראה בחרתי בו כי יש לו דם חם, זה מזכיר לי משהו שאני מכירה. מין תחושה שכועסים עליי בלי שליטה כי אני מעצבנת מעצם היותי. כשזה קורה, אני מגיבה בדרך שמגינה עליי. צועקת, 'עזוב אותי, תפסיק לחפש אותי'. ואיזה יופי, מעגל הכעס הזוגי שלנו הושלם, עכשיו רן לא מרגיש רק התעלמות, הוא כבר מרגיש שאני מגרשת אותו ממני, מה שרק גורם לו להיעלב יותר, ולגרום לי להרגיש מאכזבת שוב.
כמובן שמעגל הכעס שלה עם בן הזוג שלה הוא אחר. לכל זוג יש את מעגל שפשוף הפצעים שלו. אם אני צריכה לנחש, אז היא הייתה ילדה לשני הורים גרושים שהיו עסוקים במריבות הגט האכזריות שלהם, כלומר די הוזנחה והושארה לגדל את עצמה לבד. והוא היה בן לאמא מאוד ביקורתית, שכל הזמן תהתה למה יצא לה בן שלא אוהב כדורגל ולא יוצא עם בנות. בכל פעם שהוא לא ממלא את המדיח, הוא מזכיר לה שגם אליה הוא לא מתייחס מספיק. וכשהיא לא מרוצה מסידור המזלגות הכושל שלו, חוזרת הביקורת שהוא כל כך זוכר בעצמות שלו. והנה, חזרנו להתחלת המעגל. כמו חד־גדיא זוגי עד שאתה אומר לעצמך די, כמה אפשר, שיבוא כבר השוחט.
"אני לא מאוכזב ממך באופן גורף", רן נזכר לפעמים לומר לי באמצע ריב, "גם כשאני עצבני אני זוכר איזה בן אדם חמוד את". כשהוא אומר לי את זה קורה משהו מופלא. משהו בלב שלי מתאחה ולומד להאמין שאני נאהבת. "אהבה זה לנקות את הבן אדם השני", רן אמר לי פעם, "לקחת את הדבר העיקרי שבגללו כעסו עליו בילדות, ולהגיד לו – אני לא אגרום לך להרגיש פגום בגלל זה".
אולי זה יעזור לי בריב המטומטם הבא. לזכור שלא בא לי שהוא ירגיש שוב את כאב הילד הלא־חשוב בגללי. ומה פתאום אני עומדת פה ומרגישה שאומרים לי שאני מאכזבת, שאי־אפשר לסמוך עליי, שאני צריכה להשתפר? הרי זה בכלל לא מה שהוא אמר לי. ואני כבר בכלל לא ילדה.
כמה פעמים בחו"ל חשבתם שהצלחתם לאלחש את ישראל, ואז היא פשוט התפרצה לכם?
שאלה: מה זה ההפך מהפיכה משטרית, מאות אלפי אזרחים ברחובות, אלימות, פיגועים, הפגנות, חסימות כבישים, חגיגות שחיתות שלטוניות מסמרות ארנק והרבה יותר מדי אנשים שאיבדו את זה, או אחר?
תשובה: שלג נופל.
שלג נופל בדרך שנראית כמעט תמיד בהילוך איטי. שלג נופל על הררים מושלגים אינסופיים המתנשאים למרחקים, ככל שהעין יכולה לראות, משובצים בעיירות סקי קטנות ובתי עץ, והכל בדממה כל כך גמורה עד שיש לכם סיכוי טוב ממש לשמוע אותה. רק תעלו על רכבל לא עמוס בדרך לפסגה מרוחקת, ושם, באמצע הדרך, תבינו פתאום שאתם שומעים שקט כמו שלא שמעתם בשום מקום, אף פעם.
שלג נופל.
אני משקיף עליו מחלון בית המלון, שני הילדים שלי איתי. זה מראה כל כך מלכותי, קולנועי, תלת־ממדי, עוצר נשימה – בעיקר כשמדובר בנשימתם של זנים ים תיכוניים כמונו, שפעם אחרונה שראו שלג יורד היה כשהחייל האחרון יצא מלבנון – עד שאנחנו פשוט בוהים החוצה מהופנטים לאורך דקות ממושכות.
