ירדתי בתחנת בַּרבֵּס. כמו בפעם הקודמת, גברים המתינו מקובצים לרגלי המטרו העילי. אנשים התקדמו על המדרכה ובידיהם שקיות ורודות של כלבו "טאטי". פניתי לשדרת מז'ֶנטה, זיהיתי את החנות "בילי", שמעילי דובון תלויים מעל לפתחה. אישה באה לקראתי, לבושה גרבונים שחורים מעוטרים בעיטורים גדולים שעטפו רגליים מוצקות. רחוב אַמבְּרואז–פָּאה היה כמעט שומם עד פאתי בית החולים. הלכתי במסדרון המקורה והארוך באגף אליזה. בפעם הראשונה שהייתי כאן לא הבחנתי בביתן מוזיקה בחצר שמעבר לחלונות המסדרון. שאלתי את עצמי איך כל זה ייראה לי אחר-כך, בדרך החוצה. דחפתי את דלת מספר 15 ועליתי את שתי הקומות. בדלפק הקבלה של המחלקה לגילוי מוקדם מסרתי פתק עם המספר שלי. האישה חיפשה בארון המסמכים והוציאה תיקיית ניירות. הושטתי יד אבל היא לא נתנה לי אותה. היא הניחה אותה על השולחן ואמרה לי לשבת, יקראו לי.
חדר ההמתנה מופרד לשני תאים סמוכים. בחרתי את הקרוב לדלתה של הרופאה, שהיה גם צפוף יותר באנשים. התחלתי לתקן עבודות שהבאתי איתי. מיד אחריי הגיעה בחורה צעירה מאוד, בלונדינית עם שיער ארוך, שהושיטה את המספר שלה. וידאתי שגם לה לא נתנו את התיקייה ושגם לה יקראו. גבר בשנות השלושים לחייו בלבוש אופנתי עם התחלה של קרחת, צעיר שחור עם ווקמן וגבר כבן חמישים שפניו חרושות, שקוע בכיסאו, כבר ישבו שם ממתינים, רחוקים זה מזה. אחרי הבחורה הבלונדינית הגיע גבר רביעי, התיישב בהחלטיות והוציא ספר מתיקו. ואז זוג: היא בטרנינג ובטן של אישה בהיריון, הוא בחליפה ובעניבה.
על השולחן לא היו מגזינים, רק כמה עלונים המסבירים כמה חשוב לאכול מוצרי חלב ו"איך לחיות עם נגיף האיידס". האישה דיברה עם בן-זוגה, קמה, הקיפה אותו בזרועותיה, ליטפה אותו. הוא ישב ללא נוע, שותק, ידיו אוחזות במטרייה. הבחורה הבלונדינית ישבה במבט מושפל, עיניה כמעט עצומות, מעיל העור שלה מקופל על ברכיה, היא נראתה מאובנת. לרגליה היו תיק נסיעות גדול ותרמיל גב קטן. תהיתי אם יש לה יותר סיבות לדאגה מאשר לאחרים. אולי היא באה לקחת תוצאות לפני שהיא נוסעת לסוף השבוע או לפני שהיא חוזרת להוריה בעיר-השדה. הרופאה יצאה ממשרדה, אישה צעירה ורזה, נמרצת, בחצאית ורודה וגרבונים שחורים. היא קראה מספר. אף אחד לא זז. זה היה מישהו מהתא הסמוך, בחור צעיר שעבר על פנינו מהר, ראיתי רק משקפיים וזנב סוס.
קראו לצעיר השחור, ואז לאנשים מהתא הסמוך. איש לא דיבר, איש לא זז, חוץ מהאישה שהגיעה עם בן-זוגה. כולם רק הרימו עיניים כאשר הרופאה הופיעה בפתח משרדה או כשמישהו יצא משם, עוקבים אחריו במבטם. הטלפון צלצל כמה פעמים, קביעת תור או שאלות לגבי שעות הקבלה. באחת הפעמים הלכה פקידת הקבלה לקרוא לעובד מעבדה שיענה לשאלה של מישהו שהתקשר. הוא אמר, וחזר על כך, ש"לא, זה מינון רגיל, לגמרי רגיל". זה הדהד בַּשקט. האדם מעברו השני של הקו היה ודאי נגוע בנגיף.
