המרד הראשון של כנען קירשנבאום באביו מוטי לא רשם הישג מזהיר. "הייתי בן 16, והוא היה בדיוק בנסיעת עסקים ביפן. אמא שלי התקשרה אליו ואמרה, 'כנען עשה עגיל באוזן'. השמרן הזה קפץ כנשוך נחש ואמר לה, 'עד שאני חוזר אין זכר לעגיל'. הוא אמר שהוא מכיר שני סוגי אנשים שהולכים עם עגיל: שודדי ים והומואים, והוא יודע שאני לא שודד ים. כשהוא חזר לארץ, כבר הורדתי את העגיל".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
הניסיון השני למרוד, סמוך לגיוסו לצבא, כבר הצליח יותר. על אף שהכריז על עצמו פצפיסט, מצא עצמו עמוק בתוך שירות בחיל הים. "אחרי שנה פשוט לא הצלחתי להסתדר שם. ניסיתי להוריד פרופיל, עברתי את כל הקב"נים, זה לא עבד, עד שקפצתי מעל הגדר בבסיס וברחתי מהצבא. זה היה שבר ממש גדול במשפחה. ההורים שלי לא ידעו איפה אני. אבא שלי הפעיל את כל הצבא עד הרמטכ"ל לחפש אותי בכל הארץ. ברחתי לאילת. הייתי צריך לסמן להם באופן ברור שאני לא מסוגל להיות בצבא. אני אוהב להגיד שלימדתי את אבא שלי כמה דברים. אחד מהם זה לקבל גם תפיסות עולם הפוכות משלו. מהסיפור הזה של הצבא הוא למד המון. אחרי שנה שוחררתי מהצבא והלכתי להתנדב באורווה הטיפולית של בית ספר שפרירים לילדים עם לקויות".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
עכשיו, במידה רבה, הוא מנסה למרוד שוב. "קירשנבאום", סרט תיעודי שיצר וביים על חייו של אביו, ומשודר בכאן, מנסה לפרק ולהרכיב מחדש את דמותו האיקונית של אחד מעמודי התווך של התקשורת הישראלית. זה הסיפור של מוטי, אבל דרך הפריזמה של כנען. הסרט הזה הוא שיאה של מלחמת השחרור שלו מהצל הגדול של אביו. דרך ראיונות עם אנשי מפתח בחייו המקצועיים (בהם ראש הממשלה יאיר לפיד, חבורת ניקוי ראש, המפיקה דליה גוטמן ושותפו המיתולוגי ירון לונדון) כנען מגולל את הסיפור המוכר על אביו - האיש שהקים מאפס את הטלוויזיה הישראלית, המציא את החדשות מרוממה, ברא את הסאטירה הישראלית ולמעשה היה שוטר התנועה של המיינסטרים הישראלי - אבל חושף לראשונה גם את הסדקים הפרטיים. לא רק גיבור תרבות עתיר זכויות, אלא גם דמות מורכבת, פגיעה, מסובכת, עמוסת סודות.
"לא היה צריך אותי כדי לעשות סרט על אבא שלי", כנען מחייך במבוכה. "כל אחד היה יכול לעשות סרט ויקיפדי על מוטי קירשנבאום. אותי זה פחות משך. אבל בערוץ רצו את הכיוון הזה, הביוגרפי, והבנתי אותם, כי אבא שלי היה אדם עם הרבה היסטוריה. ועדיין היה חשוב לי להביא את המאורעות הגדולים בחייו האישיים, שעל אף גודלם, לא היו באמת מפורסמים. אחת הסכנות בסרט הייתה להמשיך את שיר ההלל שבסופו כולם היו מוחאים לי כפיים ואומרים כל הכבוד. אבל לא רציתי שזה יהיה רק הלל. אם אבא שלי השאיר קצוות פרומים - צריך לומר גם את זה".
