בשקט בשקט, וזה די קשה כשמדובר בו, הקים חנוך דאום תנועת מחאה של איש אחד נגד הבחירות בישראל. אל תחפשו אותו גם הפעם בקלפי הקרוב למקום מגוריכם. "בפעמיים או שלוש האחרונות לא הצבעתי, לא זוכר בדיוק".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
דעתן כמוך? מפתיע.
"זו הייתה הדרך שלי למחות על הזילות שעשו מההליך הדמוקרטי. על קלות הדעת שבה הפוליטיקאים מחליטים לקחת אותנו לעוד סיבוב, כאילו אנחנו קלפים בחבילה שפשוט יערבבו אותנו שוב ושוב, עד שישיגו את התוצאה שהם רוצים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבל זה דבר לא נכון בעיניי, לא להצביע. חמור אפילו.
"אתה צודק. אבל כשהילד שלי, שהוא עדיין בצבא, מתבקש לבוא להצביע בפעם החמישית, מה אתה חושב שהוא מרגיש כלפי הפוליטיקה, שזה עסק רציני? אתה חושב שיכולה להיות לו ולדור שלו איזו יראה כלפי הפוליטיקה אם כל יומיים יש בחירות? ואגיד לך עוד משהו. אנשים מתלבטים למי להצביע ושואלים אותך למי תצביע. וכשהם שואלים את זה הם קצת שואלים מי אתה? זה מסוכן בעיניי".
כי?
"אתה אומר פה למעשה: תגיד לי למי תצביע ואגיד לך מי אתה. ואני כופר בזה. אתה בן להורים שאתה אוהב, אב לילדים, אתה ישראלי, אתה מפרנס, אתה מכלול תכונות ומאוויים, ולא, אתה לא המפלגה שאתה נאלץ להצביע לה. זו לא הזהות שלך. זה לא מי שאתה. זה דבר עצוב בעיניי להגדיר אנשים לפי מפלגות וזה בטח דבר מזעזע לעשות את זה במדינה שבה כל שנה הולכים לקלפי".
אני עדיין מפציר בך ללכת לקלפי.
"אשקול את זה בשבילך. אגב, הנה עוד סימן לכמה הבחירות בעיניי נמאסו על הציבור: השנה בבחירות אני מופיע. לא רק בערב הבחירות, זה עשיתי תמיד, אלא גם ביום הבחירות עצמו. יהיה מסך גדול על הבמה בגריי תל־אביב ונראה עם הקהל את המדגם יחד. בתחושה שלי אנשים מיצו את חרדת הקודש שהייתה פעם למשדר הבחירות, אפשר כבר להקליל ובסוף אם לא נצחק, נבכה. המדגם היה פעם אירוע מקודש. אתה ואני זוכרים אולי את 1996, פרס נגד ביבי, אני זוכר את ההתכנסות הזו סביב המסך. הייתי אז חייל".
ובגלי הבחירות האחרונים?
"נגמר. לאנשים בגילנו קשה להבין עד כמה הבחירות הן אירוע לא חשוב עבור צעירים. אירוע לא מעניין. מקובל להגיד שמדינות בעלות אחוז הצבעה נמוך הן כאלה עם בעיה בדמוקרטיה; אני כופר בזה, במקרה שלנו. חושב שהעובדה שאחרי חמש פעמים ברצף שאתה שולח אנשים לקלפי, ואחוז ההצבעה לא יורד מספיק, היא זו שצריכה להדאיג אותנו. איפה המחאה שלנו?"
עובדה שתל־אביבים לא נוהרים לקלפיות. יש כל הזמן טענה ששם מוכרעות הבחירות, אפילו.
"יש טענה שאומרת שתל־אביבים מצביעים פחות, יש כאלה אומרים שבפריפריה מצביעים פחות, אבל אני רוצה להגיד משהו יותר עמוק. אני רוצה לטעון שאם גם הבחירות האלה ייגמרו בתיקו, ואם הולכים לסיבוב שישי, צריכה לקום באמת תנועה אזרחית שאומרת לאנשים - לכו לקלפי כדי לא לשבור את הכלים, ושימו פתק לבן. אם יהיו ארבעה מיליון פתקים לבנים של אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, אז יחול זעזוע. עד אז אנחנו סטטיסטים של הפוליטיקאים".
הפעם נראה שזה יותר מתמיד מחנה ביבי מול מחנה רק לא ביבי. אין ימין ושמאל יותר.
"אגיד לך מה הבעיה שלי ואולי זה גם יתרון. אני מסוגל להבין את שני הצדדים ואני גם מאמין להם. אני באמת מבין את הטענה שאומרת שהפסילה של נתניהו היא פסילה של המצביעים שלו. לא אומר אם היא נכונה או לא, אבל אני מבין אותה. יש בה היגיון. הציבור שמצביע לנתניהו הולך אחריו שוב ושוב, ואני יכול להבין למה כואב להם הניסיון להחליט עבורם במי הם צריכים לבחור.
