כמו כל דבר בצה"ל, גם את הקריירה של שלמה ארצי ניתן לחלק לשלושה חלקים. הם אולי לא שווים בגודלם, אך יש לעבור אותם ולהפוך בהם, רצוי לפי סדר כרונולוגי, על מנת להבין את האיש ואת התופעה. בגדול, החלוקה הולכת כך: הפרק הראשון נפתח בימיו של ארצי כסולן של להקת חיל הים שהפך בין לילה לכוכב, והוא ממשיך בניסיונותיו למצוא לעצמו תעודת זהות מוזיקלית לאורך מרבית שנות ה-70, לרוב ללא הצלחה.
וזכרוני הראשון: שלמה ארצי - ביוגרפיה מוזיקלית
(באדיבות HOT8)
בפרק השני, והחשוב מבין השלושה, ארצי הצליח להפוך את עצמו בעמל רב לסינגר-סונגרייטר, רגע לפני שחשב להרים ידיים. התקופה ה"קלאסית" הזאת נעה בין "גבר הולך לאיבוד", עוברת באלבומים "דרכים" (המופתי), "חצות" (הנהדר) וממשיכה בשנות ה-80 לאורך הצלחותיו האומנותיות והמסחריות של ארצי עם המפיק לואי להב, שהפיק לשלום חנוך את האלבומים "אדם בתוך עצמו" ו"חתונה לבנה". תקופה זו מסתיימת בכישלון האלבום "כרטיס ללונה פארק", שבו ארצי ניסה להיות יותר ברוס ספרינגסטין מהבוס עצמו.
הפרק השלישי והארוך מכולם נמשך למעשה עד היום. הוא מתחיל עם "ירח" - כנראה השיר הכי חשוב בקריירה של ארצי, זה שהפך אותו לבסוף לזמר של המדינה. ארצי הפך לאחד שמצליח להרחיב את הקהל שלו, בגיל שבו מרבית הקולגות שלו נשענים על קטלוג העבר שלהם. ב-30 השנים שחלפו מאז "ירח", ארצי אולי לא העמיד אלבום שהתעלה עליו, ובטח שלא על הפסגות שבהן נגע ב"דרכים" או ב"חום יולי אוגוסט", אך הוא המשיך לעבוד. למזלו ובאופן מאוד נדיר, הקהל והרדיו רק העמיקו את אהבתם אליו.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
זו הייתה החלוקה המשולשת בכמעט כל דיון על ארצי שנערך עד כה. היוצרים של הסדרה התיעודית "וזכרוני הראשון" (שעלתה אתמול, ב', בערוץ HOT8) מציעים חלוקה מעט שונה. הסדרה פורסת את סיפור חייו ויצירתו של ארצי לאורך שלושה פרקים: הראשון מתמקד בשנותיו המוקדמות ובחיפוש; השני עוסק במפץ עם "גבר הולך לאיבוד" ובבניית זהותו המובחנת כאמן-יוצר עם שירי האלבום "דרכים" בהובלת המעבד והמפיק יאיר שרגאי; השלישי מטפל בכל היתר - מימי לואי להב בשנות השמונים ועד היום.
לא בטוח שבניתוח מוזיקלי טהור יש היגיון בחיבור בין אלבום רוקי מובהק כמו "חום יולי אוגוסט" למוצרים קורצים לקהל כמו "שניים" או "אהבתיהם", אך אם הנרטיב המרכזי כאן הוא הקבלה של ארצי וההצלחה שלו, יש היגיון בתזה הזאת, ואין ספק שארצי חותם עליה.
ניתוח היסטורי תרבותי ולא רק רכילות
השנים האחרונות עשו טוב לאגף הדוקו המוזיקלי הישראלי. נדמה שזה לא רק הגעגוע של הקהל המבוגר יותר למוזיקה שכנראה כבר לא עושים ממנה פה עוד, אלא גם ההבנה שכבר עבר די זמן מאז שהשירים והאלבומים האלו נוצרו וכעת ניתן להעמיד ניתוח היסטורי-תרבותי מעמיק שלא יורכב רק מרכילויות וניפוץ מיתוסים. גם הגיל של גיבורי הסדרות הללו משחק תפקיד חשוב, ומוטב לתפוס אותם לשיחת עומק על הקריירה הענפה שלהם - גם בשבילם, וגם בשבילנו.
5 צפייה בגלריה
נרטיב הקבלה של ארצי והצלחתו. מתוך "וזכרוני הראשון: שלמה ארצי - ביוגרפיה מוזיקלית"
(צילום: אלעד דבי)
באחד מהרגעים היפים בפרק הראשון בסדרה, ארצי מתועד כשהוא מגיע לארכיון שלו הנמצא בסינמה סיטי בגלילות. במדינה שלא תמיד זוכרת לכבד את נכסי העבר התרבותיים שלה, יש משהו מנחם בידיעה שכל "פיפס" מוזיקלי של ארצי מתועד. במקרה שלו זה גם קצת מפתיע, שכן האיש גנז לפחות אלבום אחד בחייו, וגם את אלבום ההופעה הכפול והמקסים שלו עם הבסיסט אצ'י שטרו מההופעה בצוותא שיצא ב-1983, שאותו ביקש לאסוף מהחנויות כי לא אהב את התוצאה. אבל בארכיון הכול קיים ומקוטלג: להיטים שעדיין מרכיבים פסקול של מדינה לצד שירים שנשכחו כמעט ברגע שבו ראו אור.
