עוד סיפורים מאחורי השירים:
יהלי סובול: "הלהקה קמה ב־1992, תחת השם מוניקה סקס, על שם הבסיסטית של להקת קילר הלוהטת. ההתחלה של שחר ושלי הייתה בכיתה ב', בבית ספר גבריאלי הכרמל בתל־אביב. שחר ואני ניגנו יחד בטקסים ובמסיבות עוד ביסודי. בתיכון, בכיתה י', עברתי ללונדון. כשחזרתי לארץ, ב־1990, הצטרפתי ללהקת רוק בשם פג. ניגנו יותר קאברים, אני על הגיטרה. החברים בלהקה רצו גם שירים מקוריים אז אמרתי שיש לי כמה. היינו צריכים סאונדמן להופעה הקרובה, והרמתי טלפון לשחר, אמרתי, 'אולי תעשה לנו את הסאונד?'"
מה לו ולעבודה בסאונד?
שחר אבן צור: "שום דבר. אבל אמרתי שאני בא, ברור. באתי להופעה, עשיתי איכשהו את הסאונד ואני זוכר שהבסיסטית ממש לא אהבה והתלוננה כל ההופעה. אבל משום מה, אחרי כולם החמיאו לי על הסאונד. יהלי ואני יוצאים, ואני זוכר את הרגע בבירור: הייתה שם גבעה, הוא עומד עליה, אני מתחתיו, ואז יריתי לאוויר: 'בוא נקים הרכב'. הייתי בטוח שיהלי יגיד לי לא, אבל אמרתי לעצמי שאני חייב להציע כי ראיתי איך לכולם מסביבנו יש להקות. הוא אמר לי 'סבבה', והייתי בשוק. מהר מאוד הבנו שנינו שאנחנו מאוד מוגבלים, מכל הבחינות. ואז אמרנו שצריך גם בסיסט".
פיטר רוט: "גם אצלי זה בעצם התחיל משמעון אבן צור ז"ל. אבא שלי, פול, ניגן איתו בלהקת חתונות".
סובול: "ההופעה הראשונה שלנו הייתה בלי פיטר, ביוני 1992, והזמנו אותו לראות. הוא לא צפה לנו גדולות, אבל הסכים להצטרף".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
סובול: "יש טעות מושרשת שהשיר נכתב בעקבות האונס בשמרת אבל הוא נכתב בעקבות מקרה אחר שקרה בטבעון. קמתי בבוקר בדירה שלי ברחוב חיסין בתל־אביב, דירת מרתף, הראשונה שחייתי בה לבד. בכל בוקר הייתי הולך לפיצוצייה, קונה בגט ועיתון. אני מתחיל לדפדף וקורא סיפור על מישהי שנוצלה לאורך תקופה על ידי חבורה של בני טובים, שבסופו של דבר קיבלו עונשים מצחיקים בגלל קשרים או תירוצים מגוחכים שהיו אז".
בעצם הקדמת את עידן מי־טו בהרבה מאוד שנים.
"יצא ככה, אבל לא הייתה לי מודעות פמיניסטית מפותחת במיוחד. הסיפור הזה פשוט עיצבן אותי באותו בוקר, ממש נגע בי, הכעיס אותי נורא. באותו רגע לקחתי דף ועט, כתבתי את השיר בכמה דקות, ואולי עד ההקלטה השתנה משפט או שניים לעומת הגרסה שכתבתי במקור במהירות. גם את הלחן כתבתי בכמה רגעים, ושם הכנסתי איזשהו רעיון שבא ממה שמאוד הרגיז אותי בכל הסיפור: האדישות שבה מתקבלת פרשה מזעזעת. הרגשתי שהלחן צריך להיות אדיש לטקסט. שים לב שאם תנגן את הלחן בפני עצמו - בלי הטקסט - הוא יישמע לך כמעט עליז, יום־יומי, פשוט. אמרתי לעצמי, 'אם הלחן של השיר יהיה אדיש לטקסט, זה יכול אולי לזעזע באמת את מי שיקשיב'".
די אמיץ לבחור בשיר כזה כסינגל ראשון של להקה חדשה.
אבן צור: "לא יודע אם אפשר להסתכל על זה כעל הצהרה אבל זה בהחלט מזקק את הסיפור של הלהקה. בסופו של דבר 'כל החבר'ה' היה הפעולה הראשונה שלנו בעולם כהרכב, והתחושה שלנו שלא לפתוח את הדרך עם משהו אופנתי, מתנחמד, נעים, קל לעיכול, הגדירה את הלהקה".
