בשעה 16:00 אחה"צ, בדיוק כשישבתי לקפה בחצר הבית הזמני שלנו בארה"ב, הטלפון צלצל. על הקו הייתה הפונדקאית שלנו: "חברים, זה קורה. אני עם צירים בדרך לבית החולים, נתראה שם!".
נכנסתי הביתה וצעקתי לחיימקה: "מאמי, היא יולדת!!! מהר, צריך לטוס לבית החולים!!!".
חיימקה, שיהיה בריא, לא הניד עפעף וסינן ברוגע: "אוקיי, אבל למה בצעקות?".
תוך דקה הוא כבר היה בחדר השינה, מארגן ביעילות את התיקים ללידה שהוא הכין מבעוד מועד.
בניגוד אליו, אני לא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז החלטתי שזה זמן טוב לחתוך תפוח.
הוא נכנס למטבח עם התיקים, ומצא אותי עומד מעל השיש ושוקד על חיתוך הפרי האסור.
"מה אתה עושה?", הוא שאל בחשדנות.
"אני... חותך תפוח. לא יודע למה".
הסתכלנו אחד על השני ופרצנו בצחוק.
חדר לידה.
הפונדקאית שלנו ביקשה שנהיה איתה שם לאורך כל התהליך.
אנחנו מביאים לה מי קרח.
דואגים שיש לה מספיק שמיכות.
מעודדים אותה כמו בסרטים: "קום און! יו קאן דו איט!".
היא מתפתלת ומתכווצת וזועקת כמו חיה פצועה, ואנחנו - ברגע הכי מדהים בחיים שלנו - עדים לנס הבריאה שמתרחש לנגד עינינו בבית חולים קטן בעיירה נידחת בקנטקי.
היא ממשיכה לדחוף ומדי פעם מגניבה לנו מבט של "אני בסדר! הנה הילדה שלכם יוצאת!". לחלקיק שנייה היא נדמית לנו כמיני-אלוהים - בוראת חיים וגוף ורוח.
ואז זה קורה.
אני לא זוכר פרטים, רק תחושות.
הבזקי תמונות של ראש מבצבץ.
ידיים בכפפות פלסטיק מושטות.
עיגול של אור ומתוכו בוקעים חיים.
אופוריה מוחלטת.
זה מרגיש כמו הדבר הכי מוזר בעולם, ועם זאת הכי טבעי בעולם.
"וולקאם בייבי-גירל!", המיילדת מברכת את הקטנה ואז מניחה אותה על חיימקה ועוזרת לי לחתוך את חבל הטבור.
זהו.
מעכשיו עד סוף החיים – אני אבא.
אני מסתכל על הפונדקאית שלנו וחושב לעצמי בלב - אם עד היום הערצתי נשים, אז מהיום אני סוגד להן.
הייתי כל כך עסוק בלהתפעל מהעוצמה הנשית האדירה שנגלתה בפניי. לרגע לא עלה בדעתי שאוטוטו גם הקטנה שלי - בשלב כל כך מוקדם בחיים שלה - תיאלץ לגייס כוחות ולהפגין כישורי לביאות הישרדותיים.
חמש בבוקר.
חיימקה ואני חצי ישנים בחדר קטן שנתנו לנו בבית החולים.
הקטנה שלנו נלקחה לכל מיני בדיקות והכול מתעכב כבר שעות.
אנחנו עייפים ורעבים ועפוצים, אבל בעיקר מודאגים.
פתאום נכנסת הרופאה לחדר החשוך.
בשנייה שהיא מתחילה לדבר, אני מבין שמשהו לא טוב קורה.
מתחיל להתפשט לי בגוף פחד חדש שאני לא מכיר.
היא מנסה להיות רכה ורגועה מצד אחד, ומקצועית וקורקטית מצד שני.
בסוף יוצא לה משהו מבולבל בין לבין.
"אני יודעת שזה הרבה לשאת בשעה הזאת, אבל הילדה מועברת לטיפול נמרץ".
מאותו רגע אני כבר בקושי שומע מה היא אומרת.
רק חצאי משפטים על מדדים לא תקינים וכל מיני מונחים רפואיים שאני לא מבין.
אני מסתכל לחיימקה בעיניים.
חיימקה מסתכל בשלי.
זה לא קורה לנו.
וככה, בזמן שהמדינה במלחמה,
יצאנו, גם אנחנו, למלחמה הפרטית שלנו.
ופתאום הפכנו להיות ההורים האלה.
שנרדמים נפולי ראש על הכורסה במסדרון של המחלקה.
שמזהים להם בעיניים דאגה שאי אפשר לטעות בה.
שמדברים לידם בלחש ושולחים להם מבטים אמפתיים.
ההורים האלה שמכירים את כל השטיקים של המחלקה.
שיודעים שצריך לתת בעיטה קטנה למכונת השתייה כדי שהיא תפלוט את הזירו.
שיודעים שהצ'יפס בקפיטריה מעולה, אבל שמהמרק כדאי להתרחק.
שמביאים בייגלים לאחיות כל בוקר.
שמתפרקים בבכי בשירותים של המחלקה, כי רק שם לא רואים אותם.
שמסתובבים במסדרון הלוך-חזור.
טרוטי עיניים.
כסוסי ציפורניים.
ההורים האלה, שפתאום נזכרים לנהל שיחות עם אלוהים.