בעבר ארצי ניסה לשכתב את ההיסטוריה שלו. כשהוא התחיל מחדש בשנית אחרי הכישלון (הלא מוצדק, בעיניי) של האלבום "כרטיס ללונה פארק" ב-1990, הוא הוציא אוסף משולש ומצליח מאוד שבו התעלם מכל מה שיצר והקליט לפני "גבר הולך לאיבוד". ארצי של לפני 30 שנה לא היה גאה במיוחד בימי החיפושים המוזיקליים שלו מתחילת הדרך, ימים שבהם ידו הייתה בכול: שירי ילדים לצד שירי משוררים, הפקת אופרת רוק כושלת, אלבום של רומנסות והמון ניסיונות ליצור פופ מקומי - חלקם עדיין יפים מאוד (למשל "להיות לאחרים", "מלכת הכביש" או "השיר על ארץ סיני"), רובם לא שרדו את מבחן הזמן.
ארצי של "וזכרוני הראשון", ולמעשה של השנים האחרונות, כבר לא מתבייש בתקופה ההיא. עבר מספיק זמן. הגיל הפך אותו לפחות ביקורתי כלפי עברו, וכנראה שגם ההצלחה העצומה שהיא מנת חלקו כבר 30 שנה הקהתה במעט את כאב הכישלונות ההם. החומרים שאליהם ארצי התכחש בשעתו יצאו מחדש בדיסקים והם זמינים כיום גם בשירותי הסטרימינג. אם רוצים להבין את סוד ההצלחה של ארצי ובעיקר את הדרך הארוכה שעשה עד שהצליח לפצח את הטעם הישראלי, רצוי להכיר גם את מה שלא עבד.
5 צפייה בגלריה
"זה היה הכשילון הכי גדול שלי". מתוך "וזכרוני הראשון: שלמה ארצי - ביוגרפיה מוזיקלית"
(צילום: אלעד דבי)
לפני שארצי הלך לאיבוד דרך מרפסת ומצא תהילה, הוא הלך ללא מעט עיבודים לא מוצלחים באולפנים. רגע השפל היה באלבום ובמופע "משחקי 26" מחורף 1975. "זה היה הכישלון הכי גדול שלי", נזכר פה ארצי בחיוך. נעם סמל, הגיס והמנהל של הזמר באותם ימים (וכיום מנכ"ל הבימה) שהפיק את המיזם היומרני ההוא, מספר שארצי הגיע לביתו וביקש שלאופרת הרוק הזאת, ששילבה בין שירי התרנגולים לבין רוק סבנטיזי שניסה פה ושם לחקות את הסאונד של הלהקה המצליחה שהוביל דני סנדרסון, "יהיה סאונד גדול כמו של כוורת, עם שבעה נגנים על הבמה". המופע ההוא עלה שלוש פעמים ונשכח.
יוצרי הסדרה - אמיר בן דוד, מוריס בן מיור וירון שילון (שעובד עם ארצי כבר שנים), שבהחלט עשו פה תחקיר מעמיק והעמידו מוצר תעודה מרשים - לא מתעכבים עם ארצי יותר מדי על הפיאסקו ההוא, ומסתפקים בהודעת הכישלון הכנה מאוד של הזמר. נדמה שגם להם לא נוח לשאול אותו היום מה הוא חשב אז כשבחר לשיר במבטא מזרחי לועג שירים כמו "המציל" או "עזרא ובוקובזה".
איש ומפעל מוזיקה משגשג כאחד
למרות שזו סדרה על ארצי, שמו של שלום חנוך מוזכר בה לא מעט. המבקרים, ולא רק הם, השוו בין שני המוזיקאים שפעלו בקווים מקבילים, והציגו לרוב גישות מנוגדות למוזיקה, לכתיבת שירים וכנראה שגם לחיים, ולתקשורת עם הקהל. ארצי מדבר על הקולגה הוותיק שלו לא מעט פה, לרוב בהערכה המהולה בקצת קנאה - "לא ידעתי לכתוב שירים כמוהו", הוא אומר על הימים שבהם חיפש את קולו.
