לשכנים של אורי גוטליב אין ממ"ד. לגוטליב עצמו, בבית הגדול שלו בפרדס חנה, שטובל בירק, דווקא יש ממ"ד. עד לפני חודש וחצי בערך פרדס חנה הצליחה להישאר מתחת לרדאר, תרתי משמע, ככל שזה נגע לאתרי תיירות מועדפים על משפחת הטילים והכטב"מים. אבל אז המצב השתנה ומאז דווקא נשמעה אזעקה במועצה המקומית פה ושם, וככה התחילה מערכת היחסים המוזרה של גוטליב והשכנים שלו. "בעצם בכל שעה שלא תהיה, אם תהיה אזעקה, אני צריך לדעת שתוך עשר שניות מצטרפים אלי לממ"ד אנשים שאני לא מכיר, לבית שלי. פיזית. זה לא כאילו מקלט ציבורי, זה אישי, אינטימי. יש לי דברים בממ"ד, זה הארון בגדים שלי, המחשב. אז באמצע הלילה אני נכנס לממ"ד ומסתכל לכיוון הדלת, סקרן מי יצטרף אלי ובאיזה מצב".
איפה עוד אתה חווה את המלחמה?
"חוף הים שאני הולך אליו זה שדות ים, שזה מאוד קרוב לקיסריה, ולא מעט פעמים אני שומע כטב"מים לקראת הבית של ביבי. אני לא מצליח להבין, כל התקופה הזאת - ואני לא רוצה לפתוח פה - אבל אין כלום בירושלים. לא מפציצים את ירושלים, אין אזעקות בירושלים אין שם כטב"מים, אני לא מבין, היא לא על המפה? ירושלים! ויש לי משפחה שם, כן? אבל מה יותר אלמנטרי מירושלים? הכנסת שם, זה אלף-בית. חלילה כמובן, אבל זה מוזר לי. טבריה כן וירושלים לא? לא מבין".
תמיד תוכל לעשות רילוקיישן לירושלים.
"אני מאוד מרוצה מפרדס חנה. אני פה כבר כמה שנים טובות ומבחינתי זה היה מעבר מבורך. יש פה אווירה טובה ושכונה של פעם, וחקלאות מסביב והרבה אמנים, וזה גם סוג של מרכז. אומנם הצפון קצת סגור עכשיו, אבל זה שעה מהצפון ושעה מתל אביב ושעה מירושלים. ושי אביבי גר פה אז אני מסודר. אנחנו חברים ממש-ממש טובים. נהיה מן חיבור כזה כמו שכשהיינו ילדים והיית הולך באיזה שביל לבית של החבר שלך, והיית קורא לו מהחלון והוא היה יוצא. יש פה לא מעט סיטואציות כאלה".
חששת מהמעבר?
"לא ידעתי איפה לשים את עצמי כל כך איזו תקופה, כי כל האופציות היו פתוחות. כמעט עברתי לגור באילת ובדקתי גם את עמוקה. לא הכרתי את פרדס חנה ושי הציע לי לבדוק. באתי, התלהבתי והבית הראשון שראיתי זה הבית שאני גר בו. הוא מדהים. עכשיו חזרתי הביתה מחברה שלי, שגרה בבצרה, ואני אוהב מאוד לחזור לפה".
גוטליב תמיד היה קומיקאי מזן קצת שונה. לצד פרויקטים קומיים בעליל כמו בתפקיד מנחה "הרצועה" בביפ או השתתפות בפאנל "מועדון לילה", ומשחק בסדרות קאלט כמו "שוטטות" ו"אחד העם 1", הוא מתחזק פודקאסט רוחני למדי ברדיו החיים הטובים, נוגע בעולם העסקים עם בעלות משותפת על השאפה בר ביפו, ובאופן כללי מאזן את עצמו עם החיים עצמם. בגיל 56, בעקבות תהליך שהחל בתקופת הקורונה, המטוטלת שלו נוטה לצד הרגוע של החיים, עם כאמור, מגורים בפרדס חנה, לימודי רפואה אלטרנטיבית (טווינא, שזכתה גם לכינוי 'פזיותרפיה סינית') ובשלב מסוים הוא דגם גם צמחונות, לפי הספר.