"בפעמים האחרונות לא הצבעתי. זו הדרך שלי למחות על קלות הדעת שבה הפוליטיקאים מחליטים לקחת אותנו לעוד סיבוב, כאילו אנחנו קלפים בחבילה שפשוט יערבבו אותנו שוב ושוב, עד שישיגו את התוצאה שהם רוצים"
"מצד שני, אני באמת מאמין לדאגה של חבריי מהמרכז־שמאל, לפיה הניסיון של ביבי למלט את עצמו מהמשפט יהפוך את ישראל למדינה נוסח הונגריה. אני לא קובע שזה נכון אבל שומע את האמירות האלה ורואה את הדאגה שלהם בעיניים. זו דאגה שהם חשים אותה. אני מסתכל על שני הצדדים האלה ומרגיש שזה מעין קרע שהדרך היחידה לפתור אותו היא פשוט לעבור נושא. להניח לזה, להמשיך הלאה לדברים אחרים".
מה זה אומר "זה"?
"אתן לך דוגמה שתסביר, אולי, למה אני מתכוון. נסעתי באיזה ערב חג לבית מרקחת שהיה פתוח, בשכונה כזו קטנה בירושלים. הייתי צריך להביא לאמא שלי בטריות למכשירי שמיעה".
תגיד לי, מי אומר היום בטריות מתחת לגיל 70? אתה חזק באייטיז.
"אני מהדור שהאמין בקרוקס. בכל מקרה אמא שלי, היא שומעת לא טוב עם השנים, אבל אני תמיד אומר לה - קצת שקט, מה רע? לא משנה. הגעתי לבית מרקחת. היה תור מהקופה עד ליציאה. עמוס ולחץ של ערב חג. ואמרתי לעצמי אוקיי, זה עכשיו צרות. ישראלים, תורות, השם ירחם. ואני נעמד בתור מיואש ואיזו אישה חרדית בוכה. היא מפחדת שלא תגיע הביתה לשבת. והאנשים בתור שואלים אותה מה קרה, והיא אומרת ששבת והיא חוששת, ונותנים לה לעקוף למרות שכולם ממהרים. אחריה מגיע אדון שמתברר שאין לו מרשם. הרוקח אומר שאי־אפשר לעזור לו. אבל ערב חג ואני חייב את התרופה, הוא מנסה את כוחו. אבל הרוקח לא יכול לעזור".
הרגשה של מצוקה.
"לפתע מישהו לפניי בתור אומר לו שמע, אני רופא, בוא ארשום לך מרשם. אה, אתה רופא? אמרה לו מישהי בתור, אתה יכול לתת גם לי מרשם? מה יש לך, הרופא שאל והיא אמרה דלקת בדרכי השתן. ובאת בלי מרשם? וככה התחיל דיון מצחיק בין הרופא בתור שנתן עצות לאחרים, והתור הארוך התקדם בעצלתיים אבל היה משהו מתוק כל כך באוויר, דתיים וחילוניים וערבים, בערב חג אחד, עוברים חוויה משותפת בבית מרקחת צדדי. והתור ככה מתקדם וזו שלפניי לוחשת לרוקח שהיא צריכה איזו תרופה, אבל היא ממלמלת את זה והוא לא מבין ושואל מה את צריכה גברת, והיא שוב ממלמלת משהו והוא שואל שוב - מה גברת, אני לא מבין, אז היא מזדקפת וצועקת לעבר התור: 'פוסטינור! כוסראבקום, אני צריכה פוסטינור!' וכל התור צוחק בקול וגם הרוקח מאושר".
עזוב, המצאת את הסיפור לפאנץ'.
"אחד לאחד מה שקרה. עכשיו הסיפור הזה יכול להתרחש רק בישראל. יש פה משהו במדינה שלנו שהוא בלתי אמצעי, שהוא מתוק. אנשים אוהבים להתמקד במה שרע, אבל יש כל כך הרבה טוב פה בארץ הזו, ובחירות זו הדרך הכי טובה לגרום לנו לשכוח את זה. בחירות הן כמו הוראה מגבוה לריב. אני לא מוכן להשתתף בזה".
איך בכל זאת תסכם את פועלו של נפתלי בנט? שניכם כביכול באותו מחנה.
"אני אהבתי שבנט שלח את אשתו למלדיביים וברגע שהתמקמה שם הוא סגר את השמיים. וברצינות, אני מאוד מעריך את מה שהוא ניסה לעשות. אבל אני מתפלל בבית הכנסת בגוש עציון עם אנשים שרבים מהם מרגישים שהוא באמת רימה אותם ואני לא מזלזל בתחושה הזו. המציאות באמת מורכבת".
יחזור לפוליטיקה לדעתך?
"כשהייתי ילד עוד היו מתפרסמות מודעות על זנות בעיתונים והייתה מודעה שהיה כתוב בה 'לוסי חוזרת'. ואנשים שאלו את עצמם - לאן היא נסעה בכלל. אז אתה שואל אותי אם נפתלי יחזור? אני חושב שהאנשים האלה לא באמת מסוגלים ללכת".
אם כבר באותו ז'אנר, האמנת לעידית סילמן לאורך הדרך?
"ראה, מה שיפה זה שכשסילמן הייתה במחנה השינוי אז הימנים אמרו שהיא משקרת וכשהיא עברה למחנה הימין, השמאלנים התחילו לפקפק במה שהיא אמרה. ואני אומר: אם הגענו כמדינה למצב שבו הכל, כל הממשלה והכנסת והיציבות השלטונית תלויים בעידית פאקינג סילמן - אנחנו חייבים לחשב מסלול מחדש".
