בשנים האחרונות שני במאי מפתח בדור ה-X של הקולנוע האמריקני עשו סרטים נוסטלגיים על תקופת ילדותם. הראשון היה קוונטין טרנטינו (יליד 1963) ב"היו זמנים בהוליווד" - גרסה היסטורית אלטרנטיבית המשמרת את הוליווד של 1969, וגואלת את מודל הגבריות שנכחד בה. השני היה פול תומאס אנדרסון (יליד 1970) שב"ליקריץ פיצה" יצר גרסה דינמית וקסומה המשלבת בין זיכרונות הנעורים של גרי גוטסמן (יליד 1952) וזיכרונותיו של אנדרסון עצמו מעמק סן פרננדו של שנות ה-70. כעת הגיע תורו של ריצארד לינקלייטר (יליד 1960), שבדומה לאנדרסון נקט גם הוא גישת חצי זיכרון-חצי חלום. הוא עושה זאת בסרט האנימציה המקסים והמענג "אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל" (Apollo 10½: A Space Age Childhood) שעלה בסוף השבוע לנטפליקס.
עלילתו של הסרט מתרחשת ב-1969 באל לאגו, פרבר של יוסטון, טקסס, בתקופה הקודמת ל-16 ביולי – היום בו רכב הנחיתה של אפולו 11 נחת על הירח. המרכז של נאס"א שממנו נוהל פרויקט זה היה במרחק קילומטרים ספורים מהפרבר. רבים מתושבי אל לאגו נמנו על 400 אלף האנשים שנטלו חלק בפרויקט הענק, והאסטרונאוטים, הגיבורים הגדולים של התקופה, נראו לא אחת ברחובותיו. עולם ילדות שבו המציאות והחלומות המופלאים של התקופה התערבבו באורח ייחודי.
ביקורות סרטים נוספות:
זו הפעם השלישית שבה לינקלייטר משתמש באנימציה רוטוסקופית, המאפשרת לצלם את הסרט כסקיצה, ללכוד את הגוף, ההבעות והתנועה בהעתקה מהירה לציור, ולהוסיף את המרחב והאובייקטים המשלימים. ב"חיים בהקיץ" (2001) טכניקה זו אפשרה לו ליצור הרהור חופשי על נושאים פילוסופים שאליהם הוא חוזר בעבודותיו (מציאות מול חלום, האופן בו דמויות חושבות על מחשבותיהן וחייהן). ב"סורק אפלה" (2006) הוא עיבד את ספרו של פיליפ ק. דיק והשתמש בטכניקה כדי להמחיש את נזילותה הפרנואידית של המציאות.
"אפולו ½10" משכלל את הטכניקות לכדי יצירה היברידית של בדיה ותיעוד. הדמויות והאירועים הם במידה רבה פרי דמיונו של הבמאי, ולא ביסוס ישיר על משפחתו וחייו. אך לא ניתן אלא לחוש את ההיכרות המעמיקה, הבלתי אמצעית, של לינקלייטר עם המקום והזמן המוכרים לו מילדותו. הסרט משלב בין תיעוד בסרטים ביתיים ב-8 מ"מ (שמקורו בחומרים אותנטיים שאותם לינקלייטר השיג), צילומי סטילס בצבעי קודאכרום, קטעים מסרטי קולנוע ותוכניות טלוויזיה בדיוניות וחדשותיות, וחומרים תיעודיים רבים אודות התקופה מהארכיון העירוני של יוסטון וזה של נאס"א. כל אלו זכו להמרות לאנימציה שחרף היותה דיגיטלית מנסה לייצר גרסאות מקבילות לחומר בפילם שהיווה את נקודת המוצא.
גם אם הדמויות והסיפור בדיוניים, ויש סוג של מהלך עלילתי, נדמה כי הדבר העיקרי אותו מציע הסרט הוא התבוננות מפורטת בעולמן של הדמויות – ובעיקר זו של הגיבור - ילד בן ½10 בשם סטנלי (מילו קוי). לכל אורך הסרט נשמע קולו של סטנלי המבוגר (ג'ק בלאק, שכבר שיתף פעולה עם לינקלייטר ב"רוק בבית הספר" ו-"ברני") המלווה את המעבר בין רגעים בילדותו. לא בכדי הרעיון לפרויקט עלה במחשבתו של לינקלייטר כבר ב-2002 כשהחל לעבוד על הפרויקט העלילתי-תיעודי "התבגרות" שהתפרש על פני 11 שנים. בעודו מתחיל לצלם את הילד מייסון ובני משפחתו, הוא החל לחשוב על חוויית הילדות שלו, ועם סיום פרויקט "התבגרות" ב-2013 החלה העבודה על "אפולו ½10".
