כנער צעיר בעיר סנטיאגו שבצ'ילה, פדרו פסקל נהג לצפות בלהיטים הגדולים של האייטיז עם משפחתו. היום בשנות ה-40 לחייו הוא משגשג כשחקן מבוקש בפני עצמו המככב בשוברי קופות עתירי תקציב בהוליווד. הסרט "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק", שיעלה בסוף השבוע, אינו הפקה בסדר גודל של "וונדר-וומן 1984", "קינגסמן: מעגל הזהב" או הסדרה המושקעת "המנדלוריאן" של דיסני+, אבל בזכותה הוא זכה לפגוש מקרוב את אחד מגיבורי הילדות שלו, ניקולס קייג'. לא רק שהשניים משתפים פעולה כשחקנים ראשיים, קייג' למעשה מגלם את עצמו - שחקן קולנוע מתבגר שהגיע למבוי סתום בקריירה שלו ובחייו האישיים. פסקל מצדו מגלם מיליארדר ספרדי שמזמין את הכוכב האמריקני לאחוזתו כדי לבלות בחברתו ולקבל השראה לתסריט שהוא כותב.
"משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" - טריילר
מנקודת המבט הזאת, אפשר להגיד שגם פסקל מרגיש שהוא במידה רבה מגלם את עצמו, לא פחות מאשר קייג' שעומד במרכז העלילה. גם הוא הרי קיבל לא מעט השראה מהכוכב הוותיק שלצדו. "אני חושב שבהרבה מקרים, בין אם במודע או לא, אתה סופג מהמסך מידע כצופה צעיר, במיוחד בגיל שבו האישיות שלך מתעצבת", אומר פסקל בריאיון מיוחד ל-ynet. "היו כל כך הרבה הופעות של קייג' שנצרבו בראשי ובדמיון שלי. ההשראה לא באה באופן מודע בהכרח, אבל כשאני מחפש את האנרגיה הנכונה לקראת סצנה מסוימת אני יכול לחשוב על עצמי כניקולס קייג' שקופץ על השולחן ב"נשיקת הערפד". זה לא שאחקה אותו במדויק, אלא פשוט אחפש בעזרתו את האנרגיות המתאימות לרגע מסוים ובטמפרטורות הנכונות לו. בסופו של דבר הרגעים האלה הם שלי על המסך. אני לא בטוח אם אפשר לזהות את ההשפעה. זה פשוט עניין של תהליך עבודה והרפרטואר של ניקולס קייג' מאוד נוכח בו".
ברובד השטחי שלו, הסרט "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" הוא קומדיית אקשן חביבה עם סצנות פעולה משעשעות, מרדפים ומכות, וגם מערכת יחסים לבבית שנרקמת בין שני הגברים, מזן סרטי הבאדיז האמריקנים, על רקע הנופים המרהיבים של פלמה דה מיורקה. אבל דרך דמותו האמיתית של ניקולס קייג', הבמאי טום גורמיקן מנצל את העלילה כדי להרהר במציאות של כוכבי הקולנוע בחיים האמיתיים שלהם, מאחורי המצלמה, ומחוץ לאור הזרקורים. קייג' עצמו הוא דוגמה בולטת לעליות והמורדות שעומדות בפני טאלנטים הוליוודיים. הוא התחיל את דרכו כאחד מהשחקנים הדרמטיים הבולטים בקולנוע האמריקני בשנות ה-80 עם הופעות בלתי נשכחות ב"בייבי אריזונה" של האחים כהן, "מוכת ירח", "לב פראי" של דייויד לינץ' ו"לעזוב את לאס וגאס", עליו זכה בפרס האוסקר ב-1996. אבל בשנים האחרונות קייג' עובד בעיקר ככוכב אקשן להשכרה בסרטים צנועים יחסית מבחינה תקציבית, ונטולי כל יומרה מבחינה אמנותית.
