על פניו מדובר בעוד סיטואציה שבה הטלוויזיה שלכם תתקשה להתחרות במציאות – מותחן שהוא חצי קומדיה וחצי סדרת אימה מתרחש ברגעים אלה ממש בבית הלבן, ולא משנה כמה אתם טובים בזה, קשה לי להאמין שתצליחו כבר עכשיו לנחש את הסוף. את הפתרון ל"הו דאן איט" כולנו יודעים כבר עכשיו, זאת לא חכמה. אבל "המעון" בנטפליקס בכל זאת לוקחת על עצמה את המשימה, במסגרת חוזה הענק של שונדה ריימס עם חברת הסטרימינג. זה שכבר העניק לעולם את "ברידג'רטון" ו"להמציא את אנה".
live
"המעון" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
בבית הלבן מתגוררים נשיא ארה"ב ובן הזוג שלו – כן, שמעתם נכון – יחד עם שני נספחים – האח המוטרף של הנשיא והאמא חובבת הטיפה המרה של הבנזוג. ביניהם משוטטים 157 אנשי סגל שמטפלים במשפחה הנשיאותית, ב-132 החדרים שעומדים לרשותם. בערב בו מתקיימת ארוחת ערב רשמית שאמורה לתקן את יחסיה של ארה"ב עם אוסטרליה נמצא ראש הסגל, איי.בי. ווינטר, שרוע מת בחדר המשחקים ומכתב התאבדות בכיסו. אם זאת היתה התאבדות אפשר היה לסגור את הסיפור בפחות מפרק אחד, ויכול להיות שנטפליקס היתה קונה אפילו את זה, אבל אנחנו מדברים על שמונה פרקים של יותר מ-45 דקות כל אחד מהם ככה שהעניין רק מתחיל.
קורדליה קאפ (שמגלמת אוזו אדובה, קרייזי אייז מ"כתום זה השחור החדש") היא הבלשית שנקראת מטעם המשטרה המקומית כדי לפתור את התעלומה. כמתבקש מהז'אנר היא טיפוס איזוטרי, סוליסטי, עם אובססיה קצת מעייפת – הפעם לציפורים – נושא שמסייע לה לייצר מטאפורות הקשורות לחקירה. את הנטייה שלה לעשות הכל לבד מבטא התסריט בחיבה שלה לדגי מקרל מקופסאות שימורים שהיא נוטה לפתוח במקומות סגורים. קאפ מתחילה לחקור את המקרה, מתהלכת בבית הלבן, מתשאלת אנשי צוות, אורחים וסתם אנשים אקראיים שהגיעו למקום עד שהיא מגיעה למסקנה (הלא מאוד מעניינת, יש לציין) מי אכן רצח את איי.ביי. וינטר ולמה.
זו אינה הסדרה הראשונה של "שונדלנד" שמתרחשת בבית הלבן. קדמה לה "סקנדל", שגם בה היה מעורב פול וויליאמם דייויס, מי שכתב את כל הפרקים של "המעון". הטון אומנם שונה – "המעון" היא ממש קומדיית מתח, אבל גם פה, כמו ב"ברידג'רטון" למשל, ערכי ההפקה מדהימים והסטים צבעוניים, עשירים ויפהפיים. ריימס גם לא חסכה בליהוקים – החל מג'אנקרלו אספוזיטו בתפקיד הנרצח, ג'סמין האני בתפקיד הסגנית שלו, דרך ג'יין קרטין כאמו של בן הזוג של הנשיא, ג'ייסון לי בתפקיד אחיו ואלה רק חלק מהתפקידים המשניים יחסית. תוסיפו לזה הופעה של קיילי מינוג בתפקיד עצמה כמי שבאה להופיע במהלך הארוחה ובאמת לא תוכלו לזרוק אבן בחדר הסגלגל בלי לפגוע בשחקן מוכר.
"המעון" מתפקדת גם כסוג של אמירה מודעת לעצמה על הז'אנר (הפרקים נקראים על שם סרטי מסתורין מפורסמים) וגם כתעלומת מתח עליזה שמובילה את הצופה אל תוך נבכי הבית הלבן ונוהליו, והיא אכן מסוגלת לספק את שני הקצוות האלה, אבל יש לה מכשלה אחת עיקרית שאפשר לקרוא לה שאפתנות יתר. זה מתחיל באורך – שמונה פרקים ארוכים מידי יחסית לז'אנר, שאפשר היה בקלות לקצר לחמישה או שישה או, לחילופין, לחזור לפורמט שנטפליקס התאהבה בו לאחרונה, להלן פרקים של חצי שעה, ולחסוך לצופה פיתולים מיותרים. הדיאלוגים שלה הם מקסימים עבור מי שאוהב את הפטפוט המהיר ונטול הקצוות הווס-אנדרסוני שלאחרונה הפך להומור הרשמי של סדרות מהמשפחה הזאת, אבל הוא עלול לעייף לאורך זמן.
ניכר ש"המעון" מאוד רוצה להתעלות על הז'אנר שלה ולא להיות סתם עוד "הו דאן איט", אז היא שמה גז על העריכה והפינג פונג הדיאלוגי ומדלגת בין צירי זמן במקום להעלות הילוך ולייצר לצופה אינטרס בדמויות או בסיפור. בסופו של יום לאיש לא באמת אכפת מהציפורים של אדובה, מהשימועים בקונגרס (?) שמשורבבים לעלילה או אפילו מהבחור שנרצח. הנתיב של החקירה טובע בשלל פרטים ופניות ואל הפתרון מגיעים עם הלשון בחוץ. למזלם של כל הנוגעים בדבר אדובה לגמרי נועצת את הדמות שלה, היא מחזיקה אותה ביציבות ושומרת עליה מצחיקה מצד אחד ואנרגטית וממוקדת מצד שני, וגם אם פיצוח התעלומה אינו בהכרח מספק, הצפייה בקורדליה עושה את הדרך לשם מצילה את "המעון" משקיעה ומעניקה לנו בית לבן חלופי וללא ספק מוצלח יותר מזה שהמציאות מציעה כרגע.
