לפני שנים אחדות, החליטה הזמרת והאמנית, לורי אנדרסון, לתרום חומרים של בן זוגה המנוח לו ריד לספרייה הציבורית בניו יורק, ולאפשר לציבור גישה אליהם. במקביל, התחילו דיונים על האפשרות להשתמש בחומרים האלה לסרט תיעודי שיעסוק בוולווט אנדרגראונד, ההרכב המיתולוגי, שריד הנהיג עם ג'ון קייל בשנות ה-60. אנדרסון הציעה שטוד היינס ("מילדרד פירס", "קרול") יהיה הבמאי והוא התמסר לפרויקט.
"גיליתי את הוולווט אנדרגראונד במהלך לימודיי בקולג׳, שזה בערך עשר שנים אחרי שהם התפרקו ב-1973", סיפר היינס כשנפגשנו בפסטיבל קאן האחרון. "בזמנו הרגשתי כאילו הם התפרקו לפני מאה שנה והיום אני מבין שזה לא היה כל כך מזמן. אז כשהמפיקים ניגשו אליי ושאלו אותי אם אהיה מעוניין לעשות סרט תיעודי על הוולווט אנדרגראונד, הסכמתי, למרות שלא עשיתי עד כה סרטים תיעודיים. לא היה לי ספק לגבי החשיבות והמשמעות של הסיפור הזה, גם ברמה האישית וגם ברמת המוזיקה וכרגע תרבותי".
הדוקו על הוולווט אנדרגראונד – טריילר
הבחירה בהיינס בן ה-60 מתבקשת, הוא הביע לא אחת את אהבתו למוזיקה ולמוזיקאים בסרטים העלילתיים שלו. מסרט הביכורים שלו, "סופרסטאר: סיפורה של קארן קרפנטר", ששיחזר באמצעות בובות ברבי את חייה ומותה של מנהיגת "הקרפנטרס"; דרך "וולווט גולדמיין" שעסק בגלאם רוק של שנות ה-70; ועד "אני לא שם" שיצר ביוגרפיה מיוחדת ולא שגרתית לבוב דילן. "משום שמוזיקה נחרטת לנו בזיכרון ומתארת רגעים בחיים, ובד בבד מאתגרת נורמות תרבותיות והופכת את הבלתי אפשרי לאפשרי, זה נושא מדהים לחקור קולנועית", אומר היינס. "גם המוזיקה וגם הקולנוע יכולים להביע הרבה רגש וצריכים לנתק אותך לרגע מהמציאות".
אך היינס סירב ללכת בדרך המקובלת של סרטים דוקומנטריים על מוזיקאים. הוא מגלה כי לא רצה לראיין את כל האמנים שהושפעו והלכו בדרכה של הלהקה "והיו יכולים לספר לנו כמה היא הייתה נהדרת, למה היא השפיעה עליהם ובלה בלה בלה. זה לא נגמר הרי. איפה שמים לזה סוף? את מי בוחרים לראיין? אם היינו הולכים בדרך הזאת היינו מקבלים המון מרואיינים שפשוט אומרים לך מה לחשוב. החוק שהנחה אותי היה לדבר רק עם מי שהיה שם באמת. רציתי להתמקד במציאות. היינו בררנים, וזו בעצם הייתה האסטרטגיה. מההתחלה ידעתי גם שאני רוצה לשמר קצת מהמסתורין של הוולווט אנדרגראונד".
6 צפייה בגלריה
הוולווט אנדרגראונד, 1970. נועזים ומהפכניים
(צילום: ichael Ochs Archives/GettyImagesIL)
"הסרט הזה אינו 'סקס, סמים ורכילות'", הוא מסביר, "מישהו אחר יכול לעשות סרט כזה והוא יהיה כיפי ומעניין. אבל אנחנו רצינו להתמקד בחיי התרבות של ניו יורק בשנים ההן וביושרה האמנותית. באמת היה מדובר בלהקה - במובן המאגד שלה - ולא בקול יחיד שאומר לנו את החזון האישי שלו. כל חבר בלהקה, בפרט באלבום הראשון, היה חיוני לסאונד שלה. רציתי להראות איך הם מצאו אחד את השני והנס הזה שאיפשר לכולם לנחות באותו הזמן בניו יורק כך שיוכלו ליצור ביחד, בתוך הקונטקסט של התקופה האמנותית הייחודית של שנות ה-60".
