כשחלקו הראשון של "מלאכים באמריקה", "המילניום מתקרב", עלה לפני כשנה בקאמרי - היה ברור שהוא נולד מתוך חלומות גדולים. הכול היה גרנדיוזי: אולם ענק, תפאורה במפלסים, כדור מראות עצום, תזמורת על הבמה וטקסט של מחזה אחד שנחשב לאחת מהיצירות המכוננות בתיאטרון העולמי. אי אפשר היה להתעלם מהתחושה שהתיאטרון ניסה ליצור משהו גדול מהחיים. אבל דווקא בחלק ב' - אחרי שהוחלט לעבור לאולם הקטן של הקאמרי, להפוך את הכול לאינטימי יותר, קרוב יותר, קטן יותר - אז נולדה יצירה שהיא גדולה באמת.
5 צפייה בגלריה
היצירה הגדולה ביותר שידע התיאטרון הישראלי מזה זמן רב. מתוך "מלאכים באמריקה - חלק ב'" בקאמרי
(צילום: כפיר בולוטין)
כשמעלים מחזה כזה ההימור הוא גדול, לא רק כי זו הפעם הראשונה שתיאטרון רפרטוארי בארץ מעלה את החלק השני של המחזה, אלא כי "מלאכים באמריקה" בכלל וחלקו השני בפרט, נועדו מראש לקהל של שוחרי תיאטרון בעיקר. בעולם של מחזות זמר ומלחמות, נפשם של אנשים לא חושקת בתיאטרון כבד, ואם כבר כבד - אז רבים חושבים שאין טעם לראות את חלק ב' אם לא צפו בחלק א', וכמובן שאולם קטן מכתיב מראש מעט כרטיסים להפקה עם קאסט ענק, שכולל את תזמורת המהפכה וצורך בהרבה סדרנים. אבל אולי יותר מהכול - אנשים נרתעים מהאורך.
5 צפייה בגלריה
התיאטרון לא מתחיל בעליית המסך ונגמר בירידתו. מתוך "מלאכים באמריקה - חלק ב'" בקאמרי
(צילום: כפיר בולוטין)
החשש מוצדק - בשלוש וחצי שעות קל לאבד את הקהל, אבל יוצרי "מלאכים באמריקה - חלק ב'" מצאו את הנוסחה הנכונה. בכניסה לתיאטרון, הבאים פוגשים בסדרן שמדביק מדבקה על מצלמת הטלפון (בשל העירום הצפוי במחזה), בפתח האולם מחולקות גלויות יפהפיות שהוכנו במיוחד להפקה, והדרך אל המושבים גם היא עוברת במסדרון מעוצב שדואג להכניס אותך לאווירה. אם בחלק א' המצוין של "מלאכים באמריקה" העיניים פזלו מדי פעם לעבר השעון - בחלק הזה ההפקה למדה איך להשאיר את הקהל דרוך. ניכר שהקאמרי התחיל להבין תהליך חשוב שקורה בעולם בשנים האחרונות - התיאטרון לא מתחיל בעליית המסך ונגמר ברדתו, הוא יכול וצריך להיות חוויה שלמה, והתוצאה היא אולי היצירה הגדולה ביותר שידע התיאטרון הישראלי מזה זמן רב.
המחזה, שכתב טוני קושנר בשני חלקים שאורכם הכולל הוא כשבע שעות, מתרחש בניו יורק של שנות ה-80 אל מול מגפת האיידס. במרכז עלילתו כמה דמויות שהמציאות והמחלה טרפו את חייהן; פריור שמגלה שהוא חולה (מה שמוביל את בן זוגו לואיס לעזוב אותו), ג'ו המורמוני שמגלה את מיניותו עם לואיס ועוזב את אשתו הרפר שמכורה לווליום ולהזיות; אימו של ג'ו, האח והחבר של פריור בליז, וגם רוי כהן, שדמותו מבוססת על המשפטן הרפובליקני האמיתי שבחייו ובמותו הסתיר את נטיותיו המיניות. את כל אלו מלווה המלאכית שבסוף החלק ראשון מתרסקת דרך תקרת חדר השינה של פריור ומכתירה אותו כנביא. גם בחלקו השני "מלאכים באמריקה" נע בין הזיות למציאות, כשלא תמיד ברור עד הסוף מה אמת ומה בדיה. המשחק החכם הזה מאפשר לדמויות כולן להתחבר, לגלות את עצמן ולהמשיך להתמודד עם התלאות של החיים.
