יש שני קהלים שעשויים להתעניין במיוחד בסרט "גראן טוריסמו" (Gran Turismo). הקבוצה הראשונה היא של חובבי משחק מרוצי המכוניות שהפך לנמכר ביותר בקונסולות הפלייסטיישן. הגרסה הראשונה של המשחק נוצרה ב-1997 על ידי קאזונורי ימאוצ'י, מעצב משחקי וידאו, שהיה גם נהג מרוצים מקצועי. הוא יצר משחק שייחודו בהקפדה היתרה על ריאליזם - לכידה מדויקת של מסלולי מרוץ ידועים, וניסיון לשחזר בנאמנות יתרה את חוויית הנסיעה. אנשי חטיבת פלייסטיישן בתאגיד סוני יעלבו אם תגדירו את "גראן טוריסמו" כ"משחק וידאו" ולא כסימולטור מרוצים.
"גראן טוריסמו" - טריילר
(צילום: באדיבות פורום פילם )
לאור מאפייניו של המשחק ניתן להניח שהעיבוד שלו לסרט לא יכלול מכוניות שמזנקות בין הקומות הגבוהות של גורדי שחקים, אלא ישמור על הגישה הריאליסטית של המשחקים. הסרט אכן כולל מרוצי מכוניות השומרים על זיקה לחוקי הפיזיקה, אבל במקביל הוא גם משלב את מאפייניו הגרפיים של המשחק שממנו הוא שאב השראה. באופן אירוני, הדיו של משחק המחשב "הריאליסטי" יכפו על המרוצים בבואה של מלאכותיות דיגיטלית.
ביקורות סרטים נוספות:
הקהל השני הוא של אלו הזוכרים לבמאי ניל בלומקאמפ חסד נעורים, וממשיכים לקוות שהוא יממש את ההבטחה של תחילת הקריירה שלו. עוד לפני שביים את הפיצ'ר הראשון, כבר היה ניתן לצפות ברשת בסרטים קצרים ומוצלחים שאותם ביים. סרטים כמו Alive in Joburg (2005) הפגינו יכולת להשתמש באופן מקורי בכלים של אנימציית מחשב כדי ליצור סאטירות מדע בדיוני מפרספקטיבה פוליטית שונה מהמקובל בהוליווד (הבמאי גדל בדרום אפריקה של שלהי האפרטהייד). בסרט הביכורים שלו "מחוז 9" (2009) הוא הרחיב באופן מוצלח את הנפח של רעיונותיו, ואף זכה לארבע מועמדויות לאוסקר, בכללן לסרט הטוב ביותר.
גם שני סרטיו הבאים של בלומקאמפ היו בז'אנר המד"ב: סרט האוטופיה/דיסטופיה "אליסיום" (2013) ו"צ'אפי" על רובוט תמים שמצטרף לחבורת פושעים (2015). האיכויות שהיו ב"מחוז 9" הלו ופחתו. בהמשך היו ידיעות על מעורבותו של בלומקאמפ בפרויקטים מבטיחים (בסדרת "הנוסע השמיני" ו"רובוקופ") אך הם לא התממשו. הפיצ'ר הבא שלו הגיע לא פחות משש שנים מאוחר יותר, סרט אימה-מד"ב ירוד ודל תקציב בשם "שטני", שנוצר, הופץ ונכשל בשיא תקופת הקורונה.
"גראן טוריסמו" הוא חזרה של בלומקאמפ לקולנוע המסחרי. אומנם לא בלוקבסטר של למעלה מ-200 מיליון דולר (ההערכות שהסרט עלה כחצי מזה), אבל סרט בתקציב משמעותי, שעשוי לאפשר את תחילת ההתאוששות של הקריירה שלו. היה משמח לומר שהוא שב ומזכיר את ההבטחה של סרט הביכורים שלו, אך לכל היותר הוא מאפשר לדמיין את המשך הקריירה של בלומקאמפ כבמאי מקצועי ונטול חותם אישי.
שם הסרט מתעתע. אין זה ניסיון לתרגם את המשחק לדמויות בשר ודם - כפי שנעשה בעיבוד הלא מוצלח למשחקי Need for Speed (2014). במקום זאת העלילה היא עיבוד של סיפור אמיתי, שבו הפך שחקן מושבע במשחקי "גראן טוריסמו" לנהג מרוצים בעולם האמיתי, וזאת באמצעות תוכנית GT Academy - יוזמה משותפת של פליסטיישן וחברת ניסאן שפעלה בין 2016-2008. בתוכנית זו אותרו שחקני מצטיינים ב"גראן טוריסמו" והמתאימים שבהם עברו הכשרה שהובילה כמה מהם למסלולי המרוץ בעולם האמיתי.
גם אם הסרט כולל לא מעט סצנות מרוץ, וגם אם הוא שומר על זיקה אסתטית למשחק, זהו לא עיבוד למשחק, אלא קודם כל עוד שיר הלל לתאגידים ולקפיטליזם – אלו המאפשרים לאדם "רגיל" להגשים את חלומותיו. מבחינה זו הסרט מתקיים ברצף העכשווי של סרטים שבמרכזם יצירתו של מוצר תאגידי. כאן לא מדובר על יצירת בובה (תינוקות ביני) נעל (אייר ג'ורדן) או משחק מחשב (טטריס), אלא על אימון הגיימר למימוש מיומנותו והשגת תהילה "בעולם האמיתי".