בריאיון שערכתי עם קייג' ב-2012 לרגל יציאת "גוסט ריידר 2: רוח של נקמה", בו גילם את גיבור העל ג'וני בלייז, דיבר השחקן בגילוי לב מפתיע על האתגר הכלכלי האישי שמשפיע על בחירת התפקידים שלו, במיוחד מאז שהסתבך עם רשויות המס האמריקניות. "הייתי רוצה לעשות יותר דרמות, אבל המציאות היא שיש היצע גדול הרבה יותר של מותחנים, ויש לי צורך גדול לעבוד כדי שאוכל לקיים את עצמי. לא תמיד קל למצוא עבודה בתעשייה הזאת ולא תמיד יש לי האפשרות להיות בררן", אמר. "אסור להקשיב למה שאנשים אומרים, אלא למה שהלב שלך אומר. מצד שני, יש לך מחויבויות בעולם האמיתי וניסיון החיים מזכיר לך את זה. יש לי משפחה להאכיל, יש לי צרכים כלכליים ואני מנסה לעמוד בהתחייבויות שלי. למזלי, התברכתי בכך שעדיין יש הצעות. במהלך השנים גיליתי שככל שאני עובד יותר, כך אני חד יותר. אם אני לא שומר על שגרת עבודה, אני עלול להיתקע ולהחליד. כשיש לי הרבה פרויקטים, זה קל יותר. אני שומר על כושר".
עשור עבר, אך הסנטימנט הזה מחייו האישיים של קייג' נותר רלוונטי ובא לידי ביטוי מפתיע בכנותו ב"משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק", והוא מדבר על הצורך לספק פרנסה למשפחתו על המסך, באופן שמהדהד גם את הניסיון של פסקל כשחקן על התפר שבין אמנות לעבודה, תשוקת יצירה ועשיית כסף. "מאז ומעולם רציתי לשחק. זה התחיל כפנטזיית ילדות שנוצרה בעקבות כל הפעמים שאבא שלי לקח אותי ואת בני משפחתי לבית הקולנוע. זה קרה לעתים קרובות בילדותי, וגדלתי על הסרטים של אותם הזמנים וזה טיפח אצלי את התשוקה למשחק כתחביב שהיה בידי לממש. זה הוציא אותי מהבית, מה ששימח מאוד את הוריי. בהמשך הלכתי ללמוד משחק, ומשם זה כבר הפך לעבודה שלי", הוא אומר.
"תמיד יש שאיפה שתוך כדי התהליך אתה תפתח את הפן האמנותי של זה. ויתכן שזה באמת משהו שהוא חלק מהעבודה עצמה. כל תפקיד יכול להיות סוג שונה של עבודה, אפילו במובן המעשי. אתה מחפש השראה, מאבד השראה, ונשאב לרכבת הרים גדולה של אמנות, לוגיסטיקה וביזנס. זה מעניין שבסרט הזה, מישהו שנהגתי לצפות בו בצעירותי, והשפיע עלי כל כך כאמן, וככוכב קולנוע, גיליתי אותו מחדש בדרך כל כך קיצונית כאדם שלא מתפשר, לוקח את העבודה שלו ברצינות גדולה ועדיין נותר ספונטני. מבחינה מקצועית הוא קפדן מאוד, אבל מאוד גמיש ומסתגל לכל חוויה, אתר צילום, הוראות בימוי והכול. אז מבחינתי בסרט הזה זה היה כמעט כמו לחזור לבית הספר למשחק בדרך יפה, עם שותף שמותיר אותך נוכח ומלא בהשראה. זה היה מיוחד מאוד".
האם התעוררה איזושהי אכזבה במפגש עם קייג' של היום במציאות, ביחס לדמות שהכרת מהמסך בשנות ה-80?
"לא קרה לי שאי פעם פגשתי אדם שהערצתי והתאכזבתי ממנו, והסרט מבטא את ההפך. הוא בעצם אומר שלפגוש את הגיבורים שלך באופן אישי זה משהו שכדאי לחתור אליו. לצד הגשמת הפנטזיה, נוצרת חברות יפה שעומדת במרכז ההרפתקאות הללו. במקרה שלי, כל גיבורי הילדות שלי שיצא לי לפגוש, ויש הרבה כאלה, אני שמח על ההזדמנויות הללו כי אף אחד לא אכזב אותי".