אנחנו רחוקים מהמשפחה ומהחברים.
כל כך רחוקים.
אבל שילך קיבינימט המרחק הגיאוגרפי, הם כולם קושרים ידיים סביבנו לרשת ביטחון.
לא עוזבים אותנו לרגע.
מדברים איתנו שלושים פעם ביום.
תודה לאל שיש לנו כאלה אנשים בחיים.
אני מדבר עם אמא שלי בטלפון ונושך שפתיים.
זה אוכל אותה שהיא רחוקה.
הילד שבי רוצה לצעוק לה: "אמא, בואי עכשיו מהר! בבקשה, אני צריך אותך איתי!".
אבל האיש שזה עתה הפך לאבא מוצא את עצמו מרגיע אותה: "אמא, הכול יהיה בסדר. היא חזקה הילדה הזאת. היא חזקה כמוך".
ובתוך כל הגיהינום הזה, חיימקה ואני נאחזים זה בזה.
לא נותנים אחד לשני ליפול.
כשהוא מתרסק, אני מרים אותו.
כשאני מתרסק, הוא מרים אותי.
אנחנו מגלים כוחות שרק אלוהים יודע מאיפה שואבים אותם.
מוצאים מרכז כובד פנימי ונצמדים אליו.
והכול במין מיומנות מדויקת. בתנועות ידיים בוטחות.
אנחנו נכנסים לחדר של הקטנה שלנו. היא מלופפת צינורות ועירויים ומדבקות, עד שלא רואים ילדה.
חיימקה מתיר ומפנה את הסבך, ואני שולח ידיים יציבות ושולף אותה כאילו כל החיים הרמתי תינוקות.
אני מצמיד אותה לחזה שלי והיא נרגעת.
אני לא רופא ואין לי תרופות להציע לה. רק אהבה. ים אהבה. כל הזמן אהבה.
שתרגיש בטוחה. עטופה. מוגנת. שתדע שיש מי ששומר עליה.
אנחנו שרים לה.
ומספרים לה על החיים שמחכים לה בארץ.
על סבתא אורה וסבא עמירם.
על דודה מיכל, דודה שרופה.
ולרגעים זה נדמה שהיא ממש מקשיבה.
אנחנו מחזיקים בידיעה שיהיה טוב.
כל מחשבה אחרת מחלישה אותנו.
מה אדירה סגולתן של עוצמות האין-ברירה.
אין לנו את הפריבילגיה להתפרק.
אנחנו עסוקים בלחתור בתוך סערה.
אחר כך נתרסק.
אבל קודם... קודם נגיע לחוף.
מהר מאוד אנחנו מבינים שכדי שנטפל בילדה שלנו, אנחנו צריכים לטפל קודם בעצמנו.
ברור לנו - אם לא נתחזק, גם הילדה שלנו לא תתחזק.
אנחנו מתרחקים במודעות גמורה מדמות ההורה הטוטאלי שלא אוכל. שלא שותה. שלא ישן.
אין זמן לזה עכשיו.
אנחנו ישנים בכוח. אוכלים טוב. זורקים בדיחה פה ושם. נאחזים בכל שבריר שפיות.
חמישה ימים שמרגישים כמו נצח.
הילדה עברה כל בדיקה אפשרית.
עם כל יום שעובר היא מתחזקת. מקבלת ביטחון.
היא חיונית יותר. פקוחה יותר. רגועה יותר.
בעיקר כשהיא על הידיים של אבא.
ביום החמישי הרופאה נכנסת לחדר ואומרת לנו: "הילדה שלכם גיבורה. מחר היא משתחררת".
תודה אלוהים.
הנה החוף שחתרנו לעברו.
עכשיו אפשר להתפרק.
אני נכנס לשירותים של המחלקה ומשחרר קיטור.
אחר כך אני מבקש מהרופאה שתעזור לנו לבחור לקטנה בגד מכל האופציות שהבאנו ונשארו בתיק עד לרגע זה.
שתצא מבית החולים בבגדי חג.
באופן סימבולי, היא בוחרת אוברול סגול עם הדפס של ציפורים פרושות כנף.
אנחנו חוזרים איתה הביתה.
חיימקה מניח את הסלקל ואז מרים אותה על הידיים ולוחש – "ברוכה הבאה דרור".
אני מניח את התיקים ונכנס למטבח.
על השיש עומדים פלחי תפוח משחירים שחתכתי בחיים הקודמים שלי.
חיים בהם עוד לא הייתי אבא.
חיימקה נכנס אחריי למטבח עם דרור על הידיים.
"מה עכשיו?", הוא שואל.
"עכשיו רק נשאר לגדל אותה", אני מחייך אליו ואליה.
אני יושב עכשיו באותה חצר בבית הזמני שלנו בארה"ב.
ביד אחת מחזיק את הקטנה.
ביד השנייה מקליד את המילים.
בארץ הבלגן חוגג, אבל אנחנו כבר מתים לחזור הביתה.
עכשיו היא ישנה כמו מלאך, אבל תיכף היא תתעורר, ואז האכלות והחלפות ומקלחות ולמעוך אותה בחיבוקים.
אני מסתכל עליה וחושב לעצמי –
אולי פשוט לקח לה טיפה זמן להתרגל לעולם המטורלל הזה,
ואולי... רק אולי... היא פשוט אוהבת לעשות דרמות, ממש כמו אבא שלה.