שבע שנים אחרי שמוטי קירשנבאום נפטר, רגע לפני שהיה אמור להגיש את פינתו הקבועה בגלי צה"ל, צלל כנען לארכיון הגדול של אביו בניסיון לחבר את הקצוות האלה. בין נקודות הציון המרכזיות של הקריירה העשירה של קירשנבאום, כנען מאיר לראשונה גם צדדים פחות מוכרים בחייו של אביו. בין היתר הוא חושף רומן סוער שלו מחוץ לנישואים, שנגמר בטרגדיה, בעקבות פיגוע שבו נהרגה האישה; מגולל את הקושי של הוריו להכיר בכך שבתם ענת לוקה בתסמונת דאון; ומתחשבן עם תפקודו כאב וכבן זוג. התוצאה היא סרט מורכב אבל גם מלא כבוד.
"הסיפור של אחותי ענת, שהוריי לא היו מוכנים להכיר בכך שיש לה תסמונת דאון וראו בזה 'קשיי הסתגלות', הוא דבר שאבא שלי לא היה מוכן להתמודד איתו. אני לא שופט את ההורים שלי על זה. יש משהו נוח בהכחשה, זה כנראה עזר להם בהתמודדות"
"נכון, הייתי זהיר. זה היה הדבר הקשה ביותר. איך להביא את הדברים שיביעו את התחושות ואת הכאבים שלי, מבלי להרוס את האייקון שהיה. נלחמתי להכניס את הדברים האישיים לתוך הסרט. כל הדברים שנגעתי בהם בסרט הם דברים מאוד גדולים בחיים שלו ושלנו כמשפחה. הסיפור של אחותי ענת, שהוריי לא היו מוכנים להכיר בכך שיש לה תסמונת דאון וראו בזה 'קשיי הסתגלות', הוא דבר שאבא שלי לא היה מוכן להתמודד איתו. גם ירון לונדון מספר בסרט שזה משהו שאבא התוודה עליו בפניו רק בשנה האחרונה לחייו. אני לא שופט את ההורים שלי על זה. יש משהו נוח בהכחשה, אפילו על חשבון אמת מסוימת, וזה כנראה עזר להם בהתמודדות. הם לא רצו לחפור מדי כדי לא למצוא יותר מדי. הם טיפלו בה מדהים. במסירות. באהבה. בסוף הם מצאו לה גם את המסגרת הנכונה".
הוא בן 56, גרוש פלוס שתיים, הבכור מבין ארבעת ילדיהם של מוטי ויונה, שנפטרה בשנת 2006 מסרטן, ואחיהם של נועם, ענת ואביב. לפני כמה שנים סגר את בית האופנה "זרקא" שניהל יחד עם אחיו נועם, ובשנים האחרונות חזר לעשייה דוקומנטרית אחרי שליווה את אביו כצלם לאורך השנים בסרטי הטבע שלו באפריקה. ההחלטה ליצור סרט על אביו נעוצה בחיבה שלו לז'אנר הדוקומנטרי, אבל גם מתוך צורך טיפולי להיות חשוף בכל מחיר. "בגיל 50 עברתי מהפכה בחיי. התייתמתי מהוריי. נפרדתי אחרי 30 שנה מבת זוג. שני ילדים. העסק שלי נסגר. החיים שלי עברו רעידת אדמה מטורפת. הייתי צריך למצוא את עצמי. לא מחדש, אלא דווקא את אני הישן. וזו הייתה תגלית מדהימה בעיניי. מצאתי את מי שהייתי כילד, ואת הרצון להיות אמיתי, כן, חשוף. ואת זה רציתי להביא גם לסרט. הרגשתי שאני לא מסוגל ללכת אחורה שוב להסתרות, להכחשות, לסודות".
כלומר, לסרב ליישר קו עם העולם שגדלת בו, אבל גם לשלוט בנרטיב.
"נכון, בסוף זו הייתה בחירה אישית. המחיר של זה לא היה קל. לאחים שלי עדיין קשה מאוד עם ההחלטה שלי לפרסם בסרט את סיפור המאהבת. הם העדיפו לא לגעת בזה".
