כן כן, צעק השדר / "כן כן", צרח השדר כשישראל הבקיעה השבוע שער מגניב נגד בלגיה. "אין מתוק מזה", לא התאפק וצרח השדר השני. רק שעם כל השמחה על התוצאה המכובדת של המשחק, ישבו באותה שעה ארבע משפחות מתייפחות ומיוסרות באבלן הטרי על בניהן שנפלו בקרבות באותו בוקר.
ושוב נזכרתי שעל זה בדיוק כתבתי פעם את השורה: "הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב". כי עם כל הכבוד לכן כן כן של שדר הספורט, אז לא לא. כי העצב אין לו סוף.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
שיר על מה / היינו כבר על 16 שירים באלבום החדש ששמו "אותיות נחמה" ורק אחד היה חסר להשלמת התמונה.
אבל איזה? ומה אכתוב בו? שאלתי את חבריי ליצירה.
אולי תגיד סוף סוף משהו שלא אמרת מעולם. או תעשה שיר כסאח בסגנון רוק אנד רול. או אולי תודה בשיר שנוכח המתרחש אין לנו כבר שנה מצפן ברור.
תראו, אמרתי, עשיית אלבום זה לא ממש דמוקרטיה טוטליטרית מלוכנית... פה זה קצת אחרת. פה כל הזמן מנסים לעשות ניסים. אני מבקש סולו גיטרה או פסנתר. מזמין את אהוד בנאי לשיר איתי או אפילו את הנכד שלי מיכאל או את דורון טלמון מג'יין בורדו. זה מה שנקרא ליצור ביחד. להתכנס כדי ליצור שירים. ובעצם זו מהות המילה "יחד" שכולם מדברים עליה.
תולדות האלבום / תולדות האלבום מספרות שהוא החל לקרום עור וגידים לפני הקורונה, כשעבדתי עם עומרי אגמון, הגיטריסט המכונן של אביב גפן.
אחר כך כל התהליך הושבת בגלל הקורונה. אחר כך נהיה טוויסט בעלילה כששירים שעשינו בזמן הקורונה בהתכתבות, דודו טסה הנפלא ואני, נכנסו לאלבום. ולבסוף חזרנו לאלבום באמצע שנת מלחמה. בתוך כל העצב הגדול והמתמשך שבו 101 חטופים עדיין שם, וכל תושבי העוטף ושדרות ואופקים, ניצולי מסיבת נובה וכמובן 12 אלף חיילינו הפצועים וגם אזרחים נושאים את חותמות פצעיהם.
אז בתוך כל אלה אתה רוצה להוציא אלבום? השתגעת או מה?
האמת שכן. אין לי ברירה. זו הבנת הביטוי "להמשיך הלאה". זה מה שאנחנו הזמרים יודעים לעשות. לתרום צלילים ללב הארץ. וכמה שזה נשמע פתטי, זו לא קלישאה. שירים זו אמת עדכנית, אולי אפילו חשובה לא פחות מהוויכוחים לאן פנינו, כמה השתנינו, מה מהות הארץ החדשה? וכשבחוץ מגע הגשם הראשון. הנפלא, התרטבנו כולנו וחיכינו במתח לבאות.
בתוך כל העצב הגדול והמתמשך אתה רוצה להוציא אלבום? השתגעת? האמת שכן. בכל המצבים הכאוטיים התעקשתי להמשיך לעשות ולהוציא לאור שירים. כי מדינה בלי מוזיקה היא מדינה חסרה
אלבומים קשים / "תודה שלא הייתה תקופה כזו", אמרו לי שלושת ילדיי כשהלכנו ברחוב ושוחחנו. נכון, תקופה כזאת לא הייתה, הודיתי. אבל היו דברים אחרים בארץ לפני שנולדתם. במלחמת השחרור למשל נהרגו לנו כ-9,000 איש. "6,000", תיקנה עוברת אורח שחלפה מאחור על ידנו ושמעה את השיח.
ובאשר לאלבום, בלי להשוות היו עוד אלבומים שקשה היה לעשות אותם, בכל מיני תקופות. למשל בזמן רצח רבין, לפני 29 שנה, כשעשינו את האלבום "שניים" ("היא לא יודעת מה עובר עליי") או בזמן פיצוצי האוטובוסים והרג חפים מפשע, כשהוצאנו בחירוק שיניים את האלבום "צימאון". ובכל המצבים הכאוטיים האלה התעקשתי להמשיך לעשות ולהוציא לאור שירים. כי מדינה בלי מוזיקה היא מדינה חסרה.
אה, אמרתי את זה? טוב, אני חוזר על עצמי. זה הגיל. והתרגיל.
