יש לא מעט זמרות בארץ שהמילה "פספוס" היא אחת מהראשונות שעולות לראש כשמתחילים לחשוב על הקריירה שלהן. לכל אחת מהחברות שמרכיבות את הרשימה המכובדת-עצובה (והלא ממש קצרה) הזאת היו כמה וכמה שירים טובים, לפעמים אפילו אלבום שלם שאותו ניתן להגדיר כמופתי. אך באותה נשימה, קשה לבטל את התחושה שאם תעשיית המוזיקה הישראלית בשנות ה-70 וה-80 הייתה מעט יותר שוויונית, הזמרות האלו כנראה היו יכולות לעשות הרבה יותר. ג'וזי כץ היא חברה של כבוד ברשימה המורכבת הזאת, ומופע המחווה היפה שהתקיים אמש (ד') לכבודה בהיכל התרבות בתל אביב (במסגרת פסטיבל החורף) בהחלט היטיב להציג את מה שהיה אז וגם את מה שיכול היה לקרות בנסיבות חיים אחרות.
כץ הגיעה לכאן לפני כמעט 60 שנה כמו סופה עם שם אמריקאי נוצץ, והפכה לכוכבת די מהר. למדינה קטנה שבדיוק החלה להיפרד אז מהשאנסונים, והורידה את האקורדיון מהכתפיים כדי להתחיל לחלום ולשיר כמו באמריקה או אנגליה, פתאום הייתה נציגה אותנטית מפיטסבורג שנחתה פה כדי להתנדב בקיבוץ ומשם המשיכה באופן טבעי לתעשיית הבידור שישבה בלב תל אביב, עם הבלונד, המבטא הזר והכובש, והחלום להפוך לזמרת ולשחקנית. כץ זרחה בשתי שלישיות (החלונות הגבוהים והטוב, הרע והנערה); השתתפה בעוד הרכב חד-פעמי שלא האריך ימים (כיף התקווה הטובה); עברה בכמה פסטיבלי ילדים - בימים המוזרים ההם שהעדיפו ללהק להפקות שכאלו זמרים וזמרות ולא יוטיוברים ודוגמניות; והוציאה למעשה רק אלבום סולו אחד, גם הוא עם בן זוגה, שמוליק קראוס.
מתוך אירוע המחווה לג'וזי כץ
(צילום: אמיר שוורץ)
"לבד ביחד ולבד לבד" קראו לאלבום המעט נשכח ההוא, שכמה משיריו בוצעו גם אמש בהיכל. הוא יועד לילדים וזכה בשעתו להצלחה חלקית בלבד. למרות שקראוס הלחין את מרבית השירים, האלבום הקסום ההוא שיצא ב-1975 (וזכה לפני כמה שנים למהדורה חדשה על גבי תקליט ויניל), היה הישג נשי משולש: כץ על השירה, המשוררת מרים ילן שטקליס על המילים היפות והתמימות, ואלונה טוראל על העיבודים הג'אזיים-פופיים היפהפיים. על העטיפה הקדמית הופיעו כץ וקראוס בחולצות ג'ינס היפיות משלימות, כזוג שנראה שדי טוב להם על הבמה וגם בבית. על העטיפה האחורית השניים הונצחו בפוזה אחרת - כזוג בערב כלולות: הוא בחליפה והיא עם הינומה לבנה, שמלת מיני לבנה ובובה בידה השמאלית (שבטח קראו לה זהבה). היום קשה להביט בשתי התמונות האלו מבלי שהלב יתכווץ קצת.