איך הסברת להם את הצורך שלך לעשות את זה?
"אנחנו עדיין חלוקים, למרות שלדעתי אין פה שום פשע גדול לספר שלאבא שלי הייתה מאהבת. אחי אומר שזו פגיעה בזכרה של אמא. אני חושב בדיוק להפך. בעיניי היא יוצאת אצילת נפש, כמו שגם נאמר בסרט. ירון לונדון אמר לי במהלך הראיון איתו, 'אם זה היה תלוי בי, לא הייתי נותן לך לעשות את הסרט הזה. אתה מעורב מדי רגשית ולכן אתה לא תדע לעשות את זה כמו שצריך'. ירון הוא ארוגנט בפני עצמו ואני יודע איך להתנהל מולו, אבל היום בדיעבד אני מבין למה הוא התכוון".
היו מקומות, תוך כדי העבודה, שהעדפת לא לחשוף?
"עיקר ההתלבטויות היו סביב סיפור המאהבת. לא חשפתי את שמה, ומעט מאוד פרטים על נסיבות מותה. מצד שני כולם בתעשייה ידעו על הרומן הזה".
זו הפעם הראשונה שחייו האישיים הסוערים של קירשנבאום נחשפים. מהסרט עולה תמונה מורכבת של חיי משפחה שגדלה והתנהלה בצילו של אב דומיננטי - כוח שנשאר לקירשנבאום גם אחרי מותו. מעט פרטים מציין כנען בסרט על הרומן של אביו מחוץ לנישואים, אבל התמונה ממנו בהירה לגמרי: מותה הפתאומי בפיגוע שבר אותו וכל מי שהיה סביבו ידע על סיפור האהבה הזה, ואף ניחם אותו אחרי שהיא נהרגה. זה לא אומר, כנען מחייך, שהיה קל לגרום לאנשים לדבר על זה. "רבע שעה אחרי שדליה גוטמן סיפרה לי את הסיפור, היא התקשרה וסירבה להמשיך. הם אמרו, אם מוטי לא הוציא את זה, אז למה שהם יעשו את זה? היו פעמים שהסתכלנו למעלה ושאלנו אם הוא מציץ. היראה מפניו זה משהו שנשאר אחרי כל השנים".
מתי אתה גילית על המאהבת?
"רק אחרי שהוא נפטר. כולם ידעו על קיומה, כולל אמא שלי, אבל עצם הגילוי לא הפתיע אותי בכלל. אולי כי חשדתי בו. אבא היה טיפוס מרשים. כריזמטי. זה לא פגע בי. מה שכן הפריע לי זו ההסתרה. המחיר שכרוך בסוד כזה".
כלומר, המחיר ששילמה אמא שלך.
"אמא שלי רמזה לי על הרומן הזה באחת השיחות שלנו. אני הבכור, והקשר שלי עם אמא היה מאוד קרוב. הייתי כמו הבת שלה במובנים מסוימים. היא מצאה אצלי כתף לבכות. לא תמיד הבנתי למה, מה קרה הפעם, אבל כן ידעתי שהיא הקריבה הרבה. וכן, היה לי חשוב להגיד את זה בסרט. גם בהקשר של הרומן, אבל גם בחייה האישיים. היא הייתה יכולה להיות שחקנית נהדרת, אבל נשארה עקרת בית. אומנם עקרת בית מאושרת, כי אבא באמת פינק אותנו בכל מה שרצינו".
כילד, זו כפילות לא פשוטה לחיות בתוכה. מצד אחד אבא נערץ, ומצד שני משפחה שלא מקבלת ממנו את כל מה שהיא צריכה. אתה מספר בסרט שאמא שלך ויתרה על קריירת משחק, וכשאחיך הקטן נולד, אתה זה שלקחת את אמך לבית החולים.
