זרות היא נושא מרכזי בעבודותיו של הבמאי טום מקארתי, ש"ספוטלייט" שלו זכה באוסקר כסרט הטוב ביותר לשנת 2015. ב"אנשי התחנה", סרטו הראשון והטוב ביותר, היא הופיעה בדמותו של גבר קטן קומה העובר לגור בתחנת רכבת נידחת, וב"האורח" (2007) דרך מפגש של פרופסור אמריקני עם צמד מהגרים שפלשו לדירתו הניו-יורקית. בסרטו החדש, "מים שקטים" (Stillwater), זה קורה באמצעות נוכחותו של עובד קידוח לשעבר מאוקלהומה בעיר הנמל הצרפתית מרסיי, אליה הגיע כדי לבקר את בתו הכלואה שם מזה חמש שנים באשמת רצח.
"מים שקטים" – טריילר
אלא שאל מוטיב הזרות מתלווה כאן גם סיפור של גאולה לבנה, שקורבנותיה האמיתיים הם בני קהילת המהגרים המוסלמים במרסיי. כאשר באחת הסצנות נשאל גיבור הסרט, בגילומו של מאט דיימון, למי הוא הצביע בבחירות האחרונות, תשובתו היא שישב בכלא ולכן נמנעה ממנו זכות ההצבעה. אבל התשובה למי היה מצביע לו רק יכול היה היא ברורה. אוקלהומה, אחרי הכול, היא מדינה אדומה בוהקת, וכאשר הוא נשאל אם יש ברשותו אקדח – תשובתו היא שיש לו שניים. מקארתי מגלה כלפי גיבורו אמפתיה רבה, אבל זו באה על חשבון ייצוג סטריאוטיפי של הקהילה המוסלמית שמסומנת כאויב.
סיפור הסרט שואב השראה מסוימת מפרשת אמנדה נוקס, סטודנטית אמריקנית שישבה ארבע שנים בכלא האיטלקי על רצח שותפתה לדירה בעיר פרוג'ה – וזוכתה בסופו של דבר. בתו של דיימון בסרט (אביגיל ברסלין) מואשמת ברצח חברתה, צעירה מוסלמית, והוא מגיע כדי לבקר אותה ולנסות לשכנע את עורכת דינה הצרפתייה לפתוח מחדש את המשפט בעקבות עדות שאמורה לזכותה. על הדרך הוא פוגש באישה מקומית (קאמי קוטן הנפלאה מסדרת הטלוויזיה "10 אחוז"), שחקנית ואם חד-הורית, ועובר להתגורר עמה ועם בתה בת התשע. מוטיב הזרות מגולם לא רק באמצעות השפה והמפגש הבין-תרבותי אלא גם, ובעיקר, בדינמיקה שבין ה"רֵד נֵק" האמריקני והמהגרים המוסלמים בעיר שאחד מהם נושא, אולי, את המפתח לחפותה של בתו.
"מים שקטים" (שמו במקור של הסרט מתייחס לסטילווטר, אוקלהומה, העיר שממנה מגיע הגיבור) מציב במרכזו שלושה צירים דרמטיים: הקשר הבעייתי שבין האב, שיש לו עבר של שתייה ואלימות, ובתו שלא לגמרי סומכת על יכולתו לדאוג לה (האם, אנו למדים, שמה קץ לחייה); המשפחה האלטרנטיבית, הבין-תרבותית, שהוא מכונן עם מאהבתו ובתה (לילו סיאבו); והחיפוש אחר קצה חוט שיביא לשחרורה של הבת, שחושף אותו אל קהילת המהגרים הצפון-אפריקאים בעיר, ומביא לעימות אלים עמם בשלב מוקדם של הסרט. סוגיות הקשורות בזהותה המינית של בתו ובאופיו של הקשר שהיה לה עם הנרצחת עולות אף הן במהלך הסרט.
כל עוד מתמקד מקארתי בקשר שנרקם בין הגבר והשחקנית ובתה שבדירתן הוא עובר להתגורר, רושם "מים שקטים" את נקודות הזכות שלו. דיימון מגלם אמנם דמות חד-מימדית של איש פשוט ואפילו נבער (הוא מבטא את המילה תיאטרון באופן שנשמע כמו "שונא תה"), אבל יש משהו חינני במעקב אחר הפיכתו מחדש לאיש משפחה – כאילו ניתנה לו הזדמנות להיות מה שלא הצליח בו בעבר. הדברים עובדים פחות כאשר הסרט מתאר את מערכת יחסיו הרעועה עם בתו. לא לגמרי ברור ממה היא נובעת (גם אם זה קשור בעברו של האב – אנו פוגשים אותו בשלב שונה של חייו), ועל כל פנים הסרט לא מציע ולו רגע אחד של פתיחות אמיתית. איננו יודעים, למשל, מהו יחסו של האב השמרן לנטייתה המינית של הבת, וכאשר בהמשך מתרחש אירוע דרמטי שאותו לא נחשוף – הסרט מדלג הלאה כאילו מדובר היה בהתרחשות אגבית לחלוטין.
העניינים צוברים תפנית מופרכת, ככל שהדברים אמורים בדמות שמוצגת לפנינו, במחצית השנייה של הסרט. אז עובר "מים שקטים" להיות סוג של מותחן נוסח "אסירים" הזכור לטובה של דני וילנב מ-2013. כיוון שאין בכוונתי לחשוף את המתרחש, אסתפק בהבעת תמיהה הקשורה במעורבותו של צעיר מוסלמי בסיטואציה. נדמה כאילו הוא שם רק כדי לשרת את מצוקתו של האב, ואת הצורך שלו בחשיפת האמת כדי לגאול את עצמו מרגש האשמה שרובץ עליו בגלל מה שהיה בעבר. בכלל, כסרט שמערב את הקהילה המוסלמית בעיר מרסיי – "מים שקטים" חוטא בהצגה סטריאוטיפית של חבריה כאלימים ועוינים. אפילו שוטר-לשעבר (מוסה מאסקרי) אליו פונה האב בבקשה לעזרה מתואר כאדם מפוקפק למדי המנצל את מצבו.
הבחירה בתומך טראמפ מאוקלהומה כגיבור הסרט ודאי שאינה מקרית. מיקומה של דמות זו בעיר זרה המזוהה עם מהגרים מוסלמים נועד לספק גם לה הזדמנות שנייה והיטהרות. מקארתי כתב את התסריט יחד עם תומא בידגן ונואה דברה הצרפתים שהיו שותפים גם לכתיבת זוכה דקל הזהב "דיפאן" (2015), שאף הוא עסק במהגרים בצרפת. מוזר, על-כן, שתרומתם לא מסתכמת ביותר מייצוג סטריאוטיפי של קהילה זו. בסופו של דבר, זהו סרט על גבר דרומי שמוצא נחמה אצל אישה צרפתייה לבנה, משכילה ומתוחכמת ממנו, ועל הדרך נחשף למה שברטוריקה הטראמפיסטית מייצג את הסיוט האולטימטיבי: זרים. כאשר הוא כבר מגלה את האמת – זה מאוחר מדי. אמריקה שהוא מייצג תצטרך להתמודד עם אשמתה.
