תקופה לא פשוטה עוברת על סנדרה בולוק. בתחילת אוגוסט דיווחו כלי התקשורת שבן זוגה בשמונה השנים האחרונות בראיין רנדל הלך לעולמו בגיל 57, לאחר שלוש שנים של מאבק במחלת ה-ALS (ניוון שרירים).
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כמה ימים לאחר מכן התפרסמה ידיעה שהכתה גלים בכל רחבי ארצות הברית, וגם מחוצה לה: שחקן הפוטבול לשעבר מייקל אוהר טוען שהסרט "הזדמנות שנייה" בכיכובה, שהפך לקלאסיקה ושעל התפקיד שגילמה בו זכתה באוסקר, מבוסס על שקר, הונאה וניצול. "היא שבורת לב", ציטט העיתון הבריטי "The Daily Mail" מקור המקורב לשחקנית. המקור סיפר לעיתון שבולוק "שונאת את העובדה שהעבודה הקשה שהשקיעה, במה שהאמינה שהוא סיפור אמיתי, הוכתמה".
לא במקרה הסרט שיצא לאקרנים בשנת 2009 עדיין מעורר הדים בארצות הברית, עשור וחצי אחרי צאתו. יש בו את כל האלמנטים שהעם האמריקאי חי בשבילם: סיפור הצלחה יוצא דופן, שתחילתו באשפתות וסופו בהיכל התהילה ובחשבון בנק מנופח, ופוטבול. הוא מספר את סיפורו של נער שחור שהתגבר על נקודת הפתיחה של חייו, שכללה אם מכורה לסמים, עוני קשה ומגורים ברחוב, והגיע לקריירה ענפה ב-NFL, ליגת הפוטבול המקצוענית, ואף לזכייה באליפות.
הספר "The Blind Side: Evolution of a game" שעליו מבוסס הסרט נכתב על ידי מייקל לואיס, סופר ועיתונאי אמריקאי מוערך, שספרים נוספים שלו כמו "מכונת הכסף" ו"מאניבול" עובדו אף הם ללהיטים הוליוודיים. גם הספר וגם הסרט מייחסים את ההצלחה המסחררת של אוהר, כיום בן 37, לשני גורמים: היכולות האתלטיות הכמעט על-אנושיות שלו, ובני הזוג ללי-אן ושון טוהי, זוג אמריקנים לבנים ואמידים שלקחו את אוהר תחת חסותם כשהיה בן 17.
אין איך להפוך את זה. הסיפור כפי שהוא מוצג בסרט המצליח הוא של גאולת האדם השחור העני על ידי האדם הלבן העשיר. הגאולה הזאת ריגשה את הצופים לפני 15 שנה, גם בארצות הברית וגם מחוצה לה. גם כאן בישראל, שפוטבול אמריקאי הוא לא כוס הבירה שלה, הסרט היה שובר קופות.
"הזדמנות שנייה" - טריילר
אוהר כבר ניסה, בספר אוטוביוגרפי שפרסם ב-2011, לרמוז שלא בדיוק כך היו פני הדברים. הוא גם דחה את המשתמע מהסרט, כי לולא נקשרו חייו בחייהם של בני הזוג טוהי, הוא לא היה מגיע לאן שהגיע. העם האמריקאי גם התפכח מאז צאתו של הסרט, וכיום הוא זוכה לביקורת רבה על הקלישאה הגזענית שהוא מייצג לכאורה.
לפני כחודש הסרט השנוי במחלוקת שוב חזר לכותרות. ב-14 עמודי תביעה שהגיש לבית המשפט בטנסי, אוהר טוען כי הוריו המאמצים לכאורה הונו אותו, לא באמת אימצו אותו והחתימו אותו, בלא ידיעתו, על הסכם שממנה אותם לאפוטרופסים מלאים עליו, על כל ההחלטות המשמעותיות בחייו וכמובן – על הכנסותיו. משהו שמזכיר את החוזה הדרקוני שהחזיק את הזמרת בריטני ספירס בחזקתו של אביה, עד שחרורה ממנו רק לאחרונה. אוהר טוען כי בשל כך נמנעו ממנו מיליוני דולרים בתמלוגים על הסרט והספר שנוצרו בהשראת סיפור חייו.
מיד אחרי הפרסום על הגשת התביעה קיימו באי כוחם של הטוהיז מסיבת עיתונאים בהולה. השאלות שהשמיעו העיתונאים המחישו עד כמה הם מרגישים בעצמם קצת מרומים, כשמתברר שלסיפור הדיסני הזה ייתכן סוף לא טוב. עורכי הדין ניסו להסביר מדוע אוהר לא קיבל שום סכום כסף בעבור הסרט, בעוד שיתר בני המשפחה התעשרו ממנו עוד ועוד.