"בשנים האחרונות אין בי תסכול או מרירות. זה חלק מתוך ההבנה שזה הבן אדם ואלה החיים שלך, לטוב ולרע. לצד כל המורכבות הזאת, היה הרבה טוב ואושר, תרבותי ורוחני. כן כאב לי על אמא שלנו. אני רואה בה גיבורה, מעצם זה שהקריבה, אבל גם הייתי מבין אותה אם היא הייתה שוברת את הכלים ורוצה להגשים את עצמה על חשבון המשפחה או בן הזוג".
השאלה אם האופציה הזאת בכלל הייתה קיימת.
"לא. אלה היו זמנים אחרים. היה ברור שאבא הוא הטאלנט של המשפחה. והוא גם דאג לתחזק את זה. אמא הייתה בחוג תיאטרון של עמק חפר והייתה מדהימה, והיחס שלו לזה היה מאוד מזלזל. מה, הוא לא היה יכול לסדר לה אודישנים בתיאטרון? בקלות. היה לו נוח להשאיר את הדברים כמו שהם".
אבא שלך התנהל בתקופה שגברים הרשו לעצמם להתנהג באופן שלא היה עובר היום.
"נכון, ועדיין הוא לא נפל בחטא המי-טו. נכון, הוא היה קונצנזוס, יכול להיות ששמרו עליו, אבל המהפכה הזאת כבר מזמן מתנהלת גם מול כל הפרות הקדושות. אם היה משהו, כבר היינו שומעים על זה".
אביך מצטייר בסרט כאדם שהיה צמא לפידבקים, אבל לא נדיב במחמאות לקולגות שלו. זה דיסוננס שאתה זוכר גם בתוך המשפחה?
"אבא שלי היה אדם כל כך מוכשר, שידע שהוא מוכשר, שהלך לו בכל דבר שעשה, שרץ מתפקיד לתפקיד, אבל הצמא לפידבק היה כמו הצמא למה הוא ישאיר אחריו. המורשת שלו. איך יזכרו אותו. דיברנו על זה הרבה. אמרתי לו, מה זה משנה? מה אכפת לך איך יזכרו אותך בעוד 50 שנה. אבל לו זה היה חשוב. הוא שמר כל גזיר עיתון. היינו מאוד חלוקים בעניין הזה".
"אני לעולם לא הייתי יכול לחזור להיות מי שאני, הילד, בגיל 50, אם אבא שלי לא היה מת. חלק מהשחרור הזה קשור בזה שהוא איננו. תחתיו לא הייתי מסוגל להשתחרר. אני מודה בזה בפה מלא ולא בגאווה"
ידע לפרגן?
"במובנים מסוימים כן. גדלתי בהפועל ירושלים. כל שבת הוא היה איתי במגרש. כל עוד זה לא נכנס לטריטוריה שלו, הוא היה מאוד מפרגן. בשנים האחרונות צילמתי לו הרבה מהסרטים שהוא עשה באפריקה. אבל גם אז תמיד היה ברור מי הטאלנט. הייתה פעם אחת שצילמנו ברואנדה ונורא נפגעתי ממנו. נקבע לנו ראיון עם הנשיא. הלכתי אחריו עם המצלמה. באחד הרגעים הם נכנסו לאיזה חדר והוא סגר את הדלת אחריו, ואני נשאר בחוץ, בלי להגיד מילה. נפגעתי בטירוף. לא הייתי סתם עוד צלם שהתלווה אליו. הוא נהנה שאני מצלם לו את הסרטים כי הוא נהנה גם מהחברה שלי. מהזמן שלנו יחד. ופתאום הוא מתייחס אליי כמו אל עוד מישהו שמתלווה אליו, זה פגע בי. בערב במלון זו הייתה אחת הפעמים שגם אמרתי לו. ממש הוצאתי עליו. נדיר שזה קרה".
כי מה יקרה? הסדר יתערער?