אוקיי. מה העמדה שלך היום לגבי נתניהו?
"אני רוצה להודות לו על דבר אחד, שהוא מחכה עם הספר שלו לנובמבר. אני אמנם בטוח בקהל שלי אבל כשביבי כותב ספר, קשה להתחרות".
אחרי כמה שנים בעסקי הטלוויזיה, חנוך דאום המציא את עצמו מחדש והפך לקומיקאי שעומד על במות. התוצאה הייתה הום ראן מרהיב במיוחד ודאום הצליח למצב עצמו כאחד הסטנדאפיסטים המובילים בישראל בזכות מופע היחיד שלו, שמפרק אולמות בכל רחבי בארץ. פרט לכך הוא בעל טור פופולרי במוסף "שבעה ימים" וגם אימפריית דיגיטל עם עמודים עמוסי עוקבים באינסטגרם ובפייסבוק (לביצה של טוויטר ולטיקטוק העדיף שלא להיכנס). הקורונה נתנה לו הזדמנות לייצר עולמות תוכן חדשים ובימים אלה הוציא דאום את ספרו 'החיים הם רק תקופה', המשך ישיר לספרו המצליח האחרון שיצא לפני שנתיים, 'החיים הם תקופה קשה'.
גם הפעם, הספר מאפשר הצצה למוחו מופרע הקשב, זרם תודעה בלתי פוסק, קצת כמו לשבת בהופעה שלו, שנמשכת לתוך הלילה. יש שלבים בקריאה שמעבירים אותך סחרחורת בגלל זפזופ די מופרע בין סיטואציות. אבל בסופו של דבר תמיד מגיע הפאנץ' והשורה התחתונה שמצליחים לארוז את הכל יחד.
תגיד, ככה המוח שלך באמת עובד? זה נורא אינטנסיבי ומהיר.
"התשובה היא כן. ככה אני חושב, ואני אגיד לך משהו שרבי נחמן מברסלב לימד אותנו, וכל מי שיש לו הפרעות קשב יידע בדיוק על מה אני מדבר. וזה גם מסביר את הדרך שבה אני כותב. לרבי נחמן היו המון תלאות בחיים הקצרים שלו. הוא אמנם הספיק המון, אבל מת בגיל 38, ועבר כל כך הרבה בחיים. הכל לפעמים נראה חסר הקשר ומבולגן, אבל לא בראש שלו. והוא אמר פעם שלא משנה איפה הוא נמצא, לא משנה לאן בדיוק הוא הולך ברגע זה - הוא תמיד בדרך לירושלים. אז כשאני מתחיל מהלך, בהופעה או בטקסט, אני לפעמים עושה סיבוב גדול, אבל זה רק כדי לאסוף עוד צידה לסוף הדרך".
אתה מאובחן במשהו?
"אסי דיין אמר פעם שיש לו דיכאון אחרי לידה. מאז הלידה שלו, הוא בדיכאון. אני עברתי גלגולים רבים עם הנושא הנפשי. הייתי באנליזה, ולקחתי ציפרלקס ומה לא. היום אני פוזל יותר לעולמות של הגוף־נפש. פחות לחפור על הילדות ויותר לנשום נכון וליהנות מהרגע. אני לא חושב שיש דרך אחת נכונה, אבל אני בטוח שאדם, כדי לצלוח את חיינו הממהרים, חייב לעשות משהו, מצידי טיפול בקיפודי ים. אין באמת סיכוי לצלוח את האירוע המופרך הזה בלי עזרה והתבוננות. אגב, בתקופה שהלכתי ארבע פעמים בשבוע לפסיכולוגית, רציתי להפסיק והיא אמרה לי שאי־אפשר כי התחילה לשפץ את הקומה למעלה ואני חלק מהתוכנית העסקית שלה".
מה הדבר הכי משמעותי שגילית על עצמך בטיפול?
"בילדותי היו לי טיקים בעיניים. המון טיקים. גם היום, מי שערני יכול לשים לב שאני לפעמים ממצמץ וכאלה, אבל זה לא קרוב למה שהיה פעם. נדמה לי שהטיפול המשמעותי הראשון שלי היה בזה. אבל כמי שעבר באמת אינספור טיפולים פסיכולוגיים, כולל אנליזה, שזה ארבע פעמים בשבוע, המסקנה העיקרית שלי היא שהסוד הוא ללמוד לחיות ולקבל את החיים, ולא להילחם כל הזמן כדי לשנות אותם. נניח אובדן. איבדתי את אבא שלי בגיל 17. אין באמת טיפול שיחזיר לי אותו. אבל יש טיפול שיעזור לי לא לוותר ולהתמכר לעצב ולתחושת ההיעדר, אלא לעשות וליצור".
מתי אבא בעיקר חסר לך?