אתה רואה את קייג', וגם שחקנים אחרים כמו ליאם ניסן, ברוס וויליס, ג'ון טרבולטה ואפילו רוברט דה-נירו, שנודעו בשיאם כשחקנים דרמטיים עילאיים, ובגילאים מאוחרים מוצאים עצמם מחלטרים ככוכבי אקשן. לא מפחיד אותך?
"כשחקן אתה תמיד מפחד שהתפקיד האחרון שלך יהיה התפקיד האחרון שלך. אין לנו שליטה על כך. זוהי הרגשה שלעולם לא עוזבת אותך ולכן קשה לי לחזות מה יקרה בעוד עשרים שנה מעכשיו. מה שנותר לי לקוות הוא שאני אשמור על המצב הבריאותי שלי, כך שלא אצטרך לצלוע באף אחד מהסרטים האלה אם אמצא את עצמי מצלם אותם. אם יהיה לי תיאבון לכך, ותשוקה להמשיך לעבוד, אז זה לא בהכרח תלוי בתפקידים או בפרויקטים עצמם, זה יותר החוויה של להיות באתר הצילומים ולהמשיך לעסוק במשהו שאתה מכיר. אתה מפתח מגוון של מיומנויות קולנועיות לאורך כל חייך, לא רק כדי לקדם צד אחד מובהק בקריירה שלך. אני אשמח מאוד להמשיך להיות נוכח כשחקן בסביבה שמוכרת לי, ואם לא, אז לפחות שמבחינה גופנית אהיה כשיר להצטרף להפקה קטנה שאוכל להירגע בה".
חרבות, סמים ומסכה אחת
בשלב הזה של הקריירה, נראה שפסקל בן ה-47 בכושר שיא. הוא פרץ לתודעה שלנו דרך המסך הקטן כאוברין מרטל ב"משחקי הכס" וחאבייר פנייה ב"נרקוס", אבל מצא לעצמו נישה גם על המסך הגדול בהפקה הסינית עתירת התקציב "החומה הגדולה" לצד מאט דיימון, "נקודת שוויון 2" לצד דנזל וושינגטון, ולאחרונה גם כנבל ב"וונדר וומן 1984" מול גל גדות. אבל התפקיד הגדול ביותר שלו עד כה הוא דמותו של דין דז'ארין הלא הוא המנדלוריאן מסדרת הלייב-אקשן הראשונה של "מלחמת הכוכבים", המותג הגדול ביותר בהיסטוריה הקצרה של דיסני+. האבסורד הוא שדווקא בתפקיד זה פסקל מופיע מכוסה כולו במסכה ושריון. למעט רגע אחד בשתי העונות, פניו לא נחשפו. הנוכחות שלו עצמו ככישרון ענק ב"המנדלוריאן" ובסדרת ההמשך "הספר של בובה פט", מוגבלת מאוד.
"אני חושב שלגלם את המנדלוריאן זו אימפרוביזציה נהדרת. יש פרויקטים כאלה שהדמות שאתה מגלם היא הרבה יותר גדולה מהאישיות שלך עצמך. במקרה הזה, זו לא דמות שגיבשתי בעצמי או פיתחתי הזדהות אישית איתה. אתה לוקח לעצמך תפקידים שבהם כשחקן אתה נדרש פשוט לעשות עבודה. בין אם העבודה היא לקחת אסיד עם ניקולס קייג' או לחילופין להופיע על המסך כשאתה מכוסה כל כולך בשריון, משימה פיזית שמעולם לא חוויתי בעבר, כשאתה נעזר בשלושה גברים מוכשרים אחרים שמגבים אותך. זה היה תהליך משותף שאיפשר לנו ליצור את הנוכחות הפיזית של הדמות, ואז נדרשתי לעצב את הקול שלו, ולהסתגל לכל תפנית בטון שלו וכל זה. זו חוויה כל כך מרתקת שיש לה הרבה מאוד היבטים ואני אוהב את זה. יש בה ייחודיות שאני לא ממש יודע לשים את האצבע עליה, אבל אני מאושר להיות חלק ממנה".