על פי אחד מהם, "בגלל שהיה במעמד של ספורטאי תחת מלגה של ה-NCAA (התאחדות ספורט המכללות האמריקאי - מ"ש), אסור היה לו להתפרנס משום עבודה. כשזה הסתיים, טוהי הציע שיתחילו לשלוח את ההמחאה של מייקל ישירות אליו. מייקל לא הסכים לקבל את הכסף, אז הטוהיז הקימו קרן נאמנות על שמו. מייקל קיבל כל אגורה, כל אגורה שהגיעה לו!"
לשאלה איך היו היחסים בין אוהר לטוהיז השיב עורך הדין השני כי "הקשר ביניהם בעשור האחרון היה מנותק". לדבריו, "הם הרוסים במלוא מובן המילה. אתם צריכים להבין, זה הבן שלהם. הם התייחסו אליו כאל בנם. עשו עבורו את כל מה שהייתם עושים עבור בנכם. הטענות האלה הזויות". באותה נשימה הודיעו עורכי הדין שבני הזוג מוכנים לבטל מיידית את הסכם האפוטרופסות. "לגבי דרישותיו הכספיות – נדון בהן בבוא העת".
בפרק החדש בסיפור המדהים של מייקל אוהר, שנכתב לנגד עינינו ממש בימים אלה, יש הרבה יותר מחוזים, זכויות וכסף. יש משפחתולוגיה, יש נטישה, יש הורות רעילה, יש גזענות, וכן, יש גם יש אהבה, תקווה וגאולה. משהו שבטח עוד יעשו עליו סרט.
למייקל אוהר לא היו הזדמנויות רבות בחיים. הוא נולד בשנת 1986 בעיר ממפיס, טנסי, אחד מ-12 ילדים לאם מכורה לסמים קשים. "אימי עשתה את הכי טוב שיכלה", כתב אוהר בביוגרפיה שלו. "כשהיא הייתה פיכחת, היא עבדה קשה מאוד כדי לספק לנו את צרכינו ולשמור עלינו. הבעיה הייתה שהיא לא הייתה פיכחת כל כך הרבה".
ומה לגבי אביו של אוהר, ודאי שאלתם את עצמכם? בסצנה מינורית אבל שוברת לב בסרט "הזדמנות שנייה", מושיב אותו מנהל בית הספר שלו על ספסל ושואל אותו אם הוא זוכר סיפור שהופיע בעיתונים זמן-מה קודם לכן, על אדם שצנח אל מותו מגשר להולכי רגל. לא היה ברור אז אם נפל, קפץ או נדחף. "האיש הזה היה אביך. אני מצטער", אומר לו המנהל בעגמומיות.
אוהר, בגילומו של השחקן קווינטן ארון שחולק עם אוהר נתונים גופניים דומים, עוטה גם הוא על פניו הבעה עגמומית, אבל אף דמעה לא זולגת מעיניו. אולי הוא מיהר לתחוב את המחשבות לאותה מגירה שבה אפסן את יתר הטראומות שספג בחייו הקשוחים. לא ברור אם הסצנה הזאת משחזרת אירועים אמיתיים או שמא היא פרי מוחו של התסריטאי; אבל ברור שהלב נכמר כשנחשפים לתלאות שעבר אוהר בחייו הצעירים.
ב-1996, כשאוהר היה בן עשר בלבד, הוא עבר לחסות מדינת טנסי, ומאז התגורר ברחוב ואצל חברים. תנאי החיים הקשים פגעו, כמובן, ביכולות הלמידה שלו, והוא עבר 11 מסגרות חינוכיות שונות בתשע השנים הראשונות שלו בבית הספר. לבסוף, אביו של חבר סייע לו להתקבל לבית ספר פרטי נוצרי, שם התרשמו מאוד מהנתונים הגופניים של הנער הצעיר - גובה של מעל 180 ס"מ, מבנה גוף רחב ורגליים מהירות. הנתונים הללו זיכוי אותו בכינוי הפוגעני משהו Big Mike – מייק הגדול.
בגיל 16 הצטלבו דרכיהם של אוהר ושל לי-אן טוהי. אם אוהר הוא קלישאה של נער אפרו-אמריקאי בארצות הברית, לי-אן טוהי היא הקלישאה של אישה דרומית עשירה. גם הסרט השמרני מקנה לדמותה איזו הילה של מעושרת, עם טיפוח והלבשה מצועצעת והתנהלות בעולם כאילו הוא שייך לה, ומחוות ניקול-ראידמניות שבולוק הקפידה להציג לאורך הסרט.