סיימתי לתקן את העבודות. ראיתי שוב ושוב בעיני רוחי את אותו מעמד, מטושטש, יום שבת ויום ראשון בחודש יולי, מחוות האהבה, השפיכה. בגלל המעמד ההוא, שנשכח ממני במשך חודשים, נמצאתי כאן. ההשתזרות של הגופות העירומים ותנועותיהם דמו עכשיו לריקוד של מוות. נראה היה לי שהגבר הזה, שהסכמתי בלאות לפגוש שוב, הגיע מאיטליה רק כדי להדביק אותי באיידס. ולמרות זאת, לא הצלחתי לקשר בין זה, בין התנועות, החמימות של העור, של הזרע, לעצם היותי כאן. מעולם לא העליתי על דעתי שמין יהיה קשור למשהו אחר.
הרופאה נקבה במספר שלי. עוד לפני שנכנסתי למשרדה היא חייכה אליי חיוך רחב. פירשתי את זה כסימן טוב. כשסגרה את הדלת אמרה במהירות, "זה שלילי". פרצתי בצחוק. מה שאמרה אחר-כך לא עניין אותי יותר. היא נראתה עליזה ומשתתפת בשמחתי.
ירדתי במדרגות בשיא המהירות, עשיתי את דרכי חזרה בכיוון ההפוך בלי להביט בדבר. אמרתי לעצמי ששוב ניצלתי. רציתי לדעת אם הבחורה הבלונדינית ניצלה גם היא. האנשים הדחוסים בתחנת ברבס עמדו אלה מול אלה על הרציפים, עם כמה כתמים ורודים של שקיות "טאטי" פה ושם.
הבנתי פתאום שחוויתי באותו אופן את הרגע הזה בבית החולים לאריבּוּאזיֵיר ואת ההמתנה לגזר-דינו של ד"ר נ', בשנת 1963, באותה אימה ובאותו חוסר לבין ודאות. חיי נמתחים אפוא בין שיטת אוג'ינו קונדומים בפרנק ממכונות. זו דרך טובה למדוד, בטוחה אפילו יותר מאחרות.
**
באוקטובר 1963, ברואן, חיכיתי יותר משבוע למחזור. זה היה חודש חמים ושטוף שמש. הרגשתי כבדה ולחה במעיל שהוצא מוקדם מדי מהארון, בעיקר בבתי הכלבו הגדולים ששוטטתי בהם כשקניתי גרבונים, ממתינה לפתיחת שנת הלימודים. כל פעם שחזרתי לחדרי, במעונות הסטודנטיות ברחוב אֶ'בּוּבִיל, קיוויתי לראות כתם על התחתונים שלי. התחלתי לכתוב כל ערב ביומני, באותיות דפוס שתחתן מתחתי קו: כלום. בלילה הייתי מתעוררת, ידעתי מיד שלא היה "כלום". בשנה שעברה, בתקופה המקבילה, התחלתי לכתוב רומן, זה נראה לי רחוק מאוד, כאילו מעולם לא התרחש.
אחר–צהריים אחד הלכתי לקולנוע לראות סרט איטלקי בשחור-לבן, Posto Il ["המִשרה"]. זה היה סרט איטי ועצוב, חייו של בחור צעיר בעבודתו הראשונה, משרה במשרד. האולם היה כמעט ריק לגמרי. בעודי מביטה בדמותו השברירית של השכיר הקטן, העטוי במעיל גשם, בהשפלותיו, מול העגמומיות חסרת התקווה של הסרט, ידעתי שמחזור לא אקבל.
ערב אחד הנחתי לבנות מהמעונות לגרור אותי לתיאטרון, היה להן כרטיס מיותר. הציגו את "בדלתיים סגורות" ועד אז טרם ראיתי מחזה עכשווי. האולם היה מלא עד אפס מקום. ראיתי את הבמה מרחוק, מוארת באור בוהק, וחשבתי ללא הרף על כך שלא קיבלתי מחזור. אני זוכרת רק את הדמות של אֶסְטֵל, בלונדינית בשמלה כחולה, ואת זו של גארסין שהיה לבוש כמשרת, בעל עיניים אדומות חסרות עפעפיים. כתבתי ביומן "נפלא. אילו רק לא הייתה לי המציאות הזאת בגוף".
סוף אוקטובר, הפסקתי להאמין שאקבל מחזור. קבעתי תור לרופא נשים, ד"ר נ', ב-8 בנובמבר.
בסוף השבוע של ליל כל הקדושים חזרתי כהרגלי לבית הוריי. פחדתי שאמא תחקור אותי לגבי האיחור שלי. הייתי בטוחה שהיא בודקת את התחתונים שלי כל חודש בזמן שהיא ממיינת את הכביסה המלוכלכת שהבאתי איתי.
ביום שני התעוררתי עם בטן מתהפכת וטעם מוזר בפה. בבית המרקחת נתנו לי הֶפָּאטום, נוזל סמיך וירוק שהגביר עוד יותר את הבחילה.