"בסוף, את רוב חיי אני מעביר בלעדיו. זו האמת. הרי לא זכינו להיות בקשר של שני אנשים בוגרים. הוא מת לפני שבאמת בגרתי. ולפעמים, כשהילדים שלי הגדולים חוזרים מהצבא, ואני מאוד גאה בהם - שניהם עושים שירות משמעותי וחתמו קבע - אני מחבק אותם, וחושב לעצמי - אם רק הייתי יכול לרגע להחזיר את אבא, כדי שיראה איזה ילדים גדולים וטובים ואהובים יש לי, שיהיה רק לשנייה אחת הסבא הגאה שלא זכיתי שיהיה לילדיי".
ארבעת ילדיכם הולכים וגדלים. מרגיש את הזקנה בדלת או שאני מגזים?
"לא מגזים. אכן מזדקנים. אני בגיל שבו אתה קם מספה ואומר הופ’לה. כשחבר של הבן שלי מגיע אני מוצא את עצמי שואל אותו - מה קורה חבריקו. מישהו פעם אמר לי שמגיל 50 אתה הולך להשתין עם עיתון. כשאתה צעיר יש לך מפלי מים, עם הגיל ההשתנה נהיית זרזיפית. אבל בעיקר שמתי לב שבגיל שלנו, כששואלים אותנו איך ישנו בלילה, התשובה נהיית ארוכה יותר ויותר. כשאתה צעיר, אתה הולך לישון וקם. היום לכל לילה יש סיפור. הלכתי לישון השבוע והיה חם, אז הדלקתי מזגן והוא הרעיש, אז עברתי לספה והכרית הייתה רכה מדי והמזרן לא יודע, וקמתי להשתין ומה לא. פשוט הכל נהיה ארוך ומתיש".
עד כמה ההתבגרות מעסיקה אותך? בעוד שלוש שנים אתה בן 50.
"אלוהים שישמור. בגלל שאבא שלי, הרב יחזקאל דאום, מת בגיל 52 מדום לב, יש לי איזה מחסום כזה, חשש שלא אעבור את הגיל הזה. זה נראה לי כמו איזו חומה שאי־אפשר לעבור. מאיר אריאל אמר שהוא לא מפחד למות, הוא מת מפחד. היה לי חבר משורר, שלמה שוק, שאלתי אותו אם יש לדעתו חיים אחרי המוות והוא אמר לי שהוא לא בטוח שיש חיים לפני המוות בכלל. אמא שלי בת 78 עוד מעט. שאלתי אותה איך זה להיות בגיל הזה והיא אמרה לי שהיא מרגישה כמו בימים האחרונים של החופש הגדול. מצד אחד זה היה עצוב לי לשמוע. ימים אחרונים של חופש, זה מורבידי כזה, מצד שני היא מרגישה בחופש, חופש גדול, זה הרי נפלא".
הקדשת לה את הספר החדש.
"אז למי אתה רוצה שאקדיש אותו, לאמא שלך? אבל ברצינות, קרה לי משהו מוזר, בגלל שאיבדתי את אבא שלי בגיל 17 כתבתי עליו המון כדי להחיות אצלי את ההרגשה שהוא חלק מהחיים שלי עדיין. על אמא שלי, רחל, שבכל ערב שבת אני יושב אצלה לפני בית הכנסת כדי להגיד שבת שלום, לא באמת סיפרתי. יש משהו שאתה מבין כשהילדים שלך גדלים וזה שאין דרך להסביר להם עד כמה אתה אוהב אותם וכמה אתה מושקע ברצון הזה שיהיה להם טוב. זה משהו שזורם לך בעורקים".
"עברתי גלגולים רבים עם הנושא הנפשי. הייתי באנליזה, ולקחתי ציפרלקס ומה לא. היום אני פוזל יותר לעולמות של הגוף–נפש. פחות לחפור על הילדות ויותר לנשום נכון וליהנות מהרגע"
מה הזיכרון הכי מוקדם שלך כילד?
"יש איזו תמונה של אמא שלי מחזיקה אותי כשאני בן כמה שבועות, ברמת הגולן, ומגינה עליי מהשמש. זו תמונה שאני מסתכל עליה גם היום והיא מרגשת אותי. השמש קופחת אבל אנחנו כאן כדי לעשות לילדים שלנו קצת צל. זו האמת הכי פשוטה והכי עמוקה של החיים. הכי בנאלית אבל גם הכי מרגשת".
מסכים. ואיך אתה רואה מהצד את האימהות של רעייתך, אפרת?
"אצלנו בבית יש לפעמים הרגשה שיש את אפרת וחמישה ילדים. אני לא ממש מבוגר בבית. לפעמים הילדים היו שואלים - אני יכול לקנות משהו במכולת, ואני הייתי אומר כן, והם אשכרה היו מתעלמים ומחכים שהיא תענה, הבנתי שאני פשוט חסר סמכות מבחינתם. אפרת היא כישרון מאוד גדול בתחומה, אני לא באמת יודע להגיד מה התחום אבל היא טובה בזה. אני מעריץ אותה. היא אישה שאין אף אחד בעולם שכועס עליה, היא באמת טוב גמור. היא איבדה את אבא שלה כשהייתה בתיכון, הוא יצא לטייל ונפל מצוק. אני זוכר את המקרה הזה כנער".
מניח שזו גם נקודה שחיברה אתכם.