הסרט מתחיל בהפסקה בבית הספר היסודי, שבו לומד סטנלי בכיתה ד'. שני אנשים מנאס"א (גלן פאוול ו-זאקרי לוי) פונים לילד בהצעה ייחודית: בגלל טעות בתכנון, רכב הנחיתה על הירח נבנה בממדים המתאימים אך ורק למישהו במידתו. סטנלי יישלח בחופשת הקיץ למתקן אימונים של נאס"א (במסווה של מחנה קיץ רגיל), ויעבור את האימונים שבסופם יטוס לירח ויהפוך לאדם הראשון שילך עליו. הצלחתו של סטנלי תקדם ותאפשר את זו של האסטרונאוטים הבוגרים. לא יפתיע לגלות כי רעיון עלילתי זה נובע משעשועי הדמיון של לינקלייטר בילדותו.
לאחר פתיחה זו הסרט עובר, למשך מחצית משכו, לתיאור מפורט של חיי המשפחה של סטנלי, וההוויי של התקופה. האבא (ביל וויז), שעובד כאחראי על משלוחים וקליטה בנאס"א והאמא (לי אדי) – שניהם מפגינים נטיות חסכניות עד לכדי שעשוע. מלבד בן הזקונים סטנלי יש עוד שני אחים – גרג (סם צ'יפמן) ו-סטיבן (ג'וש וויגינס), ושלוש אחיות – ויקי (נטלי לאמור), סטפני (דניאל גילבוט) וג'נה (ג'סיקה ברין כהן). ההוויי המשפחתי – הארוחות, הבילויים, המשחקים המשותפים, המלחמה על מה לצפות בטלוויזיה - כל אלו מוצגים באופן רב חן.
לינקלייטר מרבה לעסוק בסרטיו בזמן וזיכרון. את "אפולו ½10" הוא מכנה "זיכרון של אֵפֵמֵרָה" – כלומר זיכרון של החולף, "חסר החשיבות", שלא אמור להיזכר. הגודש של אלו בסרט הוא מפורט להפליא ומדויק בקפדנותו. סרטים שהוקרנו בתקופה בה מתרחשת עלילת הסרט, פרקים מסדרות ותוכניות טלוויזיה ששודרו בתאריכים ספציפיים, מוזיקה, משחקי לוח ופוסטרים. הדברים יורדים לרמות מפורטות יותר, אישיות להפליא בשיוכן למקום והזמן – אך בפירוטם זה הם, באופן פרדוקסלי, אוניברסליות. גם אם אנו לא חולקים זיכרונות ילדות מאצטדיון האסטרודום ביוסטון, או תקופת הזוהר של תבניות ליצירת קינוחי ג'לי רוטטים, או את מתקן "הדרקון השחור" בפארק השעשועים "אסטרוורלד", אך כשצופים בסרט לא ניתן שלא להיזכר בפרטים המקבילים המרכיבים את ילדותך שלך. עבור רוב הצופים שגדלו בשנים הסמוכות, לפני או אחרי 1969, כמעט מובטח שהצפייה תלווה בחיוך תמידי מרוח על הפנים.
שנת 1969 הייתה יוצאת דופן. מלבד פלאי העתיד שאותם חווה הגיבור כמתרחשים כל יום, זאת גם תקופה טעונה של שיא המחאות כנגד מלחמת וייטנאם, מתיחות בין-גזעית, ושינויים תרבותיים המתרחשים בקצב מסחרר. פרטים מאלו חודרים לעולמו של סטנלי ומהדהדים בסרט, אך בכללותו "אפולו ½10" מציע זיכרון של ילדות שהייתה חופשית ופחות מגוננת מזו של ההווה (לעיתים בדרכים שהיו נתפסות כמחדל חמור של ההורים), "ילדות בעידן החלל" שבה ניתן לחלום על העתיד הזוהר הנמצא, כך נדמה, בהישג יד.