אזעקה בגלילות / האזעקה שתפסה אותי ליד גלילות בשבוע שעבר הפתיעה כי שמעתי ברכב מוזיקה בווליום גבוה, ובשניות הראשונות לא הבנתי מה קורה. ראיתי רק שלפתע כולם עצרו, יצאו מהמכוניות ורצו לשולי הכביש. בארץ אחרת, נניח איסלנד, הייתי חושב שזו התפרצות לבה מהר געש. אבל פה? טוב, נירמלנו את חיינו תחת הפגזות.
ומה עשית כשזה קרה? שרת?
לא. ירדתי לשוליים וחיכיתי. זו הייתה חורשה. ואז קפץ עליי גמל שלמה ירוק. ובתוכי זימזם השיר שנקרא "לטרוף את החיים" מתוך האלבום.
אז אפרופו גמל שלמה. "אנחנו גמלי שלמה" כתב המשורר יואל הופמן והשווה אותנו לחיה הקופצת הזאת: "גם האופן שבו אנחנו ישנים בלילה דומה מאוד לתנועת התפילה של גמל שלמה. בסופו של דבר אנחנו גמל שלמה גדול שנוטה למלנכוליה וקשה מאוד להאמין שבחיים הבאים נהיה כובסת עליזה". איזה חמוד יואל.
טיל ליד האולפן / כתבתי 16 שירים ואותם הקלטנו, ואם ייכתב השיר הבא, הוא יהיה מספר 17, הסברתי.
ואת כולם תכניס לאלבום?
בהחלט. אלה ימי הספוטיפיי, ואתה יכול לעשות אלבומים בני מאה שירים אפילו, כי למי שאוהב את שיריך זו מחווה וחוויה.
אוקיי, אבל מה עם השיר החסר? יש לך כבר רעיון אליו?
הימים עוברים. צריך להתארגן להסדרה בצפון, להתפלל להחזרת החטופים, שכל יום שעובר כשהם נמקים במנהרות קורע אותם ואת לב האומה וליבנו. וחוץ מזה, הנה. י' המתוק שוב הלך למילואים בפעם השלישית בעוד האחרים מסרבים.
אז אני נוסע לאולפן. וכשאני רואה את הנזק איפה שנפל טיל השבוע בין בני ברק לרמת גן והאולפן לידו, אני מבין את המזל שבמזלות. יכול היה ליפול לנו טיל על הראש בזמן ההקלטה.
מיסטר בוג'נגלס / אי אפשר לקלוט את המספר, 110 לוחמי גולני שנפלו בקרבות. אלוהים, מה זה הדבר הזה. רחמונס, אין בך רחמים? ככה בא לי לצעוק לאור ההלוויות המתמשכות.
אבל לצערי אני מבין כבר עמוק בליבי שחלק ממדורת השבט כבתה, ושצריך לקוות לטוב. לעשות טוב או לדחוף את השמש ממזרח למערב ולהעלות את הירח, כמאמר המשורר יואל.
ומה עם השיר החסר? גם הוא יהיה על ירח?
לא לא. את "ירח" כבר עשיתי מזמן. ובינתיים מקשיב יחד עם בן האהוב שלי לשיר מיסטר בוג'נגלס בגרסה של נינה סימון. וכשאני פותח רדיו מתברר לי שוב שתמיד יש שם לאחרונה שני ישראלים שרבים על משהו. לא חשוב על מה. העיקר רבים. לא מרוצים. כועסים. "ומה התועלת?" כמו שהיה אומר חברי הטוב אלעדיק שמת. "האם הם לא יודעים שבסוף יש סוף?" כי הוא כבר יודע.
מפתח השיר / זהו. מסיימים את האלבום. כבר עורכים אותו סופית. הצפון עדיין חוטף. עוד הרוג, מודיע דובר צה"ל בצער. ועדיין מלא אנשים במספרה, מה שמוכיח שהחיים המנורמלים בארץ הזאת ממשיכים.
אז מצאתם את השיר ה-17 או לא?
יש לי התחלת מילים שקראתי להן "השיר החסר", והוא מדבר על מישהו שהלך לעולמים ואומר לה בין השאר מלמעלה:
"אני אחזור
כמו כל דבר /
כמו השמיים, הנהר /
כמו העץ הבודד /
כמו נגינת פסנתר /
גם אם המילים נגמרות לנצח אשאר /
תבקשי מהזמר שישיר עליי /
את השיר החסר".
כן, עצוב. מודה. לבסוף, הצ'ילבות פול סיימון, הלוא הוא פנחס זימן בשמו היהודי, וארט גרפונקל השלימו סופסוף. הנה התחלה לעוד שיר חסר.