"לגמרי. שנינו התייתמנו מאב שהיה ידוע בציונות הדתית, בגיל צעיר. 11 שנים לאחר שאביה מת, אחיה מת באותה דרך. אחיה הקטן והמתוק, זאבי זיכרונו לברכה. הוא יצא לטייל ונפל. כשהגיעו לספר לנו על זה, היא ישנה ולא הרשיתי להעיר אותה. ידעתי שאלה רגעים אחרונים של שינה נעימה שיהיו לה בזמן הקרוב, בלי כאב קשה מנשוא, ורציתי שהיא תצבור כוח. הבית התמלא באנשים, כל מיני רבנים חשובים וכאלה, אבל הוצאתי את כולם מהסלון ואמרתי - אתם אולי ממהרים, אני לא. מגיעה לה השינה הזו לפני שאני מחריב את עולמה שוב".
נורא.
"זה דבר קשה מאוד לבשר לאישה שאתה כה אוהב על אסון כזה. אני לא רוצה להיכנס לזה עוד כי זה קשה לי, אבל היה משהו כזה בתגובה שלה, שאם הייתי צריך להגדיר כאב, זה בדיוק היה הרגע הזה בזמן. אבל אני רוצה להגיד עוד משהו - החיים שלה, החיים שלנו, החיים גם של המשפחה שלה, למרות האסון הכפול, המשיכו. לצד הכאב הם המשיכו, והם מלאים ביצירה ובטוב. זה דבר מופלא ממש לראות איך החיטה צומחת שוב".
לפני שנתיים ישבנו כאן, הערכתי שהספר יצליח, אמרת שאתה לא בטוח ולא מטעמי צניעות. אני חושב שכך יהיה גם הפעם, אולי כי צחקתי מהעמוד הראשון, אבל הספר באמת גם יותר ממצחיק. מצטרף לתחזית שלי?
"לזכותך ייאמר שצדקת אז וחמסה, התחלנו טוב גם הפעם. אין לי חרדות כל כך, אני פשוט נרגש ומלא תשוקה כבר שאנשים יקראו את זה. עבדתי עליו שנתיים. מהרגע שהספר הקודם יצא, התחלתי לכתוב. הנשמה שלי נמצאת שם. אני כן יותר בטוח בעצמי עם הספר הזה".
גם אותו הוצאת לבד, ללא הוצאת ספרים מאחוריך.
"תן לי סיבה אחת שלא. למה שאכתוב לבד לילות וימים ספר, ואז אתן לאחרים ליהנות מהפירות בלעדיי? ואגיד לך עוד משהו, אם יש דבר שמשמח אותי, מעבר לכך שהקהל אוהב את העובדה שאני מדלג על מתווכים, זה שבעקבותיי בא חברי עמית סגל, ואחריו ליאור שליין, ואני מקווה שגם כותבים עם פרופיל ציבורי פחות גבוה ינסו לעשות את זה לבד. או לפחות, אתה יודע מה, חצי לבד, במתכונת שתהיה יותר הוגנת עבורם. שוק הספרים זקוק לניעור ונדמה לי שהתחלנו להזיז משהו, אבל ארוכה הדרך".
דבֵּר במספרים גבר. כמה ספרים מכרת מהספר הקודם?
"מי סופר? באמת מי סופר. אומר לך בכנות, אני מאושר מכך שאנשים מספרים לי שהם קראו. שצחקו. יש כאלה שמספרים שקראו את זה יחד עם בני המשפחה וזה בכלל דבר מרגש, קריאה משפחתית. כמות הספרים שנמכרו משמחת אותי, אבל לא מרגשת כמו כמות הלבבות שנפתחו בעקבותיו. שמע, אני לא בהכרח יודע מה תכלית החיים, אבל אין לי ספק שהזכות הזו שניתנה לי לשמח אנשים, לגרום להם לרגע אחד לאיזו הפוגה והסחת דעת מהיומיום הממהר, היא זכות גדולה וגם חובה שמוטלת עליי במסע שלי פה. החיים פה בארץ שלנו מאוד סוערים ואני הבנתי שיש מספיק אנשים שעובדים בלתחזק את הסערה הזו. אני צריך לנסות לספק דווקא רגעים של צחוק ונחמה".
זו תובנה שהגעת אליה בהשפעת גז צחוק? מה, הפכת לגורו?
"הלו, בלי ספוילרים מהספר, אבל כן אתה יכול להסתלבט. הרי חלק גדול מאוד מהתובנות הסו־קולד רוחניות שלי הן בזכות העובדה שאני מכור לדיאט קולה".
הסבר.
"כי זה עושה לי חורים בשיניים, אני מכור בהגזמה, דיאט קולה בשבילי זה כמו הונאות לנוכל הטינדר, אני לא יכול בלי, ואני נאלץ ללכת לרופאת שיניים שלי לא מעט ויש לי כמובן חרדה גדולה מטיפולי שיניים. גדלתי בגולן והיו שולחים לנו איזה נוכל, היה מגיע פעם בשבועיים ועושה לנו גשרים כאלה מוזרים בשיניים. הוא עשה עלינו ניסיונות ומה שהצליח היה לוקח גם למרפאה שלו בתל־אביב, כל מיני רסנים מוגזמים שמתחברים מהשיניים לתחת, אלוהים ישמור. בקיצור יש לי סיוטים מטיפולי שיניים".
מובן לגמרי.