מחר בבוקר נצא לגלוש על השלג הטרי עם חברים טובים שהגיעו איתנו והילדים שלהם, אבל עוד הערב נשחה קצת בבריכת המלון שכל השלג הזה נשקף מחלונותיה, נאכל קרפ שוקולד, אני אשתה יין חם ואז אשכיב אותם לישון, נריץ קצת צחוקים והשתוללויות במיטה הזוגית שאותה שניהם חולקים, ונחלום חלומות משונים אבל טובים. השפתיים שלנו יתייבשו. נתעורר בלילה ונירדם בחזרה.
אנחנו רחוקים מהכל. אנחנו בשלג.
ישראל, נקודה זעירה הרחק מכאן, מכלה את עצמה כאילו נתקפה מחלה אוטואימונית קטלנית ומהירה, אבל אנחנו משתדלים לחשוב על זה רק כשאין ברירה. ויש. יש שלג. אני נכנס ל־ynet רק פעם־פעמיים ביום להתעדכן, מעיף מבט וחצי, מבין שאין גבול שלא ייחצה בדרך להתרסקות על קרקע הבטון של המציאות, סוגר מהר ועובר לחשוב על ילדים, סקי, אוכל או שינה. זה קל. זה לידי. אלה החיים שלי השבוע. זה, ושלג נופל.
ישראל הרחוקה עמומה כמו מסיבה רועשת בקצה השני של השכונה, כשהבסים מגיעים עד אליך ואתה בעיקר שמח שאתה לא גר קרוב יותר למוקד הרעש. בכל מקום בחו"ל, ישראל תמיד מאולחשת; אתם ממשיכים לשמוע ולדעת מה קורה, אבל מוקפים במשהו אחר ושונה כל כך, עד שכל זה נוגע־לא נוגע לכם. כאילו, על מה הם רבים וצורחים שם? מדינה קטנה שאפילו שלג לא יורד בה.
יומיים מאוחר יותר, אהובתי מגיעה. הייתה עסוקה בעבודה ויכלה להצטרף רק עכשיו. היא נוחתת מישראל כמו אקדח טעון, כאילו נפלטה לכאן, דרך מנהרת הזמן, היישר מהזעם, ההפגנות, הפאניקה, הטרטור. "או, הנה!" היא רוטנת בעודה בודקת בפעם השמינית השעה איזו רשת חברתית. "מפגינים ליד הבית של הטייסים שהטיסו את ביבי!"
אני לא רוצה לשמוע על זה. אני מרגיש שעצם השמעת השם המפורש "ביבי" מחלל את הבועה הקטנה שהצלחתי סוף־סוף להיכנס לתוכה. ש"ביבי" כמעט מלכלך את הלובי היפה הזה, את השלג. "די, תעזבי", אני אומר לה, "תשכחי מזה. בואי נלך לשכור לך ציוד".
אנחנו פוסעים בשלג, אבל היא לא מסוגלת לשחרר. "בדיוק חשפו את השיר של נועה קירל לאירוויזיון!" היא מדווחת היישר מהנייד שלה.
"לא אכפת לי".
"בוא, נו, חייבים לשמוע".
"לא רוצה לשמוע".
אבל היא כבר שומעת. מצמידה לאוזן. מנסה להבין אם טוב או רע. גורלי מאוד. "אכפת לך להיות פה עכשיו?!" אני מתעצבן. "תשכחי מישראל!"
"בסדר, טוב", היא סוגרת את הנייד.
בערב אנחנו יושבים עם החברים והילדים במסעדה, מדברים על יום הגלישה שהיה, על מזג האוויר מחר, והיא שוב בנייד. "אלוהים", קולה מתרסק לרגע, "לא נכון!"
"מה?!" אני קצר רוח. בטח קירל קיבלה מיקום נמוך בהימורים על הזוכה.
"היה פיגוע ירי במסעדה בדיזנגוף".
עכשיו כולנו בניידים שלנו. יושבים בשקט סביב השולחן, מרוכזים, איש־איש, בלנסות להבין כמה שיותר. אין לנו דרך לחזור לדקה קודם, כשעוד צחקנו על איך זה שאין להם שום סלט הגיוני בתפריט. אנחנו ארבעה מבוגרים חמורי סבר ששקועים לגמרי במשהו שקורה 4,700 קילומטר מפה.