גם כשאתה יושב באולם המוזיקה הכי טוב בארץ ושומע את הביצועים המחודשים לשירים שכץ שרה בשלל ההרכבים שבהם היא הייתה חברה לפני יותר מחצי מאה, הלב מעט מתכווץ. כשאני חושב על השירים של כץ, השלושה הראשונים שמתחילים להזדמזם לי בראש דווקא לא מגיעים מהאלבום היחיד של החלונות הגבוהים, אלא מהאגף שבו היא ניסתה לעסוק ביחסיה עם קראוס. באופן מפתיע, שניים מבין השלושה האלו הם דואטים איתו. הראשון הוא "נתפייסה" מאלבום הילדים שהוזכר קודם לכן. השני הוא "שוב", גם הוא מהסבנטיז, ובו שרה כץ בין היתר ש"היה לי קשה, אני לא מתלוננת / כי אני יודעת ש.../ גם לך היה ודאי לא קל", כמין כתב הסכמה שניסחו עורכי דין ציניים שביקשו לטעון שלכל סיפור יש שני צדדים שהם לכאורה שווים. השיר השלישי - "אני סולחת" (שכתב עבורה גלעד שגב והפיק יפה חמי רודנר) - הוקלט הרבה שנים אחרי שני אלו, במסגרת הקאמבק קצר הימים של כץ בראשית המילניום אחרי ששבה לארץ מגלות ארוכה בארצות הברית. שלושת אלו בוצעו גם במופע. את "נתפייסה" הגישו שלומי שבן ויעל קראוס, אחייניתו של שמוליק שביצעה גם את "שוב" אך הפעם עם אמדורסקי, ואת "אני סולחת" ביצעה יפה מיקה קרני, באחד מרגעי השיא הבודדים במופע המכובד והמאוד מכבד, אבל גם הקצת מפוספס הזה.
מאז הימים שבהם כץ כיכבה במצעדי הפזמונים השתנו לא מעט דברים בפופ הישראלי. ההרמוניה והמלודיה אומנם נבעטו בבוז הצידה, אך לפחות בחלוקה המגדרית נרשמו כמה שינויים לטובה. היום הזמרות שולטות, ויפה שגם במופע המחווה המוצדק לכץ יש נוכחות נשית מרשימה מאוד על הבמה - כשמחצית מהמשתתפים הן גם משתתפות: מיקה קרני, קרן אן, אפרת גוש, קרני פוסטל ויעל קראוס. בימים שבהם ממשיכים להרים כאן פסטיבלי מוזיקה גבריים במובהק שבהן הנשים נדחקות לבמה צדדית, כמו היה מדובר במופע בהפרדה לציבור החרדי, יפה לראות שיש מופעים שמפיקיהם יודעים שצריך לנהוג אחרת. אפשר היה לזרום עוד קצת עם ההעצמה הנשית המוצדקת הזאת ולהזמין לבמה איזו נציגה או שתיים מבין המוזיקאיות הרבות שפועלות פה בשנים האחרונות, שאולי היו מצליחות להוסיף עוד כמה גוונים מרעננים ופחות מחויבים למקור, שקצת חסרו.
את האגף הגברי על הבמה ייצגו אסף אמדורסקי (שאביו בני היה המפיק של החלונות הגבוהים ושר עם כץ ועם ישראל גוריון בהרכב הטוב, הרע והנערה), שלומי שבן, ברי סחרוף, גבע אלון, אלון עדר ואלי מגן. בעוד על הניהול האמנותי הייתה אמונה אתי אנטה שגב, על העיבודים היפים של הערב הופקד נדב הולנדר, מוזיקאי נהדר (המוכר גם כפלג מהמחזה/סדרה "מייקל"), ואחד מאלו שכן מכירים את האמרה ההיא של יגאל אלון על הקשר בין עבר, הווה ועתיד. הולנדר בהחלט ניהל את הערב הזה ואת המוזיקאים המצוינים שאיגד ביד רמה, וגם עבר בין הפסנתר לגיטרות.
אבל נדמה שהטיפול המחודש שהוא ביקש להציע לשורת הקלאסיקות הארוכה הזאת (במופע היו כ-25 שירים), לא התרחקו מאוד מהמקור. לפרקים היה נדמה שכל המשתתפים התבקשו לעמוד על איזו בלטה - אבל לא מהעצומות האלו שמוכרים היום בחנויות העיצוב, אלא אחת מצוירת בגודל עשרים על עשרים, כמו שהיו בדירות שבהן נכתבו השירים האלו - ולא לזוז יותר מדי בתוכה. מחוות היו שם אתמול על הבמה ובשפע - כולל הרי"ש המתגלגלת והמבטא של כץ, שיותר מזמרת אחת גלשה אליו מדי פעם. פרשנות מקורית בעלת ערך מוסף היה הרבה יותר קשה לאתר, למעט אולי ב"פרפרה" שבו גבע אלון וקרני העניקו לדואט המעט נשכח של כץ וצביקה פיק איזה טאץ' ניל יאנגי מרענן. אלון גם היה אחראי לרגע המסעיר ביותר של הערב - ב"אז מה" שבו הגיטרה החשמלית שלו זרחה.