"אז הרופאה שלי, שמתמחה, בין היתר, בטיפול באנשים ובילדים עם חרדה, נאלצת לתת לי גז צחוק גם אם זה רק ניקוי, וכל האירוע הופך למסיבת טבע. יש לי תובנות מדהימות על החיים בהשראת הגז שאני מבקש ממנה לרשום. שמע, עליתי פה על משהו. כל הדיון הזה על משני תודעה, יש גם בנטפליקס סדרה בנושא. ואני אומר - לא צריך להשיג חומר. להתארגן. חבל לקטוף פטריות. לכו לרופא השיניים. בחיי".
תגיד, התאוששת מהקורונה? בראיון הקודם סיפרת שכל ההכנסות נעצרו.
"כולם אמרו שגילו על עצמם דברים בקורונה. יכולות. אני רציתי גם, אז ניסיתי לאפות עוגות וגיליתי דבר מדהים: אני לא טוב בזה. זה משהו יפה שהמגפה לימדה אותי - לא לאפות".
דאום עסוק בספרו בשאלה שמעסיקה כל קומיקאי בתקופה הנוכחית שמתאפיינת לעיתים בפוליטיקלי קורקט מוגזם, מה שמוביל לעיתים לזהירות מופלגת בבדיחות ובפאנצ'ים מחשש להרגיז קהלים מסוימים. "באופן אישי, כמאזין כרגע, אין נושא שבו בדיחה, אם היא טובה, לא תצחיק אותי. ואני אומר כל נושא, באמת. אבל כמובן שאני מכיר בזה שיש לאנשים גבולות ומנסה להתאים את עצמי. לזרום עם רוח התקופה. יש לי קבוצת ווטסאפ עם חברים, חלקם מהתחום, שהם כמוני, לא חושבים שיש גבולות בקומדיה, ושם אנחנו פורקים הכל. אני משתדל לא לכפור בחוקים החדשים ואני גם מקשיב להם, אבל מודה שאני אישית לא חושב שבדיחה יכולה באמת לפגוע".
אז הכל צחיק?
"אגיד לך מה העניין, וזו התורה שלי על רגל אחת. באתי פעם להופיע ברעות. הזמינו הופעה והמפיקה כתבה לי הודעה שהצחיקה אותי, שהקהל מורכב מאנשי קבע לשעבר אז שאשתדל לא לצחוק על חיילים, לא על השואה ולמנן גסויות. עליתי לבמה וראיתי שאלה אנשים אחלה, שצוחקים מהכל, אז הקראתי להם את ההודעה של המפיקה ואמרתי, בלי צבא, שואה וגסויות, חבל, אני לא יכול לספר את הבדיחה על החייל שמצץ למפקד הגטו. והקהל צחק. הוא צחק מפני שהבין שזו לא בדיחה על השואה או על הצבא אלא על ההודעה שקיבלתי, שמנסה לתחום את הקומדיה באופן מלאכותי".
מה בכל זאת הגבולות?
"ברור שלאנשים יש גבולות, ואני מקבל את הדין. אבל באופן אישי אני גורס אחרת. תראה, כשהייתי בן 17 עמדתי בלוויה של אבא שלי וחשבתי שזה רגע שאין ממנו תקומה. אני ממש זוכר את המחשבה הזו, שלא אוכל להתאושש ממותו של אבא שהיה הגב שלי ודמות גדולה מהחיים. ובמסע הלוויה עצמו ראיתי מישהו שאבא שלי תמיד אמר עליו שהוא גוזמאי, מגזים בתגובתו ובבכי. תבין את הרגע: אני עומד מעל קברו הפתוח של אבי, גופתו מוטלת לפניי ובזווית העין הדומעת אני רואה איזו סיטואציה והיא פתאום מצחיקה אותי. ממש הייתי צריך להסתיר את החיוך ולכבוש את הצחוק. בשנייה הזו, ברגע שבו אני קובר את אבי ומרגיש שהשמיים נפלו אני נהנה לרגע קטן ממשהו קומי - בשבריר השנייה ההוא, הבנתי שבכל זאת יהיה בסדר, שאחרי כל האבל נקום. אתה מבין, הקומדיה בעיניים שלי משתלבת בטרגדיה, לא מתנגשת בה. אלה לא שתי רכבות הדוהרות זו מול זו אלא זו לצד זו. יש קושי ויש קומדיה שעוזרת לעטוף את הקושי ברחמים".
מרגש.
"הדברים באים יחד. כשאני רואה סטטוס בפייסבוק של הצבא על חיילים מוגבלים שסיימו מסלול, אתה יודע, תסמונת דאון וכאלה, אני מיד עושה לייק ומתרגש ויש לי דמעות. במקביל אני שולח את התמונה הזו לווטסאפ שסיפרתי לך עליו וכותב – אוקיי, יפה, אבל בואו, הסורים הולכים לזיין אותנו. עכשיו הפאנץ׳ הזה, אצלי בהוויה הפנימית חי בשלום עם העובדה שהתרגשתי מהיוזמה. הוא לא קורא תיגר על היוזמה המרגשת, אלא מבטא אותה מכיוון אחר".