או', בחורה מהמעונות, הציעה לי ללמד במקומה שיעורים בצרפתית בבית הספר של מנזר סן-דומיניק. זו הייתה הזדמנות טובה להרוויח קצת כסף בנוסף למלגה שלי. האם האחראית קיבלה אותי ובידיה הספר של לאגארד ומישאר מהמאה ה-16. אמרתי לה שמעולם לא לימדתי ושזה מפחיד אותי. זה מובן בהחלט, היא בעצמה, במשך שנתיים, לא יכלה להיכנס לכיתה שלימדה בה פילוסופיה אלא בראש מושפל, עיניים באדמה. ישובה על כיסא מולי היא הדגימה את הזיכרון הזה. ראיתי רק את קצה ראשה המכוסה. כשיצאתי עם הספר שהשאילה לי ודמיינתי את עצמי עומדת תחת מבטיהן של בנות כיתה י', רציתי להקיא.
למחרת התקשרתי לאם האחראית כדי לומר לה שלא אתחיל ללמד. היא ביקשה ממני ביובש להחזיר את ספר הלימוד.
ביום שישי, 8 בנובמבר, בדיוק כששמתי פעמיי לעבר כיכר העירייה כדי לקחת אוטובוס לד"ר נ', ברחוב לפאייט, פגשתי את ז'אק ס', סטודנט לספרות, בנו של מנהל מפעל באזור. הוא רצה לדעת מה יש לי לחפש בגדה השמאלית. עניתי לו שיש לי כאב בטן ושאני הולכת לנפרולוג. הוא תיקן אותי בחריפות: נפרולוג לא מטפל בכאבי בטן אלא בזיהומים בכליות. חששתי שיחשוד בדבר מה בגלל הפשלה שלי ושירצה ללוות אותי עד לדלתו של הרופא, לכן נפרדתי ממנו בפתאומיות כשהגיע האוטובוס.
בדיוק ברגע שירדתי מהשולחן והסוודר הירוק הגדול שלי נפל על ירכיי, הודיע לי רופא הנשים שאין ספק שאני בהיריון. כאב הבטן שהרגשתי היה בעצם בחילה. הוא נתן לי הפניה לקבלת זריקות שאמורות לחדש את המחזור, אבל הוא לא נראה כמי שמאמין שתהיה להן השפעה כלשהי. על מפתן הדלת הוא חייך בעליצות, "ילדי האהבה הם היפים בילדים". זה היה משפט נורא.
חזרתי ברגל למעונות. ביומן כתוב: "אני בהיריון. איזו זוועה".
בתחילת אוקטובר שכבתי כמה פעמים עם פ', סטודנט למדעי המדינה שפגשתי במהלך החופשה ונסעתי לבקרו בבורדו. ידעתי שאני בתקופת סיכון לפי לוח אוג'ינו לפיקוח על הילודה, אבל לא האמנתי שזה יכול להכות בתוכי "שורש". בכל הקשור לאהבה ולעונג לא הרגשתי שיש לי גוף שונה במהותו מזה של גברים.
לכל התמונות מהביקור שלי בבורדו - החדר ברחוב קוּר פַּסטֵר והרעש הבלתי פוסק של המכוניות, המיטה הצרה, מרפסת בית הקפה "מונטיין", הקולנוע שבו צפינו בסרט "חטיפת הסַבּינוֹת" נותרה רק משמעות אחת: הייתי שם ולא ידעתי שאני נכנסת להיריון.
האחות של אגודת הסטודנטים נתנה לי זריקה כבר באותו ערב, בלי דיבורים מיותרים, ועוד אחת למחרת בבוקר. זה היה סוף השבוע של ה-11 בנובמבר. חזרתי לראות את הוריי. ברגע מסוים נזל לי זרם מהיר וקצר של דם ורדרד. הנחתי את התחתונים ואת מכנסי הבד המוכתמים על ערמת הבגדים המלוכלכים, שיהיו גלויים לעין (יומן: "נזילה בודדת. מספיק כדי להוליך שולל את אמא"). בשובי לרואן טלפנתי לד"ר נ', שאישר את מצבי והודיע שישלח לי את כרטיס מעקב ההיריון. קיבלתי אותו למחרת היום. מדמואזל אנני דוּשֶׁן, מועד לידה משוער: 8 ביולי 1964. אני ראיתי קיץ ושמש. קרעתי אותו.