חלק מהזמרים והזמרות האלו שעלו וירדו מהבמה מבצעים דרך קבע קאברים לשירים שכץ שרה פעם. מגן הוא היחיד שגם היה לצידה בזמן אמת, וביותר מתחנה אחת - בכיף התקווה הטובה, בגלגול השני והמאוחר של החלונות הגבוהים וכבסיסט שניגן יפה את העיבודים הגרוביים שכתבה טוראל לאלבום הילדים של כץ וקראוס. הביצועים שלו ל"חייל של שוקולד" ול"בלדה לעוזב קיבוץ" אומנם לא היו נקיים ומדויקים לגמרי, אך הם עשירים ברגש ובכנות. ואגב כיף התקווה הטובה, חבל ששני חברי ההרכב, חנן יובל ושלמה מזרחי, לא עלו לבמה לטובת איחודון מתבקש.
אחרי שעתיים גדושות וארוכות מאוד שביקשו לאזכר כמעט כל שיר שכץ הקליטה, היה קשה להימלט מהמחשבה שהערב הזה היה יכול להיות נועז ומרענן הרבה יותר. אפילו ברי סחרוף, אחד שמסוגל לייצר גם מרשימת הקניות השבועית שלכם בסופר שיר לפנתיאון, התקשה לספק ביצועים חד-פעמיים ל"ימי ראשית הקיץ" או ל"מה איתי" שאותו הגיש באופן חלבי למדי עם קרן אן. סחרוף, שהעדיף להישען על פסנתר הכנף של הולנדר, בחר הפעם להשאיר את הגיטרה שלו בבית, והיא והאנרגיות שהן מספקות עבורו בהחלט היו חסרות שם.
כלת השמחה שישבה בשורות הראשונות בהיכל, ועלתה לקראת תום הערב לבמה כדי לשאת נאום מרגש שזכה לתשואות, ראויה לקצת יותר. לאורך השנים כץ נאבקה עד שזכתה (ובצדק) לקרדיטים על מעט השירים שהיא הייתה שותפה לכתיבתם. כמעט כל מי שהודה והודתה לכץ לפני או אחרי שביצעו איזו קלאסיקה הדגיש שהיא הייתה גם יוצרת שהביאה לכאן משב רוח אחר, והייתה למעשה הגברת הראשונה של הפופ העברי, לפחות מהפן ההיסטורי. קטעי הארכיון הרבים (והארוכים מדי) שהוקרנו על המסך הגדול שמאחורי הבמה, הדגישו איך הגברים של אז תפסו אותה - בובה יפהפייה עם מבטא זר שנתקעה עם הבישולים (גם הפרסומת שבה השתתפה למטבח יוקרה בסבנטיז הוקרנה על המסך) בזמן שקראוס צילם סרט בספרד, או כשהזכרים ישבו לכתוב ולעבד עוד כמה שירים שתוך זמן קצר ייהפכו לקלאסיקות.
הרבה דברים השתנו מאז הימים ההם במדינה ובפופ העברי, אבל ערב המחווה היפה, המוצדק והמאוד נוסטלגי לכבודה של כץ, קצת התקשה לשלב בין הרוח המרעננת ההיא מלפני 50 שנה ויותר אל הקולות שנשמעים פה בשנים האחרונות. ככה בהחלט מצדיעים לעבר, אבל על הדרך קצת מפספסים את דור המאזינים הבא שיכול היה להתחבר (וגם ליהנות) מהקלאסיקות הנצחיות האלו, ולהחזיק את המורשת המוזיקלית הזאת גם בשנים הבאות.
פורסם לראשונה: 11:36, 09.02.23