"דברים באים יחד. כשאני רואה סטטוס בפייסבוק של הצבא על חיילים מוגבלים שסיימו מסלול, אני מיד עושה לייק ומתרגש ויש לי דמעות. במקביל אני שולח את התמונה בקבוצת ווטסאפ וכותב - אוקיי, יפה, אבל בואו, הסורים הולכים לזיין אותנו"
עובדה שאתה משאיר את זה בווטסאפ.
"אני מצנזר את עצמי לא מעט כי אני לא מאמין בללכת ראש בקיר. אני לא מאמין בלכפות על הציבור דברים שלהם נשמעים קיצוניים מדי. בהופעות, אגב, אני בודק עם הקהל מה סף הרגישות. אני פותח את זה איתם. פעם ראיתי ידיעה על כך שמקצים 100 מיליון שקל נוספים לכדורסל נשים. זו הייתה יוזמה של מרב מיכאלי. והיה לי פאנץ' שגנזתי על כך שצריך לתת עוד 100 מיליון גם לאנשים כדי לצפות בחרא הזה".
ישר ללוע הר הגעש.
"עכשיו, גנזתי את הפאנץ', לא רק כי הוא לא היה מתקבל טוב, אלא היו לי עוד בעיות איתו, כי הרי יש אפליה לבנות שרוצות לשחק מהרגע הראשון, זו אמת, אז איך כדורסל הנשים יהיה משהו מרהיב אם אין תשתיות וכו'? ירדתי מהבדיחה אבל כשראיתי את המופע של ביל בר לפני כמה שבועות, שמתי לב שהוא התעסק בזה מזווית אחרת וחשבתי שהוא עשה מהלך יפה. הוא מספר שראה דיון ב־ESPN והדוברים תהו למה כדורסלניות מרוויחות פחות מכדורסלנים, כל הפרשנים גימגמו שם והיתממו שזה באמת לא בסדר והוא צרח על הטלוויזיה, כי הוא יודע שגם הם יודעים שהתשובה היא שזה לא כלכלי. נשים לא באות לצפות בכדורסל נשים ולכן, זו האמת, אין הכנסות מספקות שמתוכן אפשר לשלם לשחקניות משכורות גבוהות. כל הפמיניסטיות שרוצות שהכדורסלניות ירוויחו כמו הכדורסלנים לא באות לראות כדורסל. אהבתי את האופן שבו הוא בעצם העביר את הביקורת גם על הנשים עצמן - בואו לצפות במשחקים של הליגה. היה פה גרעין סאטירי הוגן".
יש בכל זאת בדיחה שאתה מתחרט עליה?
"יש יותר בדיחות שאני מתחרט שלא סיפרתי מכאלה שאני מתחרט שסיפרתי, אבל יש דברים שלא הייתי מספר היום. לריסה טרימבובלר, בזמנו, רצתה להקים מפלגה, אז היו לי בדיחות מאוד מרושעות כלפיה. אני לא מתחרט עליהן אבל לא אספר אותן היום כשהיא סתם אדם פרטי בלי אספירציות פוליטיות. אבל יש לפעמים דברים שקורים בהופעה שהייתי מעדיף שלא יקרו".
דוגמה?
"שאלתי לפני כמה שבועות בהופעה בצוותא בחור ממש צעיר, לפני צבא, אם יש לו קבוצת ווטסאפ עם אמא שלו והוא ענה שלא. זה היה מוזר, אז שאלתי למה והוא אמר שהיא מתה. זה רגע שבו יש שקט באולם. וזה רגע שאתה צריך להחליט מהר מה לעשות. אני אמרתי לילד הזה – תקשיב טוב, זו הופעת סטנד־אפ אבל אני בכל זאת רוצה להגיד לך משהו רציני. אתה יושב פה וצוחק ואני בטוח שאהבת את אמא שלך ואין לי ספק שהיא חסרה לך, ואגיד לך שני דברים. הדבר הראשון - ואני אומר את זה מניסיון אישי, היא תהיה חסרה לך תמיד, גם כשתהיה בגיל שלי, וזה עצוב אבל הדבר היחיד שמנחם אותי הוא הידיעה שהורה זה משהו שפשוט אי־אפשר לשכוח. הם תמיד איתנו, גם כשהם אינם; והדבר השני שאני רוצה להגיד לך זה שבפעם הבאה שסטנדאפיסט שואל אותך משהו בהופעה, נסה לא לענות תשובה עצובה וטרגית יותר מהשואה אם לא קשה לך, כי אנשים באו ליהנות אחי וחירבנת לנו פה את הערב. הבחור צחק, הקהל מחא כפיים והמשכנו הלאה".
ומהתקופה האחרונה?
"שמע משהו מדהים, בעיניי זה רגע שהוא ממש פסגה קומית, אנסה לא להסגיר פרטים. כתבתי בספר על משהו מצחיק שקורה לפעמים בניחום אבלים ושלח לי אתמול הודעה מישהו שהספיק לקרוא את זה, שבן משפחה שלו נפל בעזה. הוא היה פצוע אנוש זמן רב, עד שהלך לעולמו, והם ישבו שבעה, ככה ביום החמישי, כל הצוות. וישראלים יודעים שכשהצוות יושב יחד, יש גם צחוקים. תמיד. ופתאום נכנס שכן אליהם הביתה ואמר – 'שמעתם? היה פיגוע בירושלים, יש פצועים והכל'. השתררה דממה לרגע ואז אחד מהצוות אמר לו: אחי, אנחנו יושבים פה שבעה בסבבה, מה עכשיו באת עם הדבר המבאס הזה?"