מה היה האתגר הגדול ביותר בעשיית סרט על הוולווט אנדרגראונד?
"האתגר הכי גדול היה שדמויות מרכזיות כבר לא בחיים ולא יכולנו לראיין אותם: הזמרת והשחקנית הגרמנייה ניקו, הגיטריסט סטרלינג מוריסון ובפרט לו ריד, הגיטריסט, הסולן וכותב השירים של ההרכב שנפטר מאי ספיקת כבד ב-2013. השתמשנו בחומרי דוקו מהארכיון שלו וגם ובקול שלו, כי רצינו לשמור על הנוכחות של ריד – היה לנו חשוב שהיא תהיה טבועה בסרט.
"יוצרי סרטים תיעודיים מוזיקליים תמיד אומרים: 'אוי, אין לנו חומרים מההופעות של הלהקה', אז נכון - אין לנו חומרים של הוולווט אנדרגראונד מופיעים ולא היו לנו חומרים ממסעי הפרסום לקידום אלבומים וקונצרטים - אבל היה לנו משהו הרבה יותר טוב מזה: המון תמונות וחומרים מהממים של לו ריד והלהקה וסרטים של אנדי וורהול, שניהל אותם. יכולנו להשתמש בחומרים האלה כדי להראות איך לו ריד מתפתח ומשתנה. וגם ג'ון קייל שעזב את הלהקה ב-1968".
היינס מספר שהמגבלות הכריחו אותו למצוא פתרונות ייחודיים כדי לשמר את הנוכחות של לו ריד ואילצו אותו לחשוב מחוץ לקופסה. "למזלנו הייתה לנו קהילה שלמה של יוצרי קולנוע ואמנים שיצרו בשעתו מגוון עצום של פרויקטים. הם רצו אז ליצור כל היום ולחגוג כל הלילה. היפר-פרודקטיביות לצד סוציאליזציה אינטנסיבית. היוצרים של אותה תקופה חיו ונשמו את הקולנוע הניסיוני. הוולווט אנדרגראונד קמו, למעשה, בתור להקת ליווי לסדרת הקרנות של סרטים, שהפכו לאירועי מולטימדיה. כך המוזיקה, האמנות והקולנוע היו כולם שזורים זה בזה".
מסתבר שגם המעריצים של הלהקה עזרו להיינס למצוא ולארגן חומרים. "וכך היו גם הפתעות כמו ג׳ונתן ריצ׳מן, שהיה מתבגר באותה תקופה וגר בבוסטון. ריצ'מן ראה 80 הופעות. זה מטורף. מי עוד ראה 80 הופעות של הוולווט אנדרגראונד? בפעם הראשונה שהוא ראה אותם וורהול הגיע לבוסטון עם ניקו, שבשלב הזה אפילו כבר לא שרה בלהקה, ואנדי עצמו היה על סף פיטורין. אבל ג׳ונתן היה שם. והוא אמר לוורהול: 'אדוני, אני מאוד מצטער, אבל אני לא חושב שאני מבין את האמנות שלך'. ואז וורהול השיב: 'בוודאי שאתה מבין'".
האפיפיור של הפופ-ארט
היינס ניצל את סגרי הקורונה כדי לעבוד על סרטו "הוולווט אנדרגראונד" שהבכורה החגיגית שלו נערכה בפסטיבל קאן בקיץ האחרון. ביום שישי הקרוב הסרט יגיע לאפל TV+ וכדאי לראות אותו – שכן הוא ממש לא מיועד רק למעריצי ההרכב הפולחני. הסרט של היינס לוכד היטב את התקופה היצירתית, האווירה והסביבה שבה פעלה הלהקה בניו יורק של אמצע שנות ה-60-ראשית שנות ה-70. ימי הפקטורי של האמן והקולנוען אנדי וורהול. וורהול, האפיפיור של הפופ-ארט, כאמור ניהל את הלהקה, הכיר להם את ניקו ששרה איתם וגם יצר את עטיפת אלבום הבכורה המפורסמת. האלבום, The Velvet Underground and Nico מ-1967 שהוקלט תוך יומיים בהשתתפות ריד, קייל, מוריסון ומורין מו טאקר, מוכר בזכות עטיפת הבננה הקלופה של וורהול. "אין ספק שהסרט שלי הוא דיוקנה של ניו יורק בשנים האלה, לא פחות משהוא דיוקנם של הוולווט אנדרגראונד", מעיד היינס. "קשה להפריד ביניהם. זה גורם לך לחשוב על מקומות ונקודות בזמן שהפכו לכור היתוך גיאוגרפי. האמנות נוצרת מתוך החיבור הזה בין אנשים ומקומות. למשל ניו אורלינס וג'אז. זה נכון גם לגבי ניו יורק והוולווט אנדרגראונד".