ההשוואה בין השניים מתבקשת, לא רק בגלל שארצי מזכיר את שמו של חנוך. היא מתבקשת כי שלוש מהדמויות המרכזיות שעבדו עם חנוך עשו זאת בהמשך גם עם ארצי - משה לוי, השותף הוותיק של חנוך, חתום על הפתיח המופתי של "גבר הולך לאיבוד" שהחל להעמיד את ארצי על הרגליים בשלהי הסבנטיז; לואי להב, המפיק של להקת תמוז, אחראי לסאונד של ארצי בשנות ה-80 שבהן החל לזכות בהצלחה; והדמות השלישית היא יהודה עדר הגיטריסט האדיר מאותה להקה, שלתפקיד הגיטרה שתרם לשיר "ירח" יש חלק מרכזי בהתנעה מחדש שארצי עשה לקריירה שלו, לפני 30 שנה. אפשר להוסיף להשוואה אדם רביעי - מאיר ישראל, המתופף של תמוז, שהפך לעוגן בלהקה שמלווה את ארצי על הבמה ובאולפן כבר עשרות שנים. כולם כמובן משתתפים בסדרה.
בניגוד לסדרה הדי מפוספסת על חנוך שהייתה יותר זרם תודעה מאשר מסמך היסטורי, זאת שעוסקת בארצי צוללת עמוק יותר והיא מתנה אמיתית לכל מי שהיה אי פעם בהופעה של האיש. ארצי מדבר בכנות מרשימה על ילדותו בבית עצוב וסגור של ניצולי שואה, על הקשיים בבית הספר, על רצונו העז להתקבל ועל החיפושים שלו אחר זהות מוזיקלית. כשארצי מסיר לרגע את משקפי השמש שמהם הוא לא נפרד בשנים האחרונות, מישיר מבט למצלמה ומדבר בכאב על ההופעות בסיני המופצצת ועל החברים שאיבד במלחמת יום הכיפורים, על כישוריו כתלמיד (הוא מעיד על עצמו שהיה דיסלקט), ועל ניסיונותיו לכבוש את אירופה (למשל הפגישה עם אלטון ג'ון או הכאב שלו על אימו ניצולת השואה שצריכה לשמוע אותו שר את "ברוך ג'מילי" בגרמנית), אפשר להאמין לו.
ארצי הוא לייט בלומר אמיתי (כפי שהוא עצמו העיד פעם), הוא היחיד מבין אלו שפעלו פה גם בשנות ה-70 שלא הפך רק לאייקון מהעבר. פריחתו המאוחרת יחסית ויכולתו להשתנות ולהתאים את עצמו לטעם הקהל אכן מרשימות. כאמור, התוצרים האולפניים של ארצי משני העשורים האחרונים הרשימו בעיקר באגף המכירות (הם מוזכרים כאן יחסית ברפרוף), ורק הוא יודע מה הסטטוס של האלבום הבא שלו, אבל גם בעשור השמיני לחייו הוא ממשיך להיות מוזיקאי שמחפש באמת - גם אם הוא נוטה ללכת לאיבוד באולפן, למשל בשיתופי הפעולה שלו עם ג'ורדי או עומר אדם.
הראיונות המשולבים בסדרה, ובעיקר הדברים החכמים והלא מתחנפים של המרואיינים (ובראשם אלו של יאיר שרגאי שחתום על המהפך הראשון של ארצי, של מיכאל תפוח חבר ילדות ומפיק ושל נעם סמל המנהל והגיס לשעבר, ושל הבת שירי), הופכים את "וזכרוני הראשון" למסמך מרתק לצפייה ולא רק למופע יחצני. מסמך שהוא לא רק חובה למעריציו הרבים של ארצי, אלא גם לאלו שקשה להם עם ההצלחה העצומה שלו. קטעי הארכיון הנדיבים מהופעות, מחזרות ומסרטי וידאו ביתיים, מספקים הצצה לאחורי הקלעים שהוא ארצי - לאיש ולמפעל המוזיקה המשגשג כאחד.
5 צפייה בגלריה
מסמך מרתק ולא רק מופע יחצ"ני. מתוך "וזכרוני הראשון: שלמה ארצי - ביוגרפיה מוזיקלית"
(צילום: אלעד דבי)
למרות שזו סדרת תעודה היסטורית-מוזיקלית יש לה גם ממד פסיכולוגי. ארצי מעיד שהשירה אצלו היא הכרח כדי לחיות, שהוא לא יודע לעשות דבר אחר. שירי, בתו הבכורה, מספרת על הצורך של אביה באהבת הקהל ובקשר האינטימי שלו איתו. למרות שארצי יצר לא מעט דברים נפלאים באולפן, הנקודה החזקה שלו נשארת ההופעה החיה. האיש שחיפש קהל בימים רבים, כשזה מיעט להגיע כדי לראות אותו, מרגיש כבר שנים בקיסריה כמו בבית - אפילו יותר מהורדוס שבנה אותה.
המסע של ארצי הוא ניצחון הדרך הארוכה והיכולת הנדירה להשתקם מכישלונות שהיו מחסלים קריירות של אחרים. אין עוד הרבה מסעות כאלו במוזיקה הישראלית, ו"זיכרוני הראשון" מיטיבה לתאר אותו. והיא עושה עוד דבר חשוב לא פחות: היא מעוררת בך דחף לשוב ולשמוע את האלבומים הישנים והטובים של ארצי.