לי-אן טוהי האמיתית נתקלה כמה פעמים בתלמיד יוצא הדופן בנוף של בית הספר הנוצרי והיוקרתי של בנה. בסצנה זכורה מהסרט, בני משפחת טוהי רואים את אוהר צועד לבדו בדרכם הביתה ממחזה לרגל חג ההודיה בבית הספר, בלילה קר וגשום במיוחד. "היי, ביג מייק, לאן מועדות פניך?", קורא לעברו שון טוהי ממכונית היוקרה המשפחתית.
"לאולם ההתעמלות", עונה הנער השחור העצום והמבויש. לי-אן טוהי מבינה מיד שלנער אין היכן לבלות את הלילה, ומזמינה אותו לאחוזה המפוארת שלה. כאן מתחיל הסיפור של מייקל אוהר והטוהיז.
שון טוהי היה כל חייו ספורטאי חובב. הוא שיחק כדורסל מכללות בשנות ה-80. את הונו עשה מהאבסת העם האמריקאי בג'אנק פוד, עם בעלות על סניפים רבים של רשתות מזון מהיר כמו פיצה האט, קנטאקי פרייד צ'יקן וטאקו בל, וכמו שהציבור האמריקאי אוהב לאכול במסעדות האלה, כך גדל הונו. עיתוני הספורט העריכו את שווי המשפחה ב-2023 בכ-100 מיליון דולר.
את אשתו לי-אן, מעצבת פנים מצליחה, הכיר שון באוניברסיטת מיסיסיפי, שם למדה והייתה חלק מקבוצת המעודדות. לבני הזוג טוהי שני ילדים ספורטיביים בעצמם: הבת קולינס, קופצת במוט לשעבר, ושון ג'וניור, שחקן כדורסל מכללות בעברו.
אבל ייתכן שלא רק מעסקי המזון ועיצוב הפנים הרוויחו בני הזוג את כספם. ב-2003, הנער מייקל אוהר החל לבלות יותר ויותר בביתם רחב הידיים של בני משפחת טוהי. הם לא רק הלינו אותו. הם דאגו לו, האכילו אותו ורכשו עבורו בגדים. הם הציגו אותו כחלק מהמשפחה. ב-2004, כשהיה בן 18, קרה מה שכיום עומד בלב הטענות של אוהר נגד משפחתו המאמצת: הוא חתם עבור בני הזוג טוהי על מסמך, שנאמר לו שמשמעותו היא כי הם מאמצים אותו באופן רשמי.
בני הזוג טוהי הפכו למעשה לאפוטרופסים של אוהר (לטענתם, כי מעל גיל 18 אין אפשרות לבצע הליך אימוץ). ההסכם, כך נטען, מעניק לבני הזוג טוהי את הסמכות להשפיע על עסקיו הכלכליים. האם ידעו השניים כבר אז לזהות את הפוטנציאל הספורטיבי העצום שגלום בבנם המאומץ ועשו את עסקת חייהם? או שמא מדובר בשני אנשים טובי לב, אלטרואיסטים, שבסך הכול רצו לעשות מעשה טוב ולהציל נשמה של ילד?
מייקל אוהר הפך לסיפור הצלחה אמריקאי. ב-2005 הוא זכה במלגה לאוניברסיטת מיסיסיפי, שם למדו גם בני הזוג טוהי, והחל לשחק שם פוטבול. ב-2006 פרסם מייקל לואיס כתבה ב"ניו יורק טיימס" תחת הכותרת "הבלדה על ביג מייק", המגוללת את סיפורו המדהים של השחקן בעל הגוף הענק ורגלי האיילה. באותה השנה הוא פרסם את הספר המדובר, שהפך בסופו של דבר לשובר הקופות ההוליוודי.
דרמת הספורט הקולנועית בבימויו של ג'ון לי הנקוק הפכה עם יציאתה להצלחה מסחררת וגרפה כ-309 מיליון דולר בקופות - רווח עצום בהתחשב בעלות הלא גבוהה במושגים הוליוודיים של הסרט, שהסתכמה ב-29 מיליון דולר. אוהר הפך לשם מוכר בכל בית בארצות הברית.