ואז, איכשהו, בכוח, אנחנו נחלצים ועוברים הלאה. הערב חייב להימשך. הילדים כאן. אנחנו מניחים לניידים ומזמינים אוכל, אבל משהו בחופשה הזו הוכתם. מכאן והלאה, אנחנו בעיקר נעדכן זה את זה: "ביבי הודיע שהוא לא חוזר לארץ", "ההוא שנפגע בעמוד השדרה התעורר", "הבן של דני ואורית היה שם – הוא עובד במסעדה ממול וראה הכל, הוא בטראומה".
ומרגע לרגע, ישראל האדומה־מהבהבת לא רק תחזור ותשתלט על הכאן ועכשיו שלנו – שאמור היה להיות חלום לבן ומנותק – אלא תיראה כאילו היא הולכת ואוזלת, כאילו יתכן שעד שנחזור כבר לא יהיה בכלל לאן. כאילו הכל עולה באש, הכל נגמר.
אני תוהה לרגע איך זה היה מרגיש לחיות במדינה שלא צריכה להדאיג, להחריד או לסייט אותי כשאני בחופשה. ואני יודע דבר אחד: שאני כבר לא אדע
ואני נזכר פתאום באירוע ישן, ממש ישן; אני והחברה הרצינית הראשונה שלי במלון קטן בפירנצה, צהריים, הטלוויזיה בחדר פתוחה, ופתאום זה שם: מהומות אלוהים במקום שנראה מוכר. אנחנו מגבירים ומתחילים להבין: ראש הממשלה נתניהו הורה לפתוח את מנהרות הכותל. הפלסטינים יצאו מדעתם בתגובה. הלוחמה נראית מפה מדממת להחריד. 11 הרוגים לנו, 69 להם. היא מבוהלת. "אולי צריך לשקול לא לחזור לישראל כרגע", היא אומרת. "אולי עדיף להישאר פה".
שנינו מרגישים שהמדינה, אולי, נגמרת. אנחנו קלולסים בני 20 וקצת ומפה זה נראה לנו כמו סוף. זה עשוי להישמע מצחיק עכשיו, אבל זה לא; עכשיו זה פשוט דז'ה וו, פה במלון בצרפת, כשישראל, דרך המסכים האישיים הפעם, נראית שוב כאילו היא מתכלה. נתונה שוב להיגררות קיצונית, נקמנית, שרירותית, בהובלת, נו, עדיין ביבי. והפלסטינים. תמיד ביבי והפלסטינים. תקועים בלופ נצחי.
ואני תוהה לרגע איך זה היה מרגיש לחיות במדינה שלא צריכה להדאיג, להחריד או לסייט אותי כשאני בחופשה. מדינה שאפשר לצאת ממנה ולדעת שתהיה שם, אותו דבר בדיוק, כשאחזור, ולא תיכנס במהלך השבוע באיזה עמוד, או ענן, או הדמוקרטיה של עצמה. ואני יודע דבר אחד: שאני כבר לא אדע.
ערב החזרה לישראל, הילד שלי משתבלל בתוך עצמו. הוא לא רוצה לחזור. רוצה להישאר לחיות פה. "אתה לא באמת רוצה לחיות במקום קפוא ששלג יורד בו חודשים שלמים בשנה", אני מבשר לו, והוא מתקומם: "דווקא כן. פה טוב. בישראל אין שום דבר טוב!"
אני אומר לו שיש בישראל מיליון דברים טובים, אבל מתקשה עם דוגמאות במיידי. מה, הים? מזג האוויר? חומוס? נועה קירל? יש אותם בכל העולם. "החברים שלך שם", אני הולך בסוף למובן מאליו, והוא לא משתכנע, אבל משתתק.
אנחנו נוחתים בנתב"ג ונוסעים הביתה. חמים בחוץ. לרגע יש בזה איזו הקלה אחרי שבוע קפוא, ואז אנחנו מבינים: המקום הזה באמת עולה באש.