במרכז עומדת דמותו האמיתית של נהג המרוצים יאן מרדנבורו, ששימש בהפקה גם כפעלולן הנוהג במכונית המרוץ של בן דמותו בסרט – המגולם על ידי ארצי מדקוויי (שמופיע בתפקיד משנה גם ב"לב של אבן", הסרט החדש של גל גדות שעלה היום בנטפליקס). העלילה, שנכתבה על ידי זאק ביילין ("קריד 3") וג'יסון הול ("צלף אמריקאי"), לוקחת לעצמה מידה רבה של חופש בשינוי פרטים מהסיפור האמיתי. דמויות ומעמדים הומצאו, שמות חדשים ניתנו לדמויות שאכן היו מעורבות, פרטי החיים של מרדנבורו שונו, רצף הזמנים המקורי של המרוצים שונה – לעיתים בדרכים מניפולטיביות יתר על המידה. בקיצור, חוץ מהרעיון שמרדנבורו התחיל כגיימר והפך לנהג מרוצים מקצועי באמצעות GT Academy, קשה להגדיר את הסרט כ"הסיפור האמיתי".
יאן של תחילת הסרט הוא בחור צעיר ממוצא מעורב שחי בקארדיף שבוויילס, הוא פרש מהלימודים באוניברסיטה, ונראה כי עיסוקו העיקרי הוא לשחק בגראן טוריסמו. אביו סטיב (דג'ימון הונסו), שהיה בעברו שחקן כדורגל מקצוען, מודאג מהבן שחולם להיות נהג מרוצים, ולא משקיע את מרצו בהתקדמות בעולם האמיתי. האמא לסלי (ג'רי "ג'ינג'ר ספייס" האליוול) היא דמות מחוקה למדי, והאח הבכור קאי (דניאל פואיג) הוא ספורטאי מצטיין שנותן לאביו סיבות לגאווה.
דני מור (אורלנדו בלום), מנהל שיווק בניסאן, הוגה את רעיון האקדמיה לשחקני הקונסולות. באופן מפתיע הוא מצליח לשכנע ברעיון הלא סביר של שיווק באמצעות הפיכת בטטות כיסא גיימרים לספורטאים המסכנים את חייהם. הדמות של מור מבוססת על זו של דארן קוקס, המייסד המקורי של GT Academy, אבל בהפיכתו לדמות בעלת שם חדש ניתן, כמובן, לשנות ולהמציא פרטים.
הדמות השלישית - והפיקטיבית לחלוטין – היא של ג'ק סלייטר (דייויד הארבור), נהג מרוצים בעברו, שהפך להיות חלק מקבוצת המרוץ של נהג צעיר ושחצן, ומחליט להצטרף לפרויקט של מור. הוא מפגין יחס של חוסר אמון מוחלט בסיכוי להפוך את הגיימרים לשחקנים, אבל בהדרגה לומד לטפח את התלמיד המצטיין שלו שעוד עתיד להתחרות בכמה מהמסלולים המאתגרים בעולם.
סצנות המרוץ מוצלחות ומצולמות תוך שימוש בכל הכלים שפותחו בעשורים האחרונים והלוכדים את חוויית המרוץ מכל היבטיה – בתוספת ללא מעט צילומים מרחפנים המעצימים את התחושה הדינאמית. לשני השחקנים הראשיים – מדקוויי והארבור - יש מערכת של מורה/תלמיד שמידת הקונפליקט בה מוגבלת (ביחס לסרטים כמו "קצין וג'נטלמן" או "וויפלאש"). בין השאר בגלל האופי הלא מאיים של הנוכחות של הארבור. העלילה משתמשת בנוסחאות מוכרות, וארוכה בכחצי שעה מכפי שהיא צריכה להיות (אורך הסרט 134 דקות). יש יותר מדי דמויות שטוחות שהשימוש בהן בסרט הוא לא יותר מפונקציונלי. כך, למשל, נדחק פנימה "קשר רומנטי" בין יאן ואודרי (מייב קורטייה-ליליי), שהסרט מתחיל אבל לא יודע איך לפתח.
ב"רפסודיה בוהמית" (2018), הביו-פיק המוזיקלי על להקת קווין, גילוי מחלת האיידס של פרדי מרקורי הוקדם בכמה שנים, כדי להוות בסיס אפקטיבי מבחינה דרמטית לסיום המשבר בלהקה, ולהקדים את העלייה לבמה להופעת המיתולוגית בלייב אייד. תסריטאים משחקים עם כרוניקה של עובדות ביוגרפיות, ולעיתים יש בכך ממד של מניפולציה לא סימפטית. דבר דומה קורה גם כאן באירוע שאמור לתפקד כאירוע משבר בקריירה המתהווה של יאן. בלי לפרט מה קורה, מדובר באירוע שהתרחש שנים לאחר נקודת הזמן המוצגת בסרט, ושלא הייתה לו את אותה המשמעות בעיצובו של הגיבור הצעיר כפי שהיא ניתנת כאן. מכיוון שזה אירוע שהיה כרוך באובדן ממשי של חיי אדם, ההוצאה וההצבה שלו בהקשר שמשרת סכמה תסריטאית משומשת הוא טעם נוסף לפגם.
