אולי זה כוח האינרציה, עודף זמן פנוי או מחסור רגעי בתוכן טלוויזיוני, ואולי זה צורך כפייתי בקלוז'ר. מה שבטוח, מראה הסרבלים האדומים המקשטים את מסך הכניסה של נטפליקס מייצר תגובה אוטומטית - והיד נשלחת מאליה אל כפתור ה-Play. מי שממשיכים לצפות ב"בית הנייר", שפתחה בשישי האחרון את עונתה החמישית, צריכים לכל הפחות לקבל איזה עיטור גבורה, או מדליית צפייה למרחקים ארוכים. נשארנו לבד בדרך אל קו הסיום, ולמרות שכבר אבדו כל הסיבות ההגיוניות לכך - אנחנו ממשיכים לרוץ.
הטריילר של "בית הנייר", עונה 5
(באדיבות נטפליקס)
נטפליקס לא עושה לצופים חיים קלים. גם את השלב החמישי והאחרון של "בית הנייר" היא מפצלת לשני חלקים, בני חמישה פרקים כל אחד, ואת המקבץ הסופי והאחרון בהחלט נקבל רק בחודש דצמבר. בכך הצליחו בשירות הסטרימינג הפופולרי למתוח את גבולות ההיגיון ולפרוש, כרונולוגית, את "העונה השנייה" של בית הנייר על פני לא פחות מארבעה חלקים. עבור צוותי המרקטינג זה אולי שיחוק, עבורנו הצופים זו בעיקר שחיקה.
ויש פה גם אנלוגיה צפויה: כש"בית הנייר" הגיעה לנטפליקס היא עשתה את זה כאנדרדוג ספרדי מקומי שהפך לתופעה עולמית בזכות עצמו. גם האקלים החברתי תרם לזה, וחבורת השודדים הטלוויזיונית הפכה לסמל של צדק כלכלי, מאבק בשחיתות והתנגדות עממית. אבל אז, תחת החסות של ענקית הסטרימינג ובעיקר מטעמים כלכליים, "בית הנייר" הפכה כמעט לפארודיה של עצמה - סדרה שסוחטת עוד קליף האנגר ועוד זמן המתנה ארוך מהרגיל עד לחלק הבא. מפה לשם כבר שכחנו למה התאהבנו בטוקיו, בפרופסור ובכל השאר. כמו הבוסים בנטפליקס, גם הדמויות האלה כבר לא מונעות מאיזה דחף אנדרדוגי להצלחה, אלא מוצר חזירי שקשה להתחבר אליו. הגבולות המטושטשים מתמוססים, ויש תחושה כבדה שאנחנו כבר לא בצד של הטובים.
שוד המטבעה, שהוא ציר הזמן המרכזי והעכשווי, ממשיך לאכלס דווקא את החלקים הפחות מעניינים של העונה. אם בחלקה הראשון הצטיינה "בית הנייר" במצבי קרב בסגנון "תיקו מקסיקני" והסתפקה באיומים בנשק, פה כולם יורים - לכל כיוון וכל הזמן. זה ירי כמעט חסר משמעות עלילתית, שרק לעיתים נדירות נגמר בדם - מה שהופך אותו לעוד יותר בלתי נסבל. רעש שמדגיש את מתיחת המסטיק עד שנגמר הטעם.
החלקים המעניינים יותר הם אלה שמתרחשים בצירי הזמן ההיסטוריים. שם יש מקום לפיתוח הדמויות, לדיאלוגים קצת יותר חכמים וגם להומור. שם גם אפשר להחזיר לחיים את ברלין, ולהתוודע למה שהספיק לעולל בדרך לתכנון שוד המטבעה המתוחכם. לאחר שנפרדנו מניירובי (זהירות, ספוילרים מעכשיו), אנחנו עומדים להיפרד מהדמות האהובה ביותר מבין הסרבלים האדומים: המוות של טוקיו סוגר את החלק הראשון בעונה החמישית, בתכסיס עלילתי לעוס שאיש אפילו לא התאמץ לרענן. החדשות הטובות הן שהאוריג'ין סטורי (סיפור המקור) של טוקיו ממלא פרק וחצי לפני שהסוף שלה מגיע, ויצליח להוסיף רבדים מעניינים לסיפור הפרטי שלה, ולמה שהביאה איתה אל תוך החבורה כולה.
גם מה שקורה בהווה מחוץ למטבעה מצליח לעניין יותר מההתרחשות (כלומר, ירי, ירי וירי) שבתוכה: השחיתות המשטרתית והשלטונית כבר לגמרי על השולחן, עד כדי בדיית ראיות ומאבקי אגו מגוחכים. בינתיים, הפרופסור השבוי נאלץ ליילד את אליסיה סיירה, מפקחת המשטרה ההריונית שנאלצה לחצות את הקווים ושעדיין מקווה לנקות את שמה באמצעות לכידתו וסיום השוד. אפילו הקשיים בזוגיות המאוסה של דנוור וסטוקהולם מצליחים לעניין יותר מקרבות הירי הבלתי נגמרים, וגילוי האהבה של מנילה אליו הוא אולי אחד הרגעים המתוקים היחידים שמצליחים לייצר איזו תקווה לסוף טוב.
באחד מרגעי האבדון בתוך המטבעה, מודיע פלרמו לחבורה שהאסטרטגיה מעכשיו היא לא לנצח, אלא להפסיד כמה שיותר לאט. במובן מסוים, האמירה הזו משקפת את התהליך שמתרחש בעת צפייה ב"בית הנייר". הסוף הטוב של החלק הראשון הרי לא יכול לחזור על עצמו. את ההצלחה - במציאות, כמו גם בעלילה - אי אפשר יהיה לשחזר. לנו הצופים כבר פחות משנה אם הסרבלים האדומים יצאו מהמטבעה עם מטילי הזהב ויברחו רחוק באושר ובעושר. בקושי אכפת לנו אם הם יצאו משם בחיים. העיקר שתיגמר כבר הסאגה, ונוכל לעבור לבינג' הבא.
