קצת יותר משנה עברה מאז שנפרדנו ממודי בר-און, ו"חילוניות", סדרת הדוקו האחרונה ששמו ושמה של ענת זלצר, השותפה הנצחית שלו, מתנוססים עליה, עלתה אמש לשידור בכאן. בר-און אמנם החל בכתיבת הטקסטים של הסדרה אבל אז נאלץ לעבור לטפל במחלת הסרטן עימה התמודד. את מקומו מאחורי הקלעים תפסו סיני אבט, איילת עופרים ויובל מנדלסון ובקדמת הבמה - בעמדת הקריינות, התייצבה המוזיקאית יהודית רביץ. הפרקים, ששלושה מהם (מתוך חמישה) נשלחו לביקורת, מוקדשים למי שהיה השותף הטבעי של זלצר מאז יצאו לדרך בטלוויזיה החינוכית והפכו למעצמה דוקומנטרית. אין ספק שטביעת האצבע הייחודית של בר-און בטקסטים ובקריינות היוותה חלק לא קטן מהדנ"א של סדרות הדוקו מבית זלצר-בר-און. באופן בלתי נמנע חווית הצפייה ב"חילוניות", עבור מי שצפה בסדרות הקודמות של הצמד מצריכה הסתגלות להיעדרו מהפרונט. קצת כמו להתרגל להקשיב לשפה מוכרת אבל במבטא שונה.
הבשורה הטובה היא ש"חילוניות" אכן שונה מעט, אבל לא באופן משמעותי. היא מעט תזזיתית יותר מבחינת עריכת הראיונות, והכתיבה וההגשה, חייבים להודות, חדות קצת פחות וחסרות את הניצוץ של בר-און. אבל הודות לעשייה של זלצר ולהקת היוצרים שאספה סביבה, "חילוניות" מעמיקה מאוד, יסודית להפליא וכן, גם אמיצה בנכונות שלה להפנות אור למקומות שהם אינם המובן מאליו. מעבר לכך היא מצוידת, כמו כל הסדרות הקודמות שלהם, ואפילו יותר, בנטייה לחבר בין העבר להווה ובעיקר בכישרון לפשט ולהפוך עניין ערטילאי וטעון רגשית להגיוני וניתן לאחיזה. זה לא מזיק שהחילוניות היא כנראה תפוח האדמה הלוהט ביותר שעובר בימים אלה מיד ליד, והרלוונטיות שלה למציאות שלנו, למאבק על האופי של החילוניות ועל זכות הקיום שלה, הופכת את "חילוניות" למשדר אקטואלי מתגלגל לא פחות מדוקומנטרי.
כתבות נוספות במדור טלוויזיה:
החילוניות הישראלית היא לא החילוניות היחידה בעולם, אבל היא ייחודית באופן שבו היא ייחודית בכך שהיא קושרת בין הלאום לדת ולקיומה של המדינה, ברצף שכולו טראומות ופוסט-טראומות. רצף שמכתיב את החיים שלנו גם היום, יותר מ-70 שנה אחרי הקמתה של ישראל. נרדפנו משום שהיינו יהודים, ועכשיו, כשיש לנו מדינה משלנו שבה אנחנו מוגנים (יחסית) ואף אחד לא רשאי לזרוק אותנו החוצה, מי שמפנה עורף לדת נחשב לכפוי טובה. סוגיה נוספת שמעמידה מכשול מול המחנה החילוני היא העובדה שמדינת ישראל הוקמה דווקא כאן, בארץ התנ"כית. מדינת יהודים שהייתה מוקמת באוגנדה לא הייתה נזקקת להצדקה מהכתובים כדי להתקיים ועדיין הייתה נהנית מגושפנקא בינלאומית. עם השנים הפכו החילונים מהרוב הדומם לרוב הנרדף ומאבק העגלות הנצחי בין המלאה לריקה רק הולך ותופס תאוצה.
3 צפייה בגלריה
יסודית להפליא ואמיצה בנכונות שלה להפנות אור למקומות שהם אינם המובן מאליו. מתוך "חילוניות"
(צילום: באדיבות כאן)
הפרק הראשון של "חילוניות" הוא מעין אקספוזיציה, וסוקר את המסלול דרכו הגענו עד הלום. איך קרה שדווקא בן גוריון, שהתחתן עם פולה בטקס אזרחי בעיריית ניו יורק, העדיף להקים ממשלה ראשונה עם דתיים במקום עם מפ"ם; איך הקשר בין דת למדינה לא רק שלא נפרם עם השנים אלא הפך הדוק יותר ויותר; ולמה בעצם אין לנו חוקה שמקבעת את זכויות האדם בהיותו אדם. הפרק הראשון מסתיים בקטעי וידאו מהמחאה הנוכחית. חיבור מעט מסוכן, שמציג את המחאה כאנטי דתית במקום כמאבק על הדמוקרטיה והשוויון, אבל לא מופרך לגמרי כי דת, שום דת, לא יכולה, מעצם הגדרתה, להיות דמוקרטית ושוויונית. בהקשר הזה "חילוניות" לא מהססת לשלוח אצבע גם אל הפצע המדיני ונוגעת בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובסתירה הנצחית בין עם שתמיד נלחם על קיומו ועם שנלחם על אי קיומו של עם אחר.
הפרק השני מנסה לברר איפה בראה האנושיות את החילוניות ומתי התחיל המין האנושי לכפור בקיומו של האל. הפרק עובר דרך הפילוסופיים היוונים, תקופת ההשכלה, החסידות, ניטשה ופרויד. הפרק השלישי הוא המעניין מבין השלושה, והוא מפרק את התפתחות הדינמיקה בין הדתיות השמרנית לחילוניות הליברלית עוד טרם קום המדינה, עם בן גוריון בפינה אחת והרב קוק בפינה השנייה. על הפרק עומדים נושאים מהותיים שהם עדיין כאלה, כמו הדרת נשים מהזירה הציבורית, חינוך, כשרות, נישואים וגירושים וכמובן - השירות בצבא. הפרק מוסיף עוד קיסם לסוגיית הפער בין הלאום היהודי לדת היהודית, פער שנפער כבר כשהרצל ייסד את הקונגרס הציוני והבין שאם הוא לא מזמין את היהודים החרדים, אין לו מספיק יהודים כדי למלא את האולם. בכל השלבים מתברר שוב ושוב איך המנהיגים החילוניים נמנעו במכוון מעיסוק בשאלות הזהות החילונית כדי לא להרגיז את אנשי הדת, הימנעות שהמחנה החילוני משלם עליה מחיר עד היום.
הסגנון של זלצר ובר-און לעולם אינו מתלהם או אגרסיבי, ושניהם הקפידו להביא תמיד מרואיינים מצוינים, רהוטים ומיושבים משני צידי המפה. אבל "חילוניות" לא תנעם לצופה הדתי, היא לא תגשר על המרחק בין המחנות ולא תקרב את הלבבות, משום שהתהום גבוהה ופעורה מדי. מעבר להיותה כתב הגנה מתון ומנומק למחנה החילוני היא מעין הספד לדו-קיום בינו ובין המחנה הדתי, או מכתב פרידה, אם תרצו, כמו זה ששלחו הדולפינים של דאגלס אדמס לאנשי כדור הארץ לפני שעזבו לצמיתות. "היו שלום, ותודה על הדגים". נתראה, אם בכלל, בסיבוב הבא של האנושות.
