את ההודעה הכי חשובה בחיים שלי קיבלתי ברגע הכי לא צפוי.
"חרטנו משפט משיר שלך על המצבה של מאי. אנחנו עורכים טקס גילוי מצבה בעוד שבוע, וחשוב לי שתבוא להקריא שם את השיר".
"בטח שאבוא... אפשר לשאול איזה משפט חרטתם על המצבה?". התעניינתי בזהירות.
היא שתקה ואז ענתה – "תנו לי למות כמו שאהבתי לחיות".
ביום עצוב של נובמבר ישראלי, בשעות אחר הצהריים, נערך הטקס.
הגעתי לשם עם נייר איי-4 מקופל בכיס האחורי ועליו מודפסות מילות השיר.
פילסתי את דרכי בין ההמון.
כל כך הרבה צעירים.
אם לא הייתי יודע, הייתי חושב שנקלעתי להרצאה על דרום אמריקה לחבר'ה של אחרי צבא.
אני אף פעם לא מוצא את עצמי בסיטואציות האלה. כמו כולם, אני חושב.
לא יודע אם להרכין ראש או להרים ראש.
לא יודע אם זה בסדר לחייך.
לא יודע מה אמורים להגיד.
מרגיש לי מדוקלם מדי: "שלא תדעו עוד צער".
אני שולח זרוע רועדת ללחיצת יד, ואז בסוף נופל לחיבוק מגושם.
ואז פולט איזו שטות.
ואז מתייסר על השטות שפלטתי.
בסוף אני בוהה במצבה. באותיות שנחרטו על השיש.
לא דמיינתי, כשכתבתי את המילים האלה, שיום אחד הן יתנוססו מעל קברה של בחורה צעירה שנרצחה.
ענת, אמא של מאי, ישבה על ספסל.
היססתי איך לגשת אליה, ובסוף חיבקתי אותה הכי חזק שאני יכול, כאילו רציתי שחלק מהכאב שלה יעבור אליי.
הטקס התחיל.
החברים של מאי דיברו.
אחריהם אמא של מאי דיברה, ואז גם הזמינה אותי להקריא את השיר.
אני ניגש למיקרופון, שולח יד לכיס, מוציא את הדף ומתחיל להקריא.
היד שלי רועדת.
והקול שלי רועד.
והנשמה שלי רועדת.
מדי פעם בוקעת יללת בכי חרישית מההמון.
ואז אני מגיע לשורות האחרונות:
"בהלוויה שלי,
תנצלו את היום שניתן עד הסוף
תצאו לטיול, תרדו אל החוף
תתחבקו כמו דובים, תגידו שטויות
תנו לי למות כמו שאהבתי לחיות".
תוך כדי הקראה אני מרגיש את הטלפון שלי רוטט בהיסטריה בכיס האחורי.
כאילו מישהו מפגיז אותי במבול של הודעות, בזו אחר זו.
אני מתחיל לדאוג כי חיימקה במילואים ואולי ההודעות קשורות אליו.
אני מסיים להקריא בעיניים רטובות, מקפל את הדף, מחזיר לכיס, נותן חיבוק נוסף לאמא של מאי, ונטמע בין ההמון.
אני מוציא את הטלפון כדי לבדוק על מה כל המהומה ומוצא שרשרת הודעות באנגלית:
"אנחנו בהיריון!!"
"תחזרו אליי דחוף!!"
"חדשות טובות מיי פרנדס, הבדיקה חיובית!".
ואז תמונה של בדיקת ההיריון.
שני פסים.
וסלפי של הפונדקאית מאושרת.
וחיימקה בטח לא רואה את זה כי הוא בלי הטלפון רוב הזמן, אי שם בדרום.
דמעות השכול שלי נמהלות בדמעות של אושר.
דמעות מלוחות ומתוקות.
דמעות חיים ומוות.
דמעות ישראליות.
אני אוחז את הטלפון כל כך חזק שתיכף הוא מתפוצץ.
והלב שלי על 120.
הטקס ממשיך, אני מסתכל מסביב על בית העלמין, שיירות-שיירות של קברים, ואז אני שואל את עצמי איך יכול להיות שבתוך כל המוות הזה, פתאום מגיעה הודעה על חיים חדשים.
וככה עברנו, חיימקה ואני, את שלבי ההיריון הראשונים שלנו, כשבחוץ משתוללת מלחמה.
