בשנת 2019 ידע רומן פולנסקי את אחד משיאי הקריירה שלו בעשורים האחרונים. סרטו "קצין ומרגל" על פרשת דרייפוס זיכה אותו בפרסי התסריט והבימוי בטקס הסזאר הצרפתי (השחקנית אדל הנל, מהקולות הבולטים של תנועת MeToo, נצפתה בתגובה יוצאת בזעם את האולם), וכן בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל ונציה של אותה שנה. הסרט, שזכה לשבחי הביקורת, לא הופץ מאז בארצות הברית שביטלה את פולנסקי, האיש שבעבר ביים בה את "תינוקה של רוזמרי" ו"צ'יינטאון". ארבע שנים לאחר מכן שב פולנסקי לפסטיבל ונציה, אבל הפעם כמו אורח לא-רצוי. סרטו החדש, "מלון פאלאס" (The Palace) הוקרן שם מחוץ לתחרות, מן הסתם משום ששמו של פולנסקי עורר עתה אי-נוחות (כמו גם וודי אלן, שסרטו "עניין של מזל" הוצג אף הוא במסגרת זו), והתקבל במטח של ביקורות שליליות.
"סירחון מוחלט", כינה את הסרט מבקר טיים-אאוט, ואילו אואן גלייברמן במגזין וראייטי פסק: "אני לא בטוח שאי פעם שמעתי תיאטרון ענק שקט כל כך בזמן צפייה בסרט שמתאמץ כל כך להצחיק אותך". אפשר להניח שהמבקרים הנכבדים אכן לא אהבו את מה שראו, אבל אפשר גם לתהות אם התגובה שלהם לא הייתה, איך לנסח זאת, ברוח התקופה. מנהל פסטיבל ונציה, אלברטו ברברה, שמן הסתם היה מודע לבעייתיות שבעצם הכללת הסרט בפסטיבל, השיב למבקרים: "אני יודע שזה לא סרט מושלם, אני יכול לראות את החולשות ואת המקומות שבהם הוא לא עובד, אבל הוא לא כל כך גרוע כמו שהמבקרים אומרים. זה נתפס כאכזרי".
"מלון פאלאס" הופץ במספר מצומצם של מדינות באירופה, בהן איטליה, צרפת, פולין וליטא, ויש לשבח את המפיצים הישראליים, סרטי יונייטד קינג, שלא מנעו אותו מהקהל המקומי. פולנסקי היה ונותר אחד מאמני הקולנוע הפעילים האחרונים – הוא היה שם כשיוצרים כמו ברגמן, פליני, אנטוניוני ורנה עשו את סרטיהם הגדולים – וככזה ראוי לצפות שכל סרט חדש שלו יגיע אל המסכים שלנו. מי שלא מוכנים להבחין בין האיש ויצירתו, מוזמנים פשוט שלא להתייחס אליו. נחיתתו של הסרט על האקרנים כאן מאפשרת גם לבחון את תקפות מידת העוינות שבה הוא התקבל בהקרנת הבכורה של בוונציה, ואחרי שתי צפיות בסרט אפשר לקבוע זאת: זהו אחד מסרטיו החלשים של פולנסקי, אבל הוא הרבה יותר טוב ממה שתיארו אותו הביקורות ששתיים מהן מצוטטות לעיל.
עלילת הסרט, שהשם העברי שניתן לו מזכיר קצת מתחם של דיור מוגן, מתרחשת בערב המילניום הנוכחי, במלון הפאר שבכותרת הנמצא בעיר הקיט גשטאד שבשווייץ (מלון שבו פולנסקי עצמו נוהג להתאכסן). כשברקע החרדה מפני באג 2000 – זוכרים? היה פעם משהו כזה – מגיעה אל המלון חבורה של אורחים קבועים שכל אחד מהם מגעיל וגרוטסקי מהאחר. ישנו איש עסקים וולגרי (מיקי רורק שבשיזוף מלאכותי ושיער בצבע בלונד מזכיר את דונלד טראמפ) המתכנן לנצל את קריסת מערכת המחשוב למטרות רמאות פיננסית; כוכב פורנו לשעבר (לוקה ברברשי) שנשען עדיין על תהילת איבר המין שלו; מיליארדר טקסני (ג'ון קליז) שחוגג את יום הנישואים שלו לאישה הצעירה ממנו בשנים רבות עם מתנה לא-שגרתית שהוא מביא לה; מנתח פלסטי (ג'ואקים דה אלמיידה) שפוגש במלון כמה מהמנותחות שלו שפניהן הן עדות לכישלון הפרוצדורה (אחת מהן היא סידני רום, שכיכבה בסרטו הנשכח של פולנסקי "מה?" מ-1972); ומרקיזה נוירוטית (פאני ארדן באחד מתפקידיה, איך נקרא לזה, היותר לא-מחמיאים) שמודאגת מצואתו של כלב הצ'יוואווה המחריד שלה. בין כולם מג'נגל ביעילות מנהל המלון (אוליבר מזוצ'י) שנראה כמו אחיו האובד של בזיל פולטי מהמלון המפורסם.