רוט: "'כל החבר'ה' זה שיר שאני מתעקש עליו בהופעות, למרות שהיו תקופות שבהן יהלי לא רצה לשיר אותו".
למה?
סובול: "לפעמים קצת קשה לי לשיר אותו. זה שיר לא פשוט ויש לי יחס אמביוולנטי אליו. מצד אחד הוא העלה נושא חשוב. מצד שני, הוא כאילו להיט וכביכול השתמש במקרה קשה של מישהי אמיתית ונורא הצליח. תשמע, השיר הזה עשה לנו טוב, קיבל יחס. אחרי שהשיר יצא, המרכז לנפגעות אונס ביקשו להשתמש בו בסרט שעשו, וזה נתן לי את ההרגשה שכן היה נכון להוציא אותו".
רוט: "בזכות השיר הגענו לראשונה לפריים־טיים בטלוויזיה, אצל גבי גזית, בתוכנית מרכזית".
סובול: "זו הייתה תקופה שבה הייתי יושב לנגן ולכתוב כל בוקר. יש משהו נורא כיף כשאתה צעיר וכל הזמן שלך פנוי. עבדתי אז באלגרו בשינקין בחנות תקליטים, אבל בשאר הזמן ישבתי וכתבתי שירים. היה לי טריגר מסוים לכתיבה. נורא אהבתי זמר בריטי בשם לויד קול, הסינגר סונגרייטר הראשון שהתאהבתי בו ממש בגיל 13 ועקבתי אחריו באדיקות. מה שמשך אותי אצלו זה הרעיון של לספר סיפור בתוך השיר, קצת כמו לכתוב פרוזה. את הטקסט עצמו כבר לקחתי מהחיים, ממי שהייתי איתה באותה תקופה. נגיד המשפט, 'נמצא עבודה זמנית, לא רצינית, וגם נחתום בלשכה', היה ממש הצעה קונקרטית שלה אז. אותה בחורה ידעה שזה עליה, למרות שבזמן שכתבתי את המילים כבר לא היינו יחד, כי השיר נכתב, כאמור, על ה'סתיו של השנה שעברה'. נסעתי לפיטר לחולון עם השיר, בגלל שבלחן הוא מושפע גם מאזורי 'הסמיתס' ו'הקיור' ורציתי לשמוע מה הגיטרה שלו יכולה לעשות פה".
רוט: "מאוד אהבתי את השיר, כבר משמיעה ראשונה, וצריך לתת קרדיט ליוסי חממי שבנגיעת בס שלו נתן עוד עושר הרמוני. הבאתי להקלטות את טל שגב, שעשה עיבוד יפהפה של כינורות, הביא את הניחוח. עכשיו מה קורה? האלבום הראשון שלנו, 'פצעים ונשיקות', יוצא בפברואר 1995. אחרי שקיבלנו זהב, עזבנו את הארץ לניו־יורק כדי להתחיל שם מחדש. תחשוב, במקום לעשות אלבום שני, לתקוע שורשים, והיו לנו מספיק שירים מוכנים להקלטה, החלטנו לנסות במקום אחר".
אבן צור: "היה בנו רעב גדול וגם הורמון גדילה. האמנו בעצמנו שאפשר לעשות משהו בשוק האמריקאי. היינו כבר להקת רוק תל־אביבית שניגנה לכל המדינה והיו לנו 30 הופעות בחודש לפני שטסנו, העמסנו כדי לחסוך כסף".
ואז הגיעה הסדרה "פלורנטין" שלקחה את "מכה אפורה" כפתיח.
"וזה קרה כשלא היינו בארץ. גל אוחובסקי ביקש את השיר לפתיח מהמנהל שלנו. אנחנו היינו עם סט ערכים גבוה לאותה תקופה, אמרנו שאין דבר כזה, מה פתאום שיר פתיחה לתוכנית טלוויזיה? אלא אם לא חותכים את השיר בכלל. אם תשים לב, זה אחד מהפתיחים הארוכים בהיסטוריה של סדרות טלוויזיה. יש שם לדעתי שתי דקות מהשיר. צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים. אנחנו התעמקנו בניו־יורק ופה בינתיים השוק הישראלי מחבק אותנו".
סובול: "זו השראה מהביטלס מבחינתי, הנטייה שלהם לשחק בתוך השירים. מצא חן בעיניי הרעיון של משחק של גזירה והדבקה עם הטקסט. כתבתי כל מיני משפטים שלא היו קשורים ואז חיפשתי איך לסדר אותם בתוך קולאז' שייתן היגיון כלשהו. נגיד 'כל השקרים וכל השתיקות' וגם 