דווקא כי אני נשמר מחמץ בפסח, קשה לי לדמיין שומר בבית חולים מחפש לחם בתיקים
לפני שנגיע לניקיונות לפסח, שהחלו כבר בסערה בבתים רבים בישראל, חוב קטן מפורים: מכירים את הסיפור הקלאסי על אחותו של מתן שהתחפשה וגילתה שלא פורים היום, או את אלה שהגיעו לאיזו מסיבה מחופשים וגילו שהם היחידים? ובכן, חברים, זה קרה לי. אלוהים עדי שבשושן פורים נסעתי לארנה בירושלים, והייתי משוכנע שהאוהדים יגיעו למשחק מחופשים. יתרה מכך: הגעתי למשחק מסעודת פורים והייתי באווירת החג, מה גם שהיה כתוב באיזה מייל שפורסם שתהיה סדנת איפור לפני המשחק, ובכלל, משחק שמתקיים בפורים: לא מובן מאליו שכולם יבואו מחופשים?
ובכן, מתברר שלא. 6,000 אוהדים בלבוש רגיל היו בארנה, ועוד אחד, במקרה אני, עם גלבייה גדולה שהבאתי מקטאר. מכירים את הפתגם שאומר שבכל חבורה יש איזה אידיוט, ואם אתה לא רואה אותו זה כנראה אתה? זה מה שקרה לי בפורים. ונחשו מה? זה כיף גדול.
***
הלאה. אפרת מאוד רוצה שנראה דברים יחד. סדרות וסרטים. היא דוגלת בצפייה זוגית, ואני בעד. הבעיה היא שאפרת נרדמת. נרדמת סדרתית. זה באמת פלא גדול, המהירות שבה היא כבר לא איתנו. אנחנו שמים פרק, ועוד לפני שהספקתי לדלג על הפתיח אני קולט שהיא ישנה. ואני לא רוצה להמשיך בלעדיה - כאילו, זה לא ממש להמשיך, היא הרי נרדמה גם בפעם הקודמת בפתיח - אבל אני לא רוצה לצפות בלעדיה בסדרה שהחלטנו לצפות בה יחד, זה מעשה המשול לבגידה. אז אני מעביר לסדרה שאני צופה בה לבד, ואחרי סביבות שעה, כאשר אני ככה בפרק השני כבר, היא מתעוררת ושואלת למה לא חיכיתי לה. וכשאני מסביר שלא המשכתי בלעדיה אלא עברתי לסדרה אחרת, היא מבקשת שנחזור לסדרה שרצינו לראות. אבל נחשו מה? היא שוב נרדמת, ומתחילה לנחור כבר בשיר הפתיחה! זה פשוט לא ייאמן, כמו שמוזיאונים עושים לי חשק לשנ"צ, ככה סדרות מרדימות אותה.
מצאתי את עצמי היחיד שמחופש בין 6,000 איש בארנה. מכירים את הפתגם שאומר שבכל חבורה יש איזה אידיוט, ואם אתה לא רואה אותו, זה כנראה אתה? קרה לי. וזה כיף גדול
אז אני שוב עובר לסדרה שלי, היא שוב מתעוררת ואומרת אוקיי, תעביר לסדרה שלנו, הפעם אשאר ערה. יודע מה, היא מרחיקה לכת, תעיר אותי אם אני נרדמת. אז אני שם את הסדרה שהחלטנו לצפות בה יחד, היא כרגיל נרדמת אחרי דקה ואני מעיר אותה עשר שניות אחרי שהחלה לנקר. היא פוקחת עיניים ואומרת לי: אתה לא מאמין איזה חלום היה לי. מתי, אני שואל. עכשיו, כשנרדמתי, היא עונה. עכשיו? אבל נרדמת לעשר שניות! אני אומר. באמת? היא תוהה, אבל חלמתי חלום שמתפרס על פני עשר שנים, בוא אספר לך עליו. והיא מתחילה לספר לי את החלום שלה, ואז מתברר שכמו שסדרות בנטפליקס מרדימות אותה, ככה החלומות שלה מרדימים אותי.
תקשיבו, אני אוהב אותה והכל, אבל אי־אפשר להמציא את החרא הזה.
***
אז אנחנו צופים בסדרות עד שהיא נרדמת, בעוד הילדים שלנו משחקים שחמט נגד ילדים מרחבי העולם. איזה מין דבר משוגע זה: יושב ילד באיראן ומפסיד למוח היהודי של ילדי, בזמן שלוחמי הסייבר של ישראל חודרים להם לאטום. זמנים נפלאים. אני בגילם התאבלתי על המוות ההמוני שהתחולל בעיר הנמלים שלי. קנו לי קופסת פלסטיק גדולה עם כל מיני צינורות ודרכים ואולמות קטנים ומקום לאוכל, וזו הייתה אמורה להיות עיר נמלים נפלאה, אם רק הייתי מבין שחייבים לפתוח את פתח האוורור כדי שיחיו. אגב, אחרי שקברנו את הנמלים בקבר אחים, שרפנו ניירות באמצעות זכוכית מגדלת והשמש. ואיש לא ישכנע אותי שזה פחות מסובך מלעשות לפדופיל איראני מט סנדלרים.
