בעוד הדי הוויכוח על אם יש לקיים את מופעי הזיקוקים ביום העצמאות עדיין רועמים, ואם אורות נוצצים ורועשים בשמיים חשובים יותר מרווחתם של הלומי-הקרב, שודר אמש (ג') ב-yes הסרט התיעודי "החלל ה-74", שבמרכזו סיפורם של שני נפגעי פוסט-טראומה מאסון המסוקים שאירע ב-1997. הסרט פורש את המאבק שלהם להכרה כנכי צה"ל אחרי שהתמודדו במשך שני עשורים עם פגיעה נפשית, שהסיטה אותם ממסלול חייהם.
רדי פילס היה חובש צעיר בנח"ל כשהתבקש להגיע לאתר ההתרסקות של שני מסוקי היסעור, בסמוך לשאר ישוב, ולסייע באיתור הגופות. את הרוגי האסון, אותם סייע לאתר ולפנות, הוא הכיר אישית. בהיעדר טיפול נפשי הולם לאחר הפינוי הוא סבל מפוסט-טראומה עד שנטל את חייו בקיץ 2019, כשהוא בן 42. טל הררי היה קצין רפואה שהופקד על גורמי זק"א ומד"א והיה מעורב במיון הגופות שהגיעו לרידינג תל אביב בלילה שבו אירע האסון. גם הוא סבל מתסמינים קשים של פוסט-טראומה בשנים שלאחר מכן, ומצבו הלך והתדרדר עד שנפטר בגיל 40 משילוב של אלכוהול ותרופות פסיכיאטריות.
בשני המקרים ניהלו המשפחות מאבק עיקש מול המערכת הצבאית, במהלך חייהם של השניים וגם לאחר מותם, על מנת שיזכו להכרה כחללי צה"ל של אסון המסוקים ובהתאמה גם לטיפול הנפשי המתבקש. בשני המקרים המערכת השיבה מלחמה, עד שבסופו של דבר הסכימה להכיר בהם רשמית. פילס הוכר כחלל ה-74 של אסון המסוקים ב-2020, עשרה חודשים לאחר מותו. הררי הוכר כחלל ה-75 בשנת 2021, שבע שנים לאחר מותו.
"חבל שהם לא הכירו האחד את השני", אמרה אחותו של הררי לאמו של פילס, כשנפגשו לראשונה באירוע זיכרון לאסון המסוקים. "הם היו יכולים לדבר על זה", הוסיפה ונגעה בלב ליבה של הטרגדיה. הררי ופילס סבלו מאחת ההשלכות העצובות ביותר של פוסט-טראומה, שהיא הבדידות שבתוכה נאלצים הנפגעים להתמודד עם הסימפטומים. הבדידות הזאת נובעת בראש ובראשונה מהיעדר ההכרה, עליה נאבק המעגל הקרוב של הררי ופילס מול המערכת הצבאית, משום שהכרה כזאת כמוה כהושטת יד לאדם שכלוא בתופת התודעתי שלו ואין לו כוחות להוציא את עצמו החוצה. היעדר המודעות, אי לקיחת האחריות והאטימות המערכתית, שהיא באמת התגלמות מקוממת ומחרידה של כפיות טובה, מנעו מהם עיבוד של החוויה שעשוי היה לאפשר להם לחיות, והם נותרו חיים-מתים עד מותם.
הסרט "החלל ה-74", מתוקף אופיים של חומרי הגלם שלו, רצוף במראות לופתי-בטן ובעדויות קורעות לב על חייהם ועל אובדנם של פילס והררי. לזכותו של היוצר, אופיר טריינין ("משפחה בטרנס") יאמר שהוא טיפל היטב וברגישות בראיונות עם בני המשפחה, אנשי המקצוע המתמחים בפוסט-טראומה ובעדויות של חברים קרובים ואנשים שנכחו באתר האסון. אבל המסר האמיתי שרוחש תחת התיאורים האלה הוא המאבק במערכת - והוא זה שהופך את "החלל ה-74" מעוד משדר עצוב ליום הזיכרון למניפסט שיש בו לקח והנעה לפעולה.
יום הזיכרון הוא היום שבו נהוג לקדש את זכר הנופלים וגם לספק הצדקה הגיונית, עד כמה שזה נשמע מופרך, לנפילתם (הם מתו כדי להגן עלינו, כדי לאפשר את חיינו פה, כדי לאפשר את קיומה של המדינה). פולחן הגבורה הזה משליך כמה רסיסים זוהרים גם על המערכת הצבאית עצמה ומאדיר ומקדש גם אותה, אבל "החלל ה-74", ששודר בערב יום הזיכרון, חותר תחת הקדושה הזאת ומפנה אצבע מאשימה ומפוכחת לאותה מערכת שהפקירה את מתיה שנותרו בחיים. עד כמה שהמראות והעדויות קשים לצפייה, התיאור של אגף השיקום של משרד הביטחון כשהוא מקשה על נפגעי פוסט-טראומה, מציב מהמורות ומתעקש להפריך את המצוקה והסבל שלהם - כאילו מישהו ימציא דבר כזה כדי לסחוט את כספי תקציב הביטחון - מזעזעת עוד יותר. השיבוץ של הסרט דווקא ביום הזה הוא ביטוי לפניית הפרסה שלוקחת התודעה הציבורית, ממצב הישרדותי לבחינה מחודשת של האופן שבו תושבי הארץ הזאת רוצים לחיות את חייהם.
הבשורה הטובה היא שבאמת מדובר בייסורי ההתפכחות. ההכרה בפוסט-טראומה הצבאית הולכת וגוברת והמודעות המתפתחת תכופף בסופו של דבר גם את המערכת העיקשת ביותר. המחיר שגובה המאבק הזה עדיין גבוה מידי - ואיציק סעידיאן, שהצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום הוא רק אחד מיני רבים שלא הגיעו לכותרות. אבל שינוי יגיע, והוא יהיה מגובה בשינוי התפיסה החברתית בנוגע לגברים ונשים, אבל בעיקר גברים - שיביעו את המועקה שלהם ויכירו בערך הטיפולי שלה. "החלל ה-74" הוא עוד אבן דרך, סימן שהגבורה משנה את פניה, ובמקום להיות מזוהה עם הדחקה, נשיכת שפתיים ועלייה בנתיב הלוך והחרש, היא תתבטא בהכרה, בחשיפה ובטיפול אמפתי ואמיתי באנשים שנשארו מאחור.