מהטובים. אתה מתרפק בספר לא פעם על העבר. הפכת נוסטלגיסט?
"תראה רז, שאלת לגבי הגיל קודם, אבל בסוף אנחנו כבר זקנים. אבא שלי נפטר כשהיה בן 52. לי יש קיבעון אובססיבי לגבי הגיל הזה. מרגיש שאי־אפשר לחצות אותו. פעם חשבנו שזה גיל מבוגר, נכון? אנחנו תכף שם. וכשאני עומד בארנה ורוצה לקנות לחמנייה עם נקניק ומבקשים ממני לשלם באפליקציה, ואני צריך רבע שעה להירשם עם תעודת זהות ומייל כדי לדחוף לחמנייה מזורגגת לבטן, אני אומר לעצמי - לא היה יותר מגניב פעם?"
יש בזה משהו. דיברת על הפייסבוק שלך, שמושך. אתה פעיל גם באינסטגרם. טיקטוק זה הצעד הבא?
"קודם כל לטיקטוק לא נכנסתי. יש לי מעין הרגשה כזו שמפה החבר’ה יסתדרו בלעדיי, שהאכלתי מספיק מפלצות טכנולוגיות והגיע הזמן לקחת צעד אחורה. אבל אם אתה רוצה באמת לדעת מה עוד מאחורי העניין שלי ברשתות, האסטרטגיה שלי היא להיות הצל של המתינות. כלומר לצבור טראפיק וכוח ועוקבים שמחפשים אחרי התכנים האלה של 'באהבת חינם ננצח'. אם אראה נגיד את נתניהו מאחל רפואה שלמה ללפיד, או את מרב מיכאלי באה לחתונה של גפני, אני אנסה לקדם תכנים כאלה, שחושפים איזו אמת שקצת הולכת לאיבוד ברשת והיא שאחרי ככלות הכל, רב המשותף בינינו מהמפריד".
יש גם אחריות לתפעל פלטפורמות עם המוני עוקבים. אתה מצטער על משהו שהעלית פעם?
"יש דברים שהעליתי והורדתי כי ראיתי שהם לא מתאימים. פוגעים. או מעוררים שיח קיצוני. אתן לך דוגמה לפני שתעיק שוב. דיאן עפה מ'האח הגדול', אז העליתי בקטע קומי תמונה שלה מודחת וכתבתי: ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. אחרי שלוש דקות אני רואה 900 תגובות והכל נאצה, ואז אני אומר אוקיי. רגע, אני חשבתי שאני מספר בדיחה נחמדה על דמות מהאח אבל זה גולש פה לשים שנאה כלפי בחורה צעירה שיצאה עכשיו מהבית ותקרא את התגובות. והסרתי את זה".
מקבל הצעות מעניינות תמורת כסף בסטוריז? מה ההצעה הכי הזויה שקיבלת?
"קיבלתי בהתחלה אבל סירבתי כל כך מהר, שהפסיקו להציע לי. אני אגב מכבד את מי שמתפרנס מזה, אין שום פחיתות כבוד פה, אבל לי זה לא מתאים. יש לפעמים אמנים או עסקים קטנים שרוצים לשלוח לי חינם דברים כדי שאפרגן להם ואני מסביר להם שאם הם ישלחו לי חינם לא אוכל לפרגן, אבל אשמח לשלם ואז אוכל גם להרים להם ולעודד עסקים כחול לבן או מה שזה לא יהיה".
בוא נפתח גם את היחסים עם אלוהים. אתה בראיון בלי כיפה. מצבה?
"הכיפה כרגע באוטו. ובלב. אני מסורתי. הולך לבית כנסת בשבת, מאוד אוהב את התפילות והניגונים, יש בי איזה חסיד פנימי, אני גם שומר כשרות וכאלה, אבל לא בהקפדה מוגזמת, אנחנו גרים במקום דתי ולא נוסעים בשבת, אבל אם יהיה חם בבית אין לי בעיה להדליק מזגן בשבת. אני חושב ששאלת האמונה והחיים הדתיים היא נקודה ברצף ולא שאלה בינארית - האם אתה דתי או חילוני. יש גרף כזה ואני נמצא באיזו נקודה באמצע, בתנועה דינמית".
זה לא מבלבל את הילדים? אתה בזיגזג.
"בוא, אותי גידלו באופן חד־ערכי ולא יצאתי לא מבולבל. ויש נקודה נוספת, שקשה להסביר אותה אבל זו אמת גדולה: גדלתי בבית של תורה. בית שאבא היה רב ותלמיד חכם. בית שבו אהבו תורה. וזה משהו שלא עוזב אותך. הרעש הזה של בית המדרש - מי שהיה בבית מדרש מכיר אותו - המולת הלומדים, זה תמיד יהלך עליי קסם. אפשר להוציא את האדם מהישיבה אבל אי־אפשר להוציא את הישיבה מהאדם".
פורסם לראשונה: 08:01, 16.09.22