ובתוך כל החיים שנהרסו ונקטעו, בראנו חיים חדשים.
באולטרסאונד הראשון עשינו שיחת וידאו.
איזו סיטואציה הזויה ובלתי נתפסת –
אני יושב בבית שלנו בתל אביב אחרי שחזרתי מהופעה מול מפונים.
חיימקה עם מדים במילואים בדרום.
הפונדקאית האמריקנית שלנו, שלא מפסיקה לשאול שאלות על המלחמה.
ותינוקת אחת פיצית שמשתוללת ובועטת ברחם כאילו אומרת לנו – "הנה, ממש אוטוטו אני יוצאת אליכם".
טכנאי האולטרסאונד מסביר לנו ומצביע על כל מיני איברים, ואני לא באמת מבין מה אני רואה אבל בכל זאת מהנהן.
חיימקה שואל שאלות חכמות והגיוניות ואינפורמטיביות כי ככה הוא כשהוא מתרגש.
מדי פעם נשמעים בומים קטנים ועמומים, ואני לא מצליח לזהות אם אלה הפגזות מהאזור שחיימקה נמצא בו או בכלל דפיקות הלב של הקטנה שלנו.
ואני חושב על אביגיל, שנחטפה והוחזרה, ומתחיל לשאול כמו כל הורה - מה אם זו הייתה הילדה שלי? ותופס את הראש ומרחיק מעצמי את המחשבה הזאת.
ולאט-לאט אני מתחיל לקלוט את הדבר העצום הזה שנקרא להיות הורה.
אני מפליג במחשבות קיומיות של – לאיזה עולם אני מביא את הילדה הזאת? ומה פתאום שתיוולד למציאות כזאת שבה רוצחים ילדים בשבת בבוקר במיטה שלהם?
ואין לי תשובה טובה, אז אני משקר לעצמי כמו כל הורה – כשהיא תהיה גדולה, המצב כבר יהיה יותר טוב.
ואני נזרק מאה פעם ביום בין חיים למוות.
כל בוקר אני קם, ובווטסאפ מחכה לי הודעה מהפונדקאית.
משם אני עובר ל-ynet, שם מחכה לי "הותר לפרסום".
רגע אחד אני צוהל מול סרטון שהפונדקאית שולחת.
רגע שני בוכה מול הלוויה צבאית שמשודרת בחדשות.
מצד אחד חיים שכמהים לפרוץ החוצה.
מצד שני חיים שנטמנים באדמה.
ואני נוסע לעפולה, לבקר את ההורים. הם דבוקים למסך, ואבא שלי ממלמל: "עוד אחד מעפולה הלך... שמעת נעם? עוד אחד מעפולה".
ואמא שלי לוחשת – "אני זקנה. ראיתי כבר הכול. ששת הימים. כיפור. לבנון. מה לא. קברתי שני אחיינים. חשבתי שהנורא מכל מאחוריי. לא האמנתי שבגיל 80 יהיה אפשר להפתיע אותי. שומע? שמתי לך שניצלים שתיקח לחיימקה כשהוא חוזר מהמילואים".
אני משנה נושא ואומר לה: "אמא, בואי אני אקח אותך לקניות".
ובמעלית בדרך למטה, בבניין הצהוב הישן שלנו בעפולה, אני לא יכול להתאפק, אז אני מסתכל לה בעיניים והמילים נפלטות מתוכי: "אמא, אנחנו בהיריון".
והיא פורצת בבכי ונופלת עליי לחיבוק כי בדיוק בבניין הזה, לפני 20 שנה, יצאתי מולה מהארון ועקרתי ממנה את התקווה שאי פעם יהיו לי ילדים.
חיימקה חזר מהמילואים.
הפונדקאית ממשיכה לשלוח תמונות וסרטונים של התינוקת משתוללת.
אמא שלי לא נרדמת בלילות מרוב התרגשות.
ובחוץ עדיין מלחמה.
אני חושב על היום שבו אשב עם הילדה הקטנה שלי, ואספר לה איך קיבלתי את בשורת ההיריון, בנובמבר ישראלי עצוב, מעל קבר טרי של בחורה צעירה.
אני משנן את השורה הזאת – "תנו לי למות כמו שאהבתי לחיות" – ומבטיח לעצמי לגדל את הילדה הזאת שמחה, בריאה, רחבת לב – ולקיים דרכה את צוואת החיים השמחים שמאי השאירה לנו.