באופן בלתי יאומן, את התסריט המקורי של "מלון פאלאס" כתב פולנסקי יחד עם יז'י סקולימובסקי ואשתו אווה פיאסקובסקה. השניים, פולנסקי וסקולימובסקי (בעצמו מבמאיה הגדולים של פולין, שלאחרונה ביים את "אי-אה"), חיברו 60 שנה קודם לכן את התסריט המבריק של הדרמה הפסיכולוגית "סכין במים" (1962), סרטו הראשון והמעולה של פולנסקי. מאז הם לא עבדו יחד. ואכן, כשצפיתי בסרט לראשונה תהיתי מה היה דחוף לשני אלה, פולנסקי בן ה-91 ועמיתו בן ה-86, לכתוב תסריט דווקא לסרט כזה שהוא הכל חוץ מאשר איחוד-פסגה. אבל פולנסקי - בגילו המתקדם ואחרי מעצר בית ממושך ותרבות הביטול - פשוט מקיא, בהיעדר מילה אחרת, על האנושות. הסרט שלו מזכיר את האפיזודה האמצעית ב"משולש העצבות" של רובן אוסטלונד שהתרחשה על סיפונה של אוניית פאר. אם זהו אקורד הפרידה של פולנסקי, אין בו שמץ של נחמה או התנצלות.
"מלון פאלאס" מזכיר, אם כבר מבקשים להשוות אותו למשהו מהפילמוגרפיה של פולנסקי, את "מבוי סתום" – אותה קומדיה אבסורדית בסגנון בקט מ-1966 שמפגישה זוג עשיר עם גנגסטר מאיים בטירתם של השניים, למה שהופך להיות סדרה מגוחכת של משחקי כוח והשפלה. הסרט ההוא, יצירת מופת בפני עצמו, היה נכון לתקופתו בדיוק כפי שהסרט הנוכחי נכון לעידן שבו הסדר העולמי קורס. לא במקרה כלולה בו סצנה שבה מכריז נשיא רוסיה ילצין על פרישתו ועל העברת השלטון לפוטין הצעיר. ישנה בו לקראת סופו גם סצנה מבריקה הקשורה בשגריר הרוסי ובכספת שבה הוא שומר מזוודות מלאות בשטרות כסף. בני אדם בסרטו של פולנסקי הם מפלצות מגוחכות, קורבנות של שחיתותם ושל הונם שמבלים בסוויטות יוקרתיות ומסבים לשולחנות עמוסי מזון, פרצופם הזקן והמכוער מוטל בצלחת קוויאר.
סביר שפולנסקי היה ער לקבלת הפנים הצפויה לסרטו החדש, ואולי זו הסיבה לוולגריות הלא-אופיינית הנוכחת בו. הקריירה הקולנועית של פולנסקי משובצת סרטים שהיו תגובות לחוויות הטראומטיות בחייו ולרדיפתו, המוצדקת, על ידי רשויות החוק. חלק מהתגובות לסרטים הללו, בעיקר "קצין ומרגל", היו נגועות בצדקנות בלתי-נסבלת מהסוג שפושה עתה באקדמיה האמריקאית. רבים טעו לראות בסרט את פולנסקי בתפקיד היהודי הנרדף דרייפוס. סרטו הנוכחי הוא תגובתו לאלה. פולנסקי בתגובה מקיא על האנושות. נקודה. לעיתים זה מצחיק מאוד וטראשי, לעיתים על סף המביך, אבל גם אם התוצאה היא לא מה שהיינו מצפים לו מסרט של רומן פולנסקי, זה עדיין סרט של אחד מגדולי הקולנוענים שאי פעם חיו. מי שזה לא מוצא חן בעיניו, מוזמן פשוט להתעלם.