6 צפייה בגלריה
דיוקן של התקופה. גר'ארד מלנגה, אנדי וורהול, ניקו ופול מוריסי, 1966
(צילום: Tim Boxer/Hulton Archive/GettyImagesIL)
זו הייתה תקופה של שחרור, זהות מינית פלואידית וניפוץ טאבואים. השירים שכתב ריד (שעזב את ההרכב ב-1970) העזו לגעת בנושאים נועזים ופרובוקטיביים ביחס לתקופה כמו סמים קשים (Heroin), סאדו מאזו (Venus In Furs) וטרנסקסואליות (Lady Godiva's Operation). הסרט מראה איך כבר בנעוריו ריד, בן למשפחה יהודית מברוקלין, ששינתה את שמה מרבינוביץ' לריד, הפגין פתיחות ונועזות. "האנטגוניזם לעצמו ולעולם, למשל, שעומד במרכז היצירה של ריד בא לידי ביטוי כבר בתחילת הדרך - את 'הרואין' הוא כתב בתיכון. הלו ריד שכולנו חושבים עליו התהווה כולו כבר בתיכון, ויכול להיות שאז הוא התחיל להתנסות בסמים. הגישה שלו, ההתנגדות, הצורך שלו לגרום למי שסביבו לאי נוחות, הנפנוף המופגן וההליכה ה'הומואית' בתוך הבית כדי להרגיז את אביו יועץ המס - היה לו את הכוח לעשות את כל זה. רוב בני הקהילה בתקופתו ניסו להצניע את הזהות שלהם מול דמות האב, אבל לא לו ריד - היו לו ביצים. בטח בתקופה ההיא".
היינס, הומו מוצהר שעסק לא אחת ביצירתו בחומרים להט"בים נוגע בסרט בפן ההומו-ארוטי וההומוסקסואלי של הוולווט אנדרגראונד. "זה משהו שללא ספק קיים גם בתוכן של השירים וגם בחלק מהחיים האישיים של אחדים מהיוצרים, אבל אני חושב שזה מובע בעיקר בהתרחקות של לו ריד מהמאצ'ואיזם שנלווה אז לאמנים ולאמנות ובהסתכלות השונה שלו על העולם. חברי הלהקה - כמו כל מי שעבד אז בסטודיו של וורהול - חלקו בוז להטרונורמטיביות. זה משהו שהם שייכו לחוף המערבי - כל מיני מוסכמות הטרונורמטיביות בתרבות ההיפית.
"אני אוהב את הציטוט של מארי וורנוף מהסטודיו הניו יורקי של וורהול על קליפורניה והחוף המערבי: 'דיברנו בשתי שפות שונות לחלוטין. אנחנו מהחוף המזרחי היינו חזק במתאמפטמינים והם היו על אל.אס.די. הם דיברו לאט, בעיניים פעורות, בקטע של 'ווייבים'. אנחנו דיברנו מהר, כמו רובה על אוטומט, על ספרים, ציורים וסרטים. הם חשבו על חופש ועל חזרה לטבע, ניסו להיות איזה מין אדם אותנטי ואמיתי. לנו לא היה אכפת. הם היו הומופובים - אנחנו הומוסקסואלים'. מארי לא הייתה לסבית - אבל היא עדיין כינתה את עצמה: 'הומוסקסואלית', בגלל שזה היה בגדר רעיון שהפריד בין שתי התרבויות. ולמעשה מדובר בתרבויות שהיו שתיהן תחת מטריית 'תרבות הנגד'. גרסאות שונות של תרבות הנוער".