***
אבל התחלנו בפורים ונסיים בפסח, כי אנחנו בתקופת הניקיונות לחג וגם עניין החמץ הפך, כמו יותר מדי דברים, לאירוע פוליטי. אז חשוב להבהיר דבר מה: כמי שלא אכל חמץ בפסח בכל 47 שנותיו, אני נבוך מהמחשבה על שומר בית חולים שיפשפש בתיקו של אדם חילוני ויחפש אחר חמץ. זה נראה לי כל כך לא יהודי ונוגד איזו חירות בסיסית שצריכה להיות לכל אדם, חירות אותה היו מגדירים במקום שממנו אני מגיע במשפט "אל תיכנס לי לצלחת".
אבל אני בכלל לא מתפלא על הבלגן שיש בנושא הזה, אסביר לכם מדוע: חמץ הוא אירוע סימבולי. אני לא מסוגל לאכול לחם בפסח, אבל לא כי אני חושב שמשהו רע יקרה. פעם חשבתי כך. בילדותי, אבא שלי הגיע לבית הספר לענות על שאלות לפני פסח, ואני זוכר שאחד הילדים שאל: הרב דאום, אם באמצע פסח אני מוצא פתאום חמץ בבית, צריך לברוח מהבית? הזדהיתי עם השאלה. חמץ הפחיד אותי באותה עת. כשהלכתי עם אבא לאפות מצות בזמן שכבר אסור היה לאכול חמץ, הוא הסביר לכולנו שצריך מאוד להקפיד על הזמנים, אחרת אנחנו אופים לחם ולא מצות, ובעצם מייצרים חמץ. זה נשמע לי אז מבהיל ממש, כמו תדריך ביטחוני כזה. היום אני לא מפחד מחמץ, אבל אני אוהב את המטפורה שלו. בתור אירוע סימבולי אני ממש מתחבר לנושא: ההבנה שחמץ מסמל משהו שאנחנו רוצים להתנקות ממנו לקראת האביב, להיפטר ממנו. התפיסה הזו, שצריך איזה ריפרש, איזה מאמץ נפשי לבער משהו בנפש כדי להיות טובים יותר בהמשך.
***
ובדיוק בשל כך, בגלל שמדובר באירוע סימבולי, אני לא מתפלא שגם הנושא הזה הפך למריבה מרה בין שבטים. אנחנו הרי בתקופה כזו, שבה קשה לנו לסמוך אלה על אלה. במקום פשוט לכבד האחד את השני, לא לאכול לחם מול העיניים של אדם דתי בפסח, אבל גם להבין מהצד השני שמה שעושה אדם אחר זו החלטה שלו; ובמקום לתת לרשות הרבים להתנהל מעצמה באיזו קבלת האחר, נדיבות ופרופורציות של כל הצדדים - אלה מבקשים לאסור חמץ בחוק, ואלה אומרים שאם כך הם דווקא יכניסו חמץ. והנה עוד כפייה שמובילה לעוד תגובת נגד חילונית.
הלוואי שנמצא דרך לצאת לחורין מהמאבק הזה, לנקות את חדרי הלב שלנו מחמץ הקיטוב לקראת הפסח. שבת שלום.
לפני שלוש שנים, באמצע מרץ, השגרה במתכונתה המוכרת נטרפה וחוקי התנועה הוגבלו לסביבת הבית. בסוף מרץ כבר נאסר עלינו להתקהל גם בשטח פתוח, ובליל הסדר הוכרז הסגר הראשון. אבל מי זוכר את הקורונוש כשאנחנו בעיצומו של עידן מערער מסוג שונה לגמרי. כמה שונה? כמה דומה? הנה תזכורת:
מהן המילים אם לא דיבור?