כתבתי לפ' שאני בהיריון ושאני רוצה לשים לו קץ. נפרדנו בחוסר ודאות לגבי המשך הקשר בינינו וחשתי סיפוק על כך שהשלווה שלו תיעכר, למרות שלא היה בידי ספק שהחלטתי להפיל תגרום לו הקלה עצומה.
שבוע לאחר מכן נרצח קנדי בדאלאס. אבל זה כבר לא היה משהו שיכול לעניין אותי.
החודשים הבאים טובלים באור רפאים. אני רואה את עצמי ברחובות, הולכת והולכת. בכל פעם שחשבתי על התקופה הזאת עלו בראשי ביטויים ספרותיים כמו: "המסע החוצה", "מעבר לטוב ולרוע" או "מסע אל קצה הלילה". זה תמיד נראה לי מתאים למה שחוויתי והרגשתי אז, משהו שאי-אפשר להביע במילים, בעל יופי מסוים.
כבר שנים אני סובבת סביב האירוע הזה בחיי. קריאה ברומן על הפלה ממיטה עליי זעזוע חסר דימויים או מחשבות, כאילו המילים מתחלפות מיד בתחושה אלימה. באותו אופן, כשאני שומעת במקרה את "ריקוד היוונית" או את "הזיכרון שלי נחלש" או כל שיר אחר שליווה אותי באותה תקופה, אני מתחלחלת מחדש.
לפני שבוע התחלתי לכתוב את הסיפור הזה, בלי להיות כלל בטוחה אם אמשיך. רציתי רק לבדוק את מידת הרצון שלי לכתוב על הנושא, רצון שפילח אותי באופן קבוע בכל פעם שעסקתי בכתיבת הספר שעליו אני עובדת מזה שנתיים. התנגדתי בלי שיכולתי להפסיק לחשוב על כך. כניעה לרצון הזה נראתה לי מפחידה. אבל גם אמרתי לעצמי שאני יכולה למות בלי שאעשה דבר בנוגע לאירוע הזה. ואם יש בכך עוול, אכן יהיה זה עוול לא להעלות אותו על הכתב. לילה אחד חלמתי שאני מחזיקה בידי ספר שכתבתי על ההפלה שעברתי, אבל אי-אפשר למצוא אותו בחנויות הספרים והוא לא מופיע בשום קטלוג. בתחתית הכריכה, באותיות גדולות, הופיעה המילה "אזל". אני לא יודעת אם משמעות החלום הייתה שעליי לכתוב את הספר או שאין בכך כל טעם.
הזמן התחיל לנוע עם הסיפור הזה, והוא גורר אותי למרות רצוני. אני יודעת כעת שאלך עד הסוף, יהיה אשר יהיה, באותה נחישות שאחזה בי אז, בגיל עשרים ושלוש, כשקרעתי את כרטיס מעקב ההיריון.
אני רוצה לשקוע שוב באותה תקופה בחיי ולדעת מה נמצא בה. הבדיקה המדוקדקת הזאת תלבש צורת סיפור, שהוא לבדו יכול להחיות אירוע, שהיה רק זמן בתוך תוכי ומחוצה לי. ארגונית ויומן אישי שניהלתי במהלך חודשים אלה ישמשו נקודות עוגן ובסיס לעובדות. אשתדל מעל הכל לרדת לעומקה של כל תמונה, עד שאקבל תחושה פיזית של "התמזגות" איתה. עד שיעלו מילים שאוכל לומר עליהן "זהו זה". עד שאוכל לשמוע מחדש כל אחד מהמשפטים הבלתי נמחקים בתוכי, או לחלופין, המנחמים, שכאשר אני חושבת עליהם היום, ממלאים אותי בגועל או במתיקות.
העובדה שאי-החוקיות של חוויית ההפלה שלי כבר חלפה מן העולם, אין פירושה כלל שצריך להשאיר את החוויה קבורה בשכבות הזמן, אפילו אם הסתירה שבחוק צודק נעוצה בכך שהיא מכריחה את קורבנות העבר לשמור על שתיקה בשם "כל–זה–כבר–נגמר", עד כדי כך ששתיקה כמו זו שרווחה אז מכסה עדיין על מה שקרה. בדיוק מפני ששום איסור אינו חל עוד על הפלות, אני יכולה להתמודד עם אותו אירוע בלתי נשכח בגודלו הטבעי, ולהשאיר בצד את המשמעות הקיבוצית ואת הנוסחאות המופשטות בהכרח שאותן כפה המאבק של שנות השבעים ("אלימות נגד נשים" וכו').
"האירוע", אנני ארנו, תרגום: נורה בונה, הוצאת רסלינג, 107 עמודים.