"יש לי תעודה של מטפל טווינא, אחרי שנה של לימודים", הוא מודה, "אבל אני כנראה לא אמשיך לשנה הבאה. איכשהו הבנתי שאין לי יכולת להיות מטפל אמיתי ביום-יום. טווינא זה לא מסאז' אלא רפואה ממש. זה טיפול שעובד על המרידיאנים, כמו דיקור סיני - אבל עם הידיים. זה טיפול שמצריך התעסקות יומיומית. בסופו של דבר אתה ממש צריך להיות רופא ואתה אמור לעזור לאנשים בכל התחומים - המיניים, הנפשיים, זה דבר מאוד גדול. חוץ מזה גם קיבלתי תעודה, אז מה יש לי לחפש עוד".
מה משך אותך לשם, הרעיון להיות מטפל פיזי או נפשי?
"הכול ביחד. זה תחום שחשבתי שאולי יש בי יכולות שמתאימות לו וזאת יכולה להיות הפלאן-בי שלי. אבל גודל המשימה – הבנתי שזה בכלל לא צחוק, למרות שאפשר לטפל בטווינא ולהצחיק תוך כדי. הבנתי שאני לא מספיק רוצה את זה, כל היום להתאמן ולבדוק עוד מחקרים. אני מטורף על הטיפול הזה ואני מטופל בו, אבל קלטתי שזה כנראה גדול עליי, וזה פרדס חנה, יש פה הרבה מטפלים ומעט מידי מטופלים".
יש בך תכונות של מטפל?
"יש לי רגישות כזאת טובה לבנאדם השני, לפעמים אני עושה לחיצות כאלה ואנשים אומרים לי 'יש לך ידיים טובות'. אני מקשיב מאוד טוב, כל מיני דברים שיכולה להיות להם נגיעה לטיפול, אז זה קצת סיקרן אותי. זה עדיין מסקרן. אני חושב שכל אופציה שתוכל לעזור לבנאדם השני, אם זה להצחיק אותו, לשים לו יד על הבטן כשהיא כואבת והוא מרגיש הקלה, אז יש בזה משהו. ואז אתה מראה לו את התעודה ואומר לו 'תסתכל אדוני, יש לי תעודה ועכשיו תעשה עם זה מה שאתה רוצה'".
וגם הפסקת לאכול בשר.
"מאז כבר חזרתי".
מזל, כי שלושת הדברים האלה יחד - פרדס חנה וטווינא וצמחונות - זאת מבצע חיסול כללי של ההומור.
"כן, היו לי כמה רגעים כאלה שהייתי רציני מאוד, זה תלוי תקופה. לפעמים אני יותר מצחיק לפעמים יותר כבד. אני עדיין משתדל כמה שפחות לאכול בשר, אבל אני אוכל".
"אני רוצה ליהנות מהאפקט של מישהו שצוחק ממשהו שאמרתי"
"מועדון הסטאנד-אפ", שהעונה השנייה שלה עולה בימים אלה בכאן 11, משלבת לפחות שניים מהכשרונות שגוטליב ניחן בהם, וחוסכת לו זמן. הפורמט שמתחיל בהופעות סטנד-אפ מול קהל, וממחיז באמצעות שחקנים מערכונים קצרים תוך כדי שימוש בפסקול של המופע עצמו באמצעות ליפסינג. זה אומר שגוטליב, לצד סטנדאפיסטים נוספים כמו גורי אלפי, אורנה בנאי, אבי אטינגר ואלי חביב, משמש כסטנדאפיסט וכותב חומרים ולצד זה גם כשחקן.
"הדבר המורכב רגשית זה שמפעם לפעם מי שאתה צוחק עליו הוא גם זה שמצטלם", חושף גוטליב, "כלומר, בעונה הקודמת למשל, היה קטע קומי שמערב אריתראים והביאו שחקנים אריתראים לגלם אותם. אז אני פוגש אותם בצילומים והיו רגעים חצי-מביכים. בגלל שהם שחקנים ומבינים את ההומור זה עבר בשלום, אבל אם אני עושה בדיחה עם ניחוח גזעני על אריתראים אז יש בזה משהו מביך".
אתה שותף לבחירה של השחקנים?
"כן, שותף להכול. יש לי מערכון שקשור באמא שלי ולרגע חשבתי להביא את אמא שלי אבל חסכתי את זה ממנה, נראה לי שזה גדול עליה. צריך לשחק ממש טוב והיא לא שחקנית".