האמריקאים חיבקו את סיפור ההצלחה, אבל היה גם מי שמתח ביקורת על האופן שבו אוהר מוצג בסרט. בסרטון פרודיה אפקטיבי במיוחד משחזרים שחקנים את הסצנה שבה נכנס אוהר לראשונה לרכבם של בני משפחת טוהי. לי-אן נוסעת אחריו בעודו צועד ברחוב, וממש מטרידה אותו ומאלצת אותו להיכנס לרכב. היא מתעלמת מאמירותיו על כך שיש לו מה ללבוש ושהוא בסדר. הביקורת היא כמובן על גישת העליונות והאדנות שנוקטים בני הזוג כלפי אוהר.
אבל המבקר הכי משמעותי של הסרט לאורך השנים היה אוהר עצמו. באחד מספריו הוא משתף כי מה שהפריע לו במיוחד היה האופן שבו הציג הסרט את דמותו כנער לא חכם במיוחד, במקום כמי שגדל ללא השכלה פורמלית. הוא גם הכחיש כי הטוהיז הם אלה שלימדו אותו את משחק הפוטבול, וטען שסיפור ההצלחה שלו החל הרבה לפני שהכיר אותם.
5 צפייה בגלריה
אוהר לא אהב את האופן שבו הוצג בסרט
(צילום: Thearon W. Henderson / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
יחד עם זאת, לאורך השנים תיאר אוהר את הכרת התודה שחש ביחס לסרט, ולמסר מעורר ההשראה שהוא מספק לבני נוער עם רקע דומה לשלו. בני משפחת טוהי ליוו אותו בתחנות חייו - בין היתר כשהכיר את בת זוגו טיפני רוי באוניברסיטת מיסיסיפי, ממש כמוהם. כשנישאו ב-2022, אחרי 17 שנות זוגיות וארבעה ילדים, לא נראו בני הזוג טוהי בתמונות מהאירוע הנוצץ.
בבמות אחרות, בני משפחת טוהי בוודאות ליוו אותו, בהרכב מלא. הם התחבקו, דמעו והתרגשו כשניצח משחקים וזכה בתארים ובפרסים לאורך הקריירה הספורטיבית המצליחה שלו. לא ניתן באמת היה למצוא רמזים למה שעתיד לבוא, וזה כנראה מה שתפס את העם האמריקאי המום ומופתע ממה שאירע ביום שני, 14 באוגוסט.
"מייקל סמך על הטוהיז, וחתם היכן שאמרו לו לחתום", נכתב בתביעה שהגישו עורכי דינו של אוהר. "מה שחתם בפועל, ולא היה ידוע לו עד פברואר 2023 (מה קרה בתאריך הזה? התביעה לא מגלה - מ"ש), זה שאלה לא היו מסמכי אימוץ, ולא שום דבר שדומה לכך. במקום זאת היו אלה מסמכי אפוטרופסות, שמעניקים לאפוטרופוס שליטה מלאה על היכולת של מייקל לנהל משא ומתן או לחתום על חוזים כלשהם, וזאת על אף שהיה מעל גיל 18 וכשיר לחלוטין מבחינה נפשית וגופנית".
עוד נטען שבני משפחת טוהי חתמו על הסכם עם יוצרי הסרט "הזדמנות שנייה", שבמסגרתו יקבל כל אחד מבני המשפחה תשלום של 250 אלף דולר בנוסף ל-2.5% בתמלוגים. עשו בעצמכם את החשבון. אוהר לעומת זאת לא הרוויח דבר מהסרט, כך על פי התביעה. כששאל על כך לאורך השנים קיבל תשובות מתחמקות.
מאז הפרסום האמריקאים אינם נרגעים: צלמי פפראצי מנסים לספק תמונות של אוהר ושל בני הזוג טוהי, כלי התקשורת לא מרפים מהפרשה ותוכניות האירוח והרשתות החברתיות מנתחות ללא מנוח את הסיפור המפתיע.
הסיפור הזה מעלה שוב את מה שבעצם מעולם לא יורד מסדר היום הציבורי בארצות הברית – סוגיית השחורים אל מול הלבנים. ישנם כאלו שמסרבים להאמין לאוהר; חלק שואלים היכן היו הטענות האלה עד עכשיו, ואחרים מודים שתמיד ידעו שיש משהו מסריח בסיפור הזה. מיליוני צעירים אמריקאים, בני מיעוטים עניים שגדלים באזורים מוכי פשע להורים קשי יום, כשסביבם סמים, אלימות והזנחה, רואים את ההתפתחות האחרונה בסיפור ההשראה שלהם, ומבינים שהגאולה עוד רחוקה מלהגיע.