"זה קשור באישיות המאוד-גדולה וכריזמטית. לפעמים הייתי צוחק מבדיחה שסיפר, גם אם זה היה פחות מצחיק. בשבילו. זה לא שפחדנו מעונש. פחדת לערער משהו ביסודות שלו. בת הזוג הקודמת שלו העירה לי על זה לא פעם, למה אתה צוחק אם זה לא מצחיק? אלה דברים שאתה גדל לתוכם, אבל רק ממרחק של זמן, אתה פתאום שואל את עצמך, למה התנהגתי ככה? אני לעולם לא הייתי יכול לחזור להיות מי שאני, הילד, בגיל 50, אם אבא שלי לא היה מת. חלק מהשחרור הזה קשור בזה שהוא איננו. תחתיו לא הייתי מסוגל להשתחרר. אני מודה בזה בפה מלא ולא בגאווה. הייתי צריך לעבור בשנים האחרונות טיפול פסיכולוגי שעזר לי לשחרר ולהשתחרר".
להשתחרר ממה?
"אבא כל החיים היה עבורי כמו מטרייה. מגוננת אבל לא מאפשרת לפרוח. להמריא. לאבד אותו איפשר חשיבה מחדש. אני לא רוצה שהזיכרון שלי ממנו יהיה מושתת על הפחד, אלא מתוך הילד שהייתי, ולא האדם שהפכתי להיות במהלך החיים. כשאתה גדל עם אבא שמרכיב כמעט את כל עולמך, כל חוט במוח מחובר אליו, זה מעצב בך דברים לטוב ולרע. כשזיהיתי את האפשרות לחזור להיות הילד הזה, זה נסך בי אושר. כמו לידה מחדש".
אבא שלך היה דמות מרכזית בתרבות הישראלית. קשה לדמיין איך הייתה נראית היום הטלוויזיה בלעדיו.
"אבא שלי התאים לעולם התקשורת כמו כפפה ליד. הסרט נפתח כשהוא אומר שהיה בכלל רוצה להיות חקלאי בכנרת. איך מזה הגעת ללמוד טלוויזיה וקולנוע בלוס-אנג'לס והפכת להיות מי שהפכת להיות? אני לא יודע כמה כישרוני הוא היה בתור רפתן אבל בתור איש טלוויזיה הוא היה פנומן. הוא הלך בדרך שלו ועשה דברים מדהימים. יש כתבות שלו שהן יצירות מופת עד היום. למדתי ממנו המון. עבדתי איתו הרבה שנים. ראיתי איך הוא חושב. הוא היה בן אדם מעמיק ומעשיר שהצליח להמציא את עצמו שוב ושוב מחדש. והכל הלך לו. בינגו".
והוא גם שייך לדור שלא היסס להתבטא פוליטית. בשנים האחרונות הוא נשמע די מיואש מהכיוון שהמדינה לקחה.
"נכון. וזה לא מקרי שבשנים האלה הוא צילם יותר חיות מאנשים. הוא אמר לי בשיחות בינינו, 'כנען, אני לא מבין מה אתם עוד עושים פה'. הוא הרגיש שהמדינה נשמטה. שאין סיכוי פה. אני לא חושב שהוא האמין עד כמה רע זה עוד יכול להיות. מדהים כמה המשפט הכי מפורסם שלו, שמצטטים עד היום, עדיין רלוונטי: בכל פעם שהיה נדמה לנו שהגענו לתחתית החבית, נשמעו נקישות מלמטה. הוא אמר, הניסוי לא הצליח. דיברנו הרבה על דמוגרפיה. דבר שאנשים מתחילים רק היום להפנים. אם אתה מבין מספרים, אתה מבין שאין לך סיכוי פה. בתוך 30-20 שנה החילונים יהיה מיעוט נכחד. אם אתה מעדיפים לא להסתכל על הנתונים, אז שיהיה לכם בהצלחה".
ירון לונדון, שותפו האחרון למסך, הוזז ממשבצת השידור האחרונה שלו ב"כאן" אחרי רצף התבטאויות שנוי במחלוקת. אתם בקשר?