אתה כותב את המערכונים במיוחד לתוכנית או שאלה קטעים שממילא אתה מופיע איתם?
"גם וגם. היו לי כל מיני חומרים שרציתי לעשות על הבמה ולא עשיתי, או עשיתי פעם והפסקתי אבל חשבתי שהם עדיין טובים. פה ושם היו לי דברים קיצוניים יותר להגיד שאפשר להגיד אותם על הבמה אבל בתוכנית טלוויזיה צריך לעדן או לשנות, לא ללכת ממש עד הסוף, בניגוד לבמה ששם מישהו קנה כרטיס והוא אוהב אותך ובא לראות אותך משתגע. בטלוויזיה יש ריסון מסוים".
מה למשל?
"דברים שאני לא אוכל להגיד גם באינטרנט".
אז אתה מגדיר את עצמך כסטנדאפיסט.
"אני רואה את עצמי כמישהו שרוצה לעשות דברים מצחיקים. לא משנה באיזה פורמט, כזה או אחר או להצחיק את החברה שלי. אני פשוט שמח לעשות עוד דברים מצחיקים. ברדיו, בסדרות, על הבמה, לא חסרות אופציות לפורמטים מצחיקים. אפשר באינסטגרם שלי. אתה על הבמה ויש קהל, והוא צוחק באמת או אולי לא צוחק, אבל באמת. אני רוצה ליהנות מהאפקט של מישהו שצוחק ממשהו שאמרתי".
זה מאוד מרגיע.
"זה כיף, וזה חשוב".
היה קשה להצחיק בשנה הזאת?
"באישי, בחודשיים-שלושה הראשונים היה מאוד קשה, באופן טבעי גם לאנשים המצחיקים היה פחות מצב רוח ובמצב כזה קשה יותר להצחיק".
אבל זה סוג של אנשים שגם מתמודד עם דברים באמצעות הומור.
"נכון, אבל הם גם בני אנוש. בחודשים הראשונים המצב רוח היה רע בצורה קיצונית. בחדרי חדרים אולי יכולתי להגיד דברים מצחיקים על נושאים מסוימים. אבל כבר בחודש הראשון היו התכנסויות של כל מיני אנשים מצחיקים. נסעתי עם אלי פיניש לא מעט פעמים לכל מיני מקומות, ישבנו הרבה עם הניצולים של הנובה ומאוד מהר הם ביקשו ורמזו שנצחיק אותם, וזה מה שהיה. צחוק כזה שחור בהתחלה, אבל לאט-לאט היה דיבור גם על מה מותר לצחוק ומה לא. זאת לא תקופה שקל לחיות בה אז הכל קצת קשה, אבל בחודשים האחרונים האולמות כבר מפוצצים ואנשים רק רוצים ליהנות ולצחוק ומחפשים הפוגה, וכל מיני מילים כאלו שקשורות לשחרור. אני מרגיש שיחסית זה חזר די מהר.
"גם עכשיו יש נושאים שאי אפשר לצחוק עליהם, אם זה על מלחמה או חטופים, חלילה. פעם בשבוע אני בפאנל בתוכנית של שי שטרן והיא כן אקטואלית, ואנחנו מדברים על מה שקורה וכל אחד מוצא את הדרך שלו בכל זאת להצחיק. על פניו האיראנים למשל הם לא נושא מצחיק אלא מבאס, אבל מהר מאוד אתה מבין על מה כן אפשר לצחוק. זאת מלחמה מאוד מסודרת, הם יגיבו לנו עכשיו ואחר כך אנחנו נגיב להם, אבל נודיע לפני, נהיה מנומסים. זאת מציאות הזויה וזאת קרקע טובה להומור".
מה קורה כשאתה נותן קטע ופחות צוחקים ואתה יודע שאין ברירה אלא להמשיך?
"יש בזה משהו מאוד מחייה. אני יודע שזה נשמע מוזר אבל אותי זה מכניס למוד מעניין. אני אוהב את המבוכה הזאת שצצה כשאתה עומד על הבמה וקולט שזה לא היה מצחיק, ועכשיו אתה צריך להתמודד עם זה. יש הרבה יתרונות ברגעים האלה, יש בהם הרבה פאוור. ברור שאם זה קורה אחד אחרי השני או על ההתחלה או קורה יותר מידי זה כבר נהיה מביך, ובאמת יש רגעים קשים מאוד על הבמה, יחסית לטלוויזיה. על הבמה הם כמעט בלתי נסבלים אבל אתה מתגבר עליהם בסופו של דבר".