5 צפייה בגלריה
ממקסם בכל מובן את החלום התיאטרוני. מתוך "מלאכים באמריקה - חלק ב'" בקאמרי
(צילום: כפיר בולוטין)
לכל אורכו, החלק השני במחזה - שנקרא "בנייה מחדש" - ממקסם בכל מובן את החלום התיאטרוני. אין ספק שכל אדם בהפקה זיקק את הפנטזיות שלו אל במה שהיא פשוט פאר היצירה; אם אלה אנשי התאורה שלא הפסיקו להפתיע, התפאורה שבראה עולם חדש בתוך חלל קטן, מעצבי התלבושות שידעו לאזן בין הרבה למעט, התרגום של אלי ביז'אווי שידע לקחת אותנו לעולם אחר אבל גם להשאיר אותנו כאן, הבימוי של גלעד קמחי שמחבר בין הכול, ותזמורת המהפכה שחזרה גם בהפקה הנוכחית והתמזגה איתה באופן מושלם.
כן, אפשר לומר כמה מילים על מערכת הסאונד שלא חפה מבעיות, הניסיון הקלוש בסוף המחזה לקשר אותו לסכסוך הישראלי-פלסטיני שנמצא במקור אבל כרגע מעט צורם כאילו הודבק במיוחד בטקסט, או על הכיסאות באולם שלא נועדו שישבו עליהם כל כך הרבה שעות ברצף - אבל כל אלו מתגמדים אל מול הבחירות המהפנטות שעושה ההפקה הזאת: הדמויות שמגיחות בפתאומיות ממקומות שונים במרחב ומחורים בקירות שאפילו לא הבחנתם בהם, הגשם שמתחיל לזלוג במערכה השנייה ודורש מיושבי השורה הראשונה להתכסות במגן פלסטיק, גופי התאורה השונים שמאירים, זזים ומרצדים, תיאטרון הבובות שקם לחיים ומייצר מטאפורה כואבת על משפחה מפורקת, וההומור העדין והצובט על גזענות, הומופוביה, אובדן ומוות.
5 צפייה בגלריה
השחקנים למדו להפוך אחד עם הדמויות שלהם. מתוך "מלאכים באמריקה - חלק ב'" בקאמרי
(צילום: כפיר בולוטין)
לצד זה, השחקנים למדו להפוך אחד עם הדמויות שלהם - אביגיל הררי מרגשת עד דמעות בדמותה של הרפר המאבדת את דעתה, אבל בסוף הופכת לאי של שפיות בעולם מטורף; יואב לוי הוא רוי כהן המעורר חמלה ובחילה כאחד; אלעד אטרקצ'י ושהם שיינר כפריור ולואיס הם הכוח המניע של המחזה; מיה לנדסמן כמלאכית שופעת המיניות וההומור; מתן און ימי הווירטואוז שמגלם את בליז, שאחראי על רוב רגעי הצחוק והחיוך של הקהל; עירית קפלן ודודו ניב שמוכיחים שאין תפקידים קטנים כשיש שחקנים גדולים; וכמובן - נדב נייטס בתפקיד ג'ו, שאין הרבה שיודעים להתחייב לדמות כמוהו, ומוכיח שוב (ולא במפתיע) שהוא פשוט שחקן עילית.
ההחלטה להקטין היא חלק בלתי נפרד מהקסם הזה, אבל זו לא רק הקרבה הפיזית שאחראית לאפקט האינטימיות השובה הזה. היכולת לייצר אצל הנוכחים את תחושת המעורבות בטקסט לצד גירוי חושי משתנה ובלתי פוסק - רק אלו הם הדברים שיכולים לגרום לקהל לענות "אמן" כשהדמויות אומרות "קדיש" על דמות שהלכה לעולמה. כשמילות התפילה נגלות אל לואיס היהודי (והמאוד-חילוני לדבריו), נגלה גם רגע חד-פעמי על הבמה, שבו כולם מבינים את גודל המילים, ומבינים שהקדיש הזה הוא לא רק על הדמות שמתה - הוא רגע של חסד המופנה לכל אלו שמתו במגפה ההיא, ולכל אובדן גדול אחר שאנחנו מתמודדים איתו עכשיו. "כנראה זהו קסם התיאטרון", אומרת דמותה המעורערת של הרפר במהלך המחזה, ואכן, זהו קסם התיאטרון שמתגלה ברוב תפארתו בהפקה עוצרת הנשימה הזאת.
