לעיתים, החיקוי טוב יותר מהמקור. וכך, נדמה כאילו סרט האימה החדש "בלאק-פון" (The Black Phone) לא היה קיים אלמלא סטיבן קינג. אין בו רעיון או סיטואציה, כולל נבל ראשי, שלא מוכרים לנו מספרי ושלל עיבודי סופר-אמן האימה. אך בעוד מרבית הסרטים המבוססים על יצירותיו של קינג מתקשים להתמודד עם הגודש העלילתי הגובל בגרפומניה ועם הרצינות התהומית שמסתירה לא פעם רדידות – "בלאק-פון" מוותר על היומרנות ונותר מותחן אפקטיבי, על אף שאין בו דבר שלא ראינו.
"בלאק-פון" - טריילר
הסרט מבוסס על סיפור קצר מאת ג'ו היל שהתפרסם בשנת 2004. עלילתו דומה באופן משונה לספרו המונומנטלי של קינג, "זה", שבמרכזו כזכור דמותו של הליצן חוטף הילדים, פניווייז. בראיון שהעניק למגזין "וניטי פייר", לקראת יציאת הסרט, הודה היל שמעולם לא חשב על ספרו של קינג כאשר כתב את "בלאק-פון", ושמקור ההשראה לסיפור הייתה דמותו של רוצח הילדים ג'ון וויין גייסי שפעל בשנות ה-70, ואכן כונה "הליצן הרוצח". קשה לבוא בטענות אל היל על הדמיון בין הטקסטים. אחרי הכל, הוא בנו של אביו, כלומר סטיבן קינג. כך או כך, כדי לצמצם את ההשוואה ל"זה", החליטו יוצרי "בלאק-פון", הבמאי סקוט דריקסון והתסריטאי סי. רוברט קרגיל, להפוך את דמותו של חוטף הילדים מליצן לקוסם במשרה חלקית.
לביקורות סרטים נוספות:
את "החוטף", כפי שהוא מכונה כאן בפי הנערים המבועתים והתקשורת, מגלם אית'ן הוק בליהוק בלתי שגרתי, כאשר הוא עוטה מסכה דמוית-פני שטן צוחק בעיצובו של טום סאביני, אמן האיפור האגדי הזכור בזכות "יום שישי ה-13" המקורי ושיתופי הפעולה שלו עם מלך האימה ג'ורג' א. רומרו. הוק מצליח לעצב את אחד הפסיכופטים הקולנועיים המרשימים שראינו בשנים האחרונות, דווקא משום שהמסכה מאלצת אותו לעבוד באמצעות הבעות עיניו וקולו בלבד. זוהי מלאכה נהדרת של שחקן שאינו נזקק להרבה יותר מזה כדי לצמרר.
עלילת "בלאק-פון" מתרחשת בעיר דנבר שבקולורדו, ב-1978. גיבור הסרט הוא פיני (מייסון ת'מס המרשים), נער מהסוג המוכר מסיפוריו של סטיבן קינג: קורבן של התעללות בריונים בבית הספר, סובל מאב אלכוהוליסט ואלים, יתום מאם, ובאופן כללי בודד. כאשר ילדים ונערים המתגוררים בשכונה מתחילים להיעלם בנסיבות מסתוריות – אחותו של פיני, גוון (מדלן מק'גרו), חולמת חלומות מוזרים שבהם מופיעים פרטים רלוונטיים להיעלמויות. למשל, העובדה שבזירת הפשע נמצאו בלונים שחורים. שני חוקרי משטרה מגלים עניין רב במה שיש לה לספר, גם אם אינם לגמרי מאמינים ליכולותיה הנסתרות שאותן, כמסתבר, היא חולקת עם אמה המנוחה.
כאשר פיני עצמו נחטף על-ידי הפסיכופט, הוא מוצא עצמו כלוא במרתף ריק כמעט לחלוטין, למעט מזרון מרוט וטלפון חוגה שחור שכמותו, סביר להניח, צופיו הצעירים של הסרט כבר לא מכירים. הטלפון אמנם מנותק, אבל באורח פלא הוא מצלצל, ומעברו האחר של הקו נמצאים קורבנותיו המתים של החוטף המתקשרים עם פיני מהעולם שמעבר, ומספקים לו אינפורמציה כיצד לשרוד ואפילו איך לנסות לברוח. צרימות הסאונד שמלוות את השיחות עמם משרתות היטב את האימה.
אז מה היה לנו כאן? ליצן, סליחה קוסם מהגיהינום, נוסח "זה"; נערה בעלת כוחות נסתרים שמנהלת שיחות נפש עם ישו (ע"ע "קארי"); והופעה של נערים-מתים המעבירים מסרים מהעולם הבא ("בית קברות לחיות"). חוץ מזה, ישנם כאן אח ואחות שמתמודדים, לראשונה בחייהם, עם המושג המופשט של רוע הזוכה למימוש אלגורי בדמותו של "החוטף". משהו שמזכיר את יצירת המופת של צ'רלס לוטון, "ליל הצייד" מ-1955, שבה נמלטים ילד וילדה מפניו של מטיף דת מטורף (רוברט מיצ'ם) הרוצה להגיע באמצעותם אל מטמון נסתר. וכן, אפילו סצנת שיא שמזכירה מאוד את מקבילתה מ"שתיקת הכבשים" נוכחת בסרט.
אבל, שוב: מסתבר שגם אטריות מחוממות יכולות להיות טעימות. בראש ובראשונה בזכות הליהוק. לא רק זה של הוק, אלא גם של הנער ת'מס שפשוט מצליח להחזיק את הסרט על כתפיו הצעירות. "בלאק-פון" מגולל סיפור על נער הלומד להתמודד עם עולם שבו האלימות נמצאת בבית ומחוצה לו. הוא עושה זאת דרך הבנה הדרגתית של מושג ה"קורבן", ומעבר מעמדה פסיבית לאקטיבית. הוא, במילים אחרות, מגלה את הכוחות הטמונים בו, פיזית ורגשית, ולומד להפעיל אותם ביעילות ולטובתו. זה אולי לא עמוק במיוחד, אבל נוכח הרדידות המאפיינת את מרבית תוצרי האימה ההוליוודיים – מרענן לצפות בסרט שהוא אפקטיבי ואינטליגנטי.
סקוט דריקסון אחראי לכמה סרטי אימה על-טבעית ("גירוש השדים של אמילי רוז" מ-2005, ו"רוח זדונית" מ-2012, אף הוא בכיכובו של הוק). הם זכורים לי כסרטים לא רעים. בנוסף, הוא ביים את הפרק הראשון של "דוקטור סטריינג'", שזכה לשבחים מצד מביני דבר. כאן הוא מצליח לעצב סרט אימה המתרחש ברובו במרתף אפרורי וקר ובבית שמעליו, ועושה זאת בהצלחה כזו שרק לקראת סופו שמתי לב שהרגל שלי נרדמה. עד כדי כך הייתי מושקע. כמה ימים לאחר ההקרנה חלף על פניי אוטובוס של "באבל". או-אז נזכרתי מה הזכירה לי המסחרית השחורה של "החוטף".