בהומור שלך תמיד היה משהו שהסתכל על הדברים מהצד והציף מבוכה.
"נכון, זה כמו שיטה אבל זאת לא שיטה, זה באמת מה שאני מרגיש. יש בזה פתרון שאני אוהב".
אתה מתגעגע לטלוויזיה יותר אינטנסיבית שעשית פעם? ל"הרצועה", למשל?
"בטח. אגב, אני חושב שזאת תקופה מדהימה לעשות תוכנית כמו 'הרצועה'. היה ניסיון כזה לרתום את החבורה אבל בינתיים זה נראה מורכב מידי. אני חושב שהיא היתה אחת התוכניות הכי טובות בטלוויזיה כי היתה כימיה משוגעת של החבורה הזאת והיא אמרה דברים נחרצים ומאוד קיצוניים בתקופה שאפשר היה להגיד אותם וגם היה לזה קהל. אני חושב שהיום אם תעלה תוכנית כזאת איכשהו יהיה מאוד קשה להעביר את התכנים, אבל עדיין שווה".
היום יש פחות פתיחות לסאטירה?
"היום חלק מהקהל פחות מקבל בברכה דברים קיצוניים, מחפשים הומור יותר מנחם או פשוט יחסית. אם יהיה שם משהו קיצוני חלק יפגעו או לא יבינו או יגידו שזה משהו שאסור להגיד. יהיו הרבה כעסים סביב נושאים מסוימים. דעת הקהל בשנים האחרונות היא יותר ויותר שפיצית, ואנשים יותר נזהרים. שמים על ההומור מן כובד וזאת בעיה".
אז למה זאת תקופה טובה לתוכנית כמו "הרצועה"?
"אני חושב שאם אפשר היה להגיד דברים שאנשים חושבים, היה לאנשים פורקן יותר אמיתי. אני זוכר שאנשים התקשרו אלי ב'רצועה' וסיפרו שהם היו במצבים מאוד קשים, אבל ההומור המשוגע שלנו והתעוזה עזרו להם מאוד לעבור את התקופה ההיא. כשקורים דברים כל כך קיצוניים זאת קרקע פוריה להומור שהוא יחסית מוגן ומסודר, אבל יש גם הומור שהוא קצת יותר חודר. לא חסרות סיטואציות בשנים האחרונות, משוגעות ומתעתעות, שאפשר להתייחס אליהן בדרכים שהן לא רק הומור רך אלא גם לבטא דעה, פוליטית או חברתית.. הרבה נושאים נפיצים שאפשר לנסות לפרק. אולי זה היה פותח עוד כיוון למציאת מזור".
במובן מסוים לתוכנית כמו 'הרצועה', שמבוססת על נונסנס וטירוף, היה יותר קל להתמודד עם המצב מאשר תוכנית כמו "ארץ נהדרת".
"נכון. 'הרצועה' יכולה לקחת גל של טירוף שקורה בחוץ ולעשות ממנו חגיגה גדולה, יחסית לסאטירה הרגילה".
לפחות חלק מהקרדיט לרוגע הנוכחי של גוטליב מגיע לזוגיות שהוא מתחזק בשנתיים האחרונות. בת המזל היא הילה, 48, אם לשני ילדים בני 13 וחצי ו-15 וחצי בערך, המתגוררת כאמור בבצרה. "ממש כיף", הוא צוהל, "זוגיות מאוד מוצלחת. הכרנו דרך מישהו שלא הכרתי, דני, בחור מדהים שיש לו חוות סוסים טיפולית בסתריה. הוא אמר לי שהוא מכיר מישהי והוא חושב שאנחנו יכולים להתאים. הוא הכיר אותה אבל לא אותי, אבל בכל זאת הסכמתי. אמרתי 'יאללה, תביא את הטלפון. וב-3 בנובמבר, בבחירות ההן, בחרתי בה. לפחות זה".
מה הופך את החיבור שלכם למוצלח כל כך?
"יש מלא הומור ומלא כוונה ושמחה, היא בחורה מאוד שמחה. מאוד יודעת המון על החיים, עובדת בהייטק, רמה מאוד גבוהה, הילדים ברמה מאוד גבוהה, והקשר שלנו ברמה מאוד גבוהה".