הכול נותר על פני השטח בסרטו של פרנסואה אוזון, "הכל עבר בשלום" (Tout s’est bien passé), שהוצג לראשונה בפסטיבל קאן אשתקד (מאז הוא הספיק להציג את סרטו החדש בפסטיבל ברלין השנה). העיסוק שלו בהמתת חסד במסגרת מוסדית, מערכות היחסים בין שתי בנות ואביהן, והיציאה מהארון של האב בגיל מאוחר יחסית – עובדה שמותירה את אשתו נבגדת, ואת בן-זוגו לשעבר כדמות סהרורית שיחסיה עם האב בהווה בו מתרחש הסרט אינה לגמרי ברורה. כן, ישנם כאן גם קטעי פלאשבק קצרים שנועדו להראות לנו שהאב לא היה מי-יודע-מה סימפטי ביחס לבנותיו.
"הכל עבר בשלום" - טריילר
כמה דברים נחוצים להבנת הנסיבות לעשיית הסרט: הוא מבוסס על ספר מאת עמנואל ברנהיים שהלכה לעולמה בשנת 2017, והייתה שותפתו של אוזון לכתיבת כמה מסרטיו ("מתחת לחול", "בריכת שחיה"). הספר מספר את סיפורו של אביה, אספן אמנות נודע, שלקה באירוע מוחי חמור, ועל-אף התאוששות מסוימת שחלה במצבו העדיף לשים קץ לחייו בשווייץ. עמנואל ברנהיים גם הייתה בת-זוגו של סרז' טוביאנה, מבקר קולנוע ועורכו של כתב העת הצרפתי המיתולוגי, "מחברות הקולנוע" (אותו כתב-עת שממנו צמחו, בין היתר, אנשי הגל החדש הצרפתי כפרנסואה טריפו, ז'אן לוק גודאר, קלוד שברול ואריק רוהמר). לימים יכתוב טוביאנה אף הוא ספר שבו הוא מגולל את סיפור אהבתם של עמנואל ושלו.
ביקורות סרטים נוספות:
את דמות האב מגלם בסרט אנדרה דוסולייה, שחקן נפלא הזכור מסרטיו של אלן רנה, "מלו" (1986), "החיים הם שיר" (1997) ו"לבבות" (2006). כאן הוא נדרש למיומנות הטכנית של עיצוב דמות מוגבלת מאוד מבחינה פיזית, אך מעבר לכך תפקידו אינו דורש הרבה. באחת הסצנות הראשונות בסרט, עמנואל (בגילומה של סופי מרסו), מנסה להאכילו בכריך שמנת וסלמון. הוא נוגס פעם אחת, ואז את הכריך הנגוס היא נוטלת עמה ושומרת בקופסה במקרר שבביתה. למה? כי זה מתקשר לחוויית ילדות טראומטית שבה האב העריץ התאכזר אליה על שום מה שהוא תפס כאכילת-יתר. הסרט לא ממש חוזר אל החוויות הללו, וכך נמנע ממנו רובד – בואו, לא משהו שלא ראינו בעבר – שיסביר את הניכור שחשה כלפיו בתו בהווה.
בתו האחרת (ג'רלדין פאייס) נותרת שולית למדיי, ובאופן משונה – גם אשתו (שרלוט רמפלינג), שהעובדה שהיא אמנית נדחקת לחלוטין אל השוליים. נדמה ש"הכל עבר בשלום" לוקה באותה אנוכיות שאפיינה את האב, לפחות כפי שהסרט מציג אותו, בחייו. אף לא אחת מהדמויות הסובבות אותו מעניינת את האב במיוחד, ואפשר לומר אותו דבר גם על אוזון. מדוע לא לנצל את הסרט כדי לעשות חסד עם דמותה הדיכאונית של האם? מדוע היא נוכחת כאן בסצנות ספורות בלבד, שאף לא אחת מהן מהותית? מהו ההסבר לריחוק השורר בינה ובין בנותיה? מסתבר שהיא, קלוד דה סוריה שמה, הייתה פסלת מפורסמת למדיי (היא הלכה לעולמה בשנת 2015), אבל מי שיצפה בסרט יתקשה להעריך את מקומה.
היבט מפוספס אחר קשור לסוגיית המתת החסד. נכון הוא, שבחלקו האחרון של הסרט הרצון של הבנות לממש את משאלתו של האב צובר אפילו ממד מותח. הרשויות בצרפת מערימות בפניהן קשיים, מה שמצריך נקיטת פעולה של בריחה והתחמקות, לה שותפה גם דמותו של טוביאנה (ברגע לא לגמרי משכנע הוא לא מבין מדוע מטרידים אותו בטלפון בעניין המתת החסד, שעה שהוא עושה את דרכו לפתיחת רטרוספקטיבה המוקדשת לבמאי הספרדי לואיס בונואל. כן, קשים חייו של חובב קולנוע מושבע). אבל זהו החלק בסרט שממש עובד: המבצע, בהיעדר מילה אחרת, הכמעט צבאי-חשאי שמוציאות הבנות למילוי בקשתו של אביהן החולה. אז גם ישנה סצנה יפה מאוד, שיש בה אף משהו קומי, שבה הוא יושב עם צמד נהגי האמבולנס המסיעים אותו לקליניקה בשווייץ, ואחד מהם, מוסלמי, מסרב להמשיך בנסיעה משום שדתו אוסרת על ההתאבדות. האב עונה לו שכך גם דתו שלו, היהדות, ומציע פתרון מקורי.
הסרט מציע קולנוע מסורתי מאוד, כזה שיש בו לכאורה דיון בשאלות כבדות משקל כמו הזכות למות בכבוד, והתמודדותה של בת עם אביה המתאכזר שנמצא ברגע הכי פגיע של חייו. אפילו השאלה האם מותר לאב לרצות למות ולא להמשיך לחיות לזכר קרוביו שנספו בשואה עולה כאן, אבל לא נשארת לזמן רב מדיי. כמה מרגעיו היפים ביותר של הסרט שייכים לחנה שיגולה הנהדרת, כנציגה של ארגון הסיוע למות, שבקולה הרך ופניה החמימות מייצגת את הפן האנושי של הבירוקרטיה של המוות.
"הכל עבר בשלום" – המשמעות האירונית של הכותרת תתברר לצופי הסרט – נעדר את העוצמות הרגשיות הבלתי רגילות שהיו לסרטו המופתי של מיכאל הנקה, "אהבה", שעסק בדעיכתה של קשישה ובהתמודדות שלה ושל בעלה עם מצבה. אף אין בו את ההתבוננות הישירה, חסרת הרחמים כמעט, שהייתה לסרטו המצוין של גספר נואה, "וורטקס" מ-2021 שתיאר (באמצעות שימוש במסך מפוצל) את שקיעתו של זוג מבוגר. זהו סרט מבוים היטב, משוחק כהלכה, שנדמה כאילו הוא "מסמן" את נושאיו הטעונים במקום להעמיק בהם באמת. לרגעים זה נדמה כסרט מחווה לארגון המתת החסד השווייצרי, דיגניטאס; לרגעים נדירים עוד יותר, כמחוות פרידה מרגשת לתסריטאית-שותפה של אוזון. התוצאה בעיקר קורקטית.