זכית לפגוש את לו ריד?
"לא, מעולם לא יצא לי לפגוש אותו. אומנם ראיתי אותו באירועים מסוימים, אבל פחדתי לגשת אליו. כשהוא עוד היה בחיים רציתי לשבץ את Satellite of Love בפסקול הסרט 'וולווט גולדמיין' וקיבלתי אישור מיידי. לקחתי את זה כסימן שאולי הוא מאשר גם את הסרט עצמו ושאולי הוא מכיר את הפרויקטים שעשיתי או את השם שלי. הרגשתי שאולי איכשהו עברתי איזה מבחן קטן, ושאם לורי אנדרסון הציעה אותי כבמאי לסרט התיעודי, זה כן קשור לאיזושהי הכרה של לו ריד בסרטים שלי. אני אצטרך לשאול את לורי יום אחד כדי לדעת".
באמצעות מסך מפוצל, מונטאז'ים יצירתיים וחיבורים מעניינים של דימויים וסאונד, היינס התאים את הסגנון של הסרט לרוח עידן וורהול והלהקה. הוא גם סבור שהוולווט אנדרגראונד, שלא ממש ריפדה את חשבונות הבנק של חברות התקליטים ולא עמדה בציפיות המסחריות ממנה, הייתה אחת המשפיעות בעולם הרוק והיוותה מקור השראה משמעותי להמון ז׳אנרים "וחלק מהם אי אפשר בכלל לדמיין ללא ההשפעה הזאת. החשוב שבהם הוא הגלאם-רוק. "דיוויד בואי היה הראשון לנגן קאברים של הוולווט אנדרגראונד, עוד לפני שאנשים סביבו ידעו מי הם בכלל. ואז הופיע הפאנק-רוק והציב אתגר למלאכותיות ולקאמפיות של הגלאם".
המיתוס והפולחן סביב מחתרת הקטיפה – כך נהגו לקרוא לה בארץ, רק התעצמו עם השנים. חברי ההרכב התאחדו ב-1993 וכעבור שלוש שנים נכנסו להיכל התהילה של הרוקנ'רול האמריקני.
אתה יכול לדמיין את הוולווט אנדרגראונד פועלת כיום, בעידן הרשתות החברתיות? איך אתה חושב שהמוזיקה שלהם הייתה מתקבלת היום?
"פשוט לא אכפת לי. לא אכפת לי מה הפרחחים הצעירים של היום יגידו על השיר הזה והזה - הם לא יודעים יותר ממה שאנחנו יודעים. למעשה, הם יודעים פחות - ועדיין הם מורים לנו איך לחשוב ומכתיבים לנו מחשבה והתנהגות ראויה מה הם. הצעירים כיום חיים כל הזמן באינטרנט. נמאס לי להיות באינטרנט - זה לא מה שנותן לי את החשק ליצור. כשאני הייתי צעיר כל מה שרציתי לעשות היה להקשיב למבוגרים - לא חשבתי שהיו בידיי כל התשובות וממש לא התכוונתי לומר לכולם איך לחשוב או במה להאמין, מה נכון או מה 'נאור'. צריך ללמוד מהעבר, כי כל הסודות כבר שם. ומה שהיה בשנות ה-60 עדיין מהווה שיא אמנותי ואינטלקטואלי".
היית רוצה להיות אדם מבוגר בשנות ה-60?
"כן, אבל גם כילד הרגשתי את התקופה הזאת. גם בלוס אנג'לס, בחיי הפרברים הנוחים שלי. הרגשתי חופש ליצור, כאילו היה איזה משהו באוויר. אני חושב שמרגישים את זה גם כילד. הייתה לי אובססיה למגזינים ולדימויים של ההיפים. הסרטים שיצאו אז והפרוגרסיביות הכללית של התקופה השפיעו עליי".
מה השיר האהוב עליך של הוולווט אנדרגראונד?
"אני חייב לדלג על השאלה הזאת, אין לי תשובה. בעצם אני מוכן לומר: האלבום הראשון, בגלל שאני באמת לא יכול לפרק אותו לגורמים. זה לא פייר לנקוב בשיר אחד, זו רמאות".
