געגועים הם כנראה התבלין הטוב ביותר כשזה מגיע לתזונה טלוויזיונית. "שטיסל", זכותה תגן עלינו, שהעונה השלישית שלה הסתיימה לפני קצת פחות מארבע שנים, הותירה אחריה חלל. לא בגלל שחסרות לנו סדרות על חרדים - אלוהים יודעת שהז'אנר הזה כבר הופך להיות פחות ופחות אקזוטי עם השנים. אבל "שטיסל" היתה משהו שכבר כמעט ולא קורה בטלוויזיה שלכם – דרמה משפחתית שלא נשענת על אקשן משום סוג, על קולבים מזן מסתערבים, סוכני מוסד, בלשים משטרתיים עשויים ללא חת, טבחים מיוסרים עם נטייה להרס עצמי או בני נוער שכורעים תחת עולם אלים. נכון, העולם החרדי הוא סוג של בועה, אבל מבחינת האישיות שלה "שטיסל" הייתה במיטבה כשהייתה כמעט מינורית, עדינה, פסעה בצעדים קטנים ובעיקר פנימה, לתוך הנפש. אם תרצו, "עמוק באדמה" במאה שערים.
מתוך "קוגל"
(באדיבות yes )
אמש (ה') העלתה yes את האדולן לכל מי שחווה את הקריז המתמשך מאז היעדרה של "שטיסל", ועדיין מוצא את עצמו ממלמל "שכוייח", "וכוליי" ו"חסדי השם" מדי פעם. "קוגל" מוגדרת כסדרת-בת מסוג פריקוול (או שמא יש לומר פריקוועאל?), כלומר היא מתארת את ההתרחשויות שאירעו לפני ציר הזמן של "שטיסל". במקרה הזה היא מתמקדת דווקא בשתי דמויות מאוחרות יחסית של הסדרה – נוחעם (ששון גבאי), אחיו של שולם שטיסל (דב גליקמן, יאריך ימים), והבת שלו ליבי (הדס ירון). היא מתעדת את השניים בתקופה בה התגוררו בשטעטל שהיא אנטוורפן, טרם הגעתם לירושלים לאיחוד המשפחתי.
כמו שיודע כל מי שמכור לדרמות אנגליות תקופתיות א-לה ג'יין אוסטן, גם סיפור אהבה פשוט וגנרי יכול להפוך לדרמה מעוררת רגש כשהוא מתקיים ביקום עם חוקים משלו. מה הפשט? בעולם חילוני חיי האהבה של ליבי שטיסל היו מסתיימים אחרי פרק או שניים, אבל בבועה החרדית המסע הרבה יותר מורכב ושברירי. נוחעם הוא יהודי שמתפרנס ממכירת תכשיטים שהעניקו ליקיריהם אנשים שמתו לא מזמן, ומסיפורי מעשיות. ליבי עובדת כמורה באולפנה אבל חולמת להפוך לסופרת.
שניהם מתמודדים עם העזיבה של אם המשפחה, יידעס (מילי אביטל), בעקבות מה שהיא חווה כבגידה באמון מצד בעלה. ליבי מחפשת לעצמה את מה שאף אשה חרדית אינה שלמה בלעדיו, בעל (האופציות הן בוראך, עורך במגזין מקומי שמגלם אורי אלבי, ויוליוש, גבר עדין ובן למשפחה עשירה ומכובדת בקהילה, שמגלם רועי ניק). נוחעם מצידו מחפש נחמה בעסקי הקוגל עם פנינה (רותם אבוהב), בעלת מסעדה מקומית.
"קוגל" משייטת בין שני העולמות של נוחעם וליבי אבל הלב שלה היא שטחי החפיפה ביניהם. אבא ובת וכל אחד חי עם השגעונות של השני. אבל האהבה החזקה ביניהם תמיד מנצחת (לפחות בארבעת הפרקים הראשונים שנשלחו לביקורת). אני חייבת להודות ש"קוגל" לא לגמרי משככת את הגעגועים ל"שטיסל". חסרונם של קיווע ושולם מורגש, וכך גם לגבי צמצום היריעה – אחת ממעלותיה של "שטיסל" הייתה היכולת המופלאה שלה להרכיב פאזל מרובה-דמויות שהתמזג לכדי קסם אחד. "קוגל" מתמקדת בליבי ונוחעם ופחות ניחנה באיכות הסאגאית של סדרת-האם.
נוחעם הוא אינו דמות קלה לחיבוב, אל "שטיסל" הוא הגיע על תקן האח הבעייתי, זה שמאתגר את העצבים של שולם. במינונים גבוהים מדי הוא עלול להיות מאתגר גם עבור הצופים, אבל לזכותה של "קוגל", שיצר יהונתן אינדורסקי וביים ארז קו-אל, והרבה בזכות הכריזמה והכישרון של גבאי (אם כי לאן נעלמו "רשועים ארורים"?), הוא הולך ומעמיק ומקבל רבדים נוספים. גם אם בהתחלה "קוגל" מג'עג'עת קצת, מהר מאוד היא מתגבשת ומתרקמת לכדי דרמת מיקרוסקופ יפהפיה ומעודנת.