(על אמנים ומחאה)
בשבוע שעבר פירסם כאן חנוך דאום את דעתו בנוגע לתפקידם של האמנים בעת הזו. אני מקצרת, ובתקווה שאני קולעת לרחשי ליבו: דאום חושב שטוב שהאמנים יישארו ניטרליים ולא יביעו את דעתם בפומבי. אנשי שוחות לוחמניים לא חסרים פה ותפקידם של האמנים כדבק מאחה חשוב פי כמה. "לדרוש משלמה ארצי האהוב לבוא להפגנה", הוא טען, "זה יותר גרוע מלומר לשופט בקרב אגרוף להצטרף לאחד הצדדים". ואכן, ארצי פתח את מדורו כשהוא מצטט אדם שאמר לו שרק עכשיו הוא מבין את משמעות המילים ששר ארצי בשיר הידוע: "מהן המילים אם לא שתיקה".
למחרת, ובלי קשר להמלצתו של דאום, עטתה אפרת גוש - "קרב אגרוף", "הבא שנוגע בי מת" - גלימה אדומה וכשלצידה מאות "שפחות" נוספות, צעדה עם אחיותיה במיצג המחשמל של "בונות אלטרנטיבה", נאמה ושרה את "אין לי ארץ אחרת".
בין שתיקה להובלה שמורה לכל אמן - ובמילה אמן, דומה שכולם מתכוונים לזמר או לזמרת, כי הרי בעידן שלנו אין אמנות אחרת - להתמקם על פני קשת האקטיביזם. יש שנותנים בראש (חמי רודנר מופיע על שתי במות בו־זמנית), ויש שמגרדים בראש. ולא, לא בהכרח כי הם עשו חשבון נכלולי של עלות תועלת - אלא פשוט כי דעתם רופסת, מבולבלת ושטחית, ואין להם לא את הביטחון ולא את הרצון לעמוד מאחוריה. הם כמו רבים מאיתנו, רק עם סיכוי לרעש תקשורתי שידרוש מהם, שלא נדע, עוד להגן עליה.
בואו נרגיע. נדמה לי שאף אזרח במדינה לא שינה את דעתו כי ריטה אמרה: "אני דואגת ומבוהלת, רוצה לעצור את הרכבת הדוהרת לתהום", או כי נינט "שולחת חיזוקים ואהבה למפגינים, וגם למי שחושב אחרת ממני". ואם בתגובה למשפטים החלביים האלה, הרשת גועשת - מישהו אחד כותב "מלכה", מישהי אחרת עונה לו "בהמה" - וזה נחשב היום לאומץ או לסכנה התפרנסותית, הדבר מעיד על הידרדרות המושג אומץ, על רמת האלימות ברשתות ועל השיח הרדוד.
אני מציעה שבמקום הוויכוח המיותר על תפקידם של האמנות והאמנים בעיתות משבר, טוב היה להתעמק קצת יותר במשבר. להבין את משמעותה של ההפיכה המשטרית, לעקוב אחרי מתווכי ידע מקצועיים (הם לא נמצאים בערוץ 14) ולהקשיב לאנשים שכן מצליחים לנסח מחשבה או רגש בצורה משכנעת.
יסלח לי חנוך דאום, אבל אני לא זקוקה לזמרים ממלכתיים, ששירתם היא - כמו שאומרים בקיטשית - פסקול חיינו, על מנת שיאחדו אותי. ממש לא דחוף לי להתנועע כדבוקה ולהדליק עם הנייד אור קטן, כולנו אור איתן, באמפי שוני כשהמדינה דוהרת לתהום. ואם אין לאזרחים, שהם במקרה אמנים, מה לומר לי על המצב, או שיש להם והם שותקים, זה עניין שלהם. מה אני - פושטת יד של חיזוקים? השאלה איך הם חיים עם עצמם ועם מצפונם היא שלהם.
אגב, קל מאוד לזהות את אותם יוצרים ויוצרות שכן יש להם מה לומר. אני די סגורה על זה שהם ביטאו את זה גם קודם במסגרת יצירתם. כאילו מה, איזה הבדל אמור להיות בין אדם שיודע לפרוט מחשבה ורגש למוזיקה כשמדובר בחומרים כמו אהבה, פרידה, פגיעה, בדידות, לבין אדם שיודע לפרוט מחשבה ורגש כשמדובר בנושאים של זהות, שוויון וחופש?