"אנחנו מדברים מדי פעם בטלפון. הדור שלו הולך ופוחת. הוא כבר לא צריך למצוא את מקומו בטלוויזיה. אני לא חושב שהוא גם מחפש. נכון, לספר סיפור על זה שתפסת ציצי של מישהי במעלית אחרי שהיא תפסה לך את הבטן זה לא משהו שעושים יותר. אתה יכול להיות הכי צודק בעולם, אבל זה כבר לא עובר היום. חוץ מזה יש פה עניין גילי. זה לא שהם לא צעירים. הם זקנים. אבל לא נורא. הוא עשה קריירה מפוארת בטירוף. אבא שלי מאוד אהב אותו".
בלי להתכוון, השנים האחרונות בחייו של קירשנבאום איפשרו התקרבות מחודשת. "מאז שאמא שלי נפטרה, הוא לקח את המשפחה על עצמו. התחיל לבשל. אירח את כולנו לארוחות משותפות. בילה עם הנכדים. הוא היה סבא מדהים. משהו בו גם התרכך".
נשמע כמו תיקון.
"כן, השנים האלה היו תיקון, והוא גם התייחס אליהן ככה. היו הרבה נסיעות משותפות. שיחות נפש. הזדמנויות לדבר על דברים".
הצלחתם לתקן גם ביניכם?
"אני בן אדם עם אינטואציות ואני כנראה ניצלתי את הזמן הזה טוב ממש. דאגתי לעבוד איתו. נסעתי איתו לצלם בחו"ל. להיות קרוב אליו. וגם כשהייתה לו חברה שכל המשפחה לא אהבה, אני ידעתי למצוא את הדרך אליה. מנסיעה לנסיעה הרגשתי שהוא נחלש, מתעייף. הרגשתי שהבריאות שלו מתרופפת. אבל הרגשתי שאני מצליח למצות אותו".
כלומר, לפתוח הכול?
"כן ולא. מצד אחד הוא ידע לדבר על דברים לעומק. בשנים האחרונות הוא גם הצליח להקשיב לצד השני. זה איפשר לצלול איתו לעומק. זה היה רווח נקי. לא התחשבנתי איתו. אני לא כזה גיבור ולא היה לי את האומץ. ויכול להיות שגם אם הוא היה חי היום לא הייתי פותר אפילו חצי מהבעיות שלי. מאז שהוא נפטר העולם שלי נפתח. השתחררתי מהצל. גם העבודה על הסרט עזרה לי".
כי איפשרת לעצמך להתריס. סיפרת את הסיפור כמו שאתה רצית.
"נכון, יש בסרט מרכיב של התרסה. אבל ההתרסה הזאת לא מגיעה ממקום נקמני. אפילו אם אפשר לזהות בה ניצני נקמה. אין לי עניין בזה. אבל אני לא מוכן להסתיר יותר. מה יש להסתיר? אז אני הולך עם האמת שלי, גם אם בסוף זה אומר ללכת נגד הזרם".
ובמידה רבה נגד אביך. אדם שאתה בעצמך אומר שהיה חשוב לו מאוד איך ייזכר.
"יזכרו אותו כמו שזכרו אותו, אבל אולי עכשיו עם עוד כמה דברים נוספים. בעיניי, החלקים האלה מוסיפים משהו לדמות שלו. הסרט הזה מציג את הצד היותר מורכב שלו, היותר אנושי, היותר פגיע. מה מעניין בלספר את הסיפור רק דרך עיניים מעריצות?"
הוא גם היה חושב כמוך?
"אני הרבה פעמים מדבר עם עצמי - ואיתו. אני מאמין שלא סתם עשיתי את הסרט הזה. יכול להיות שהוא היה רוצה שאני אעשה אותו. אולי הוא רצה אבל לא ידע איך לדבר על הדברים האלה. אולי אני בכלל עוזר לו באיזשהו אופן".
פורסם לראשונה: 07:23, 07.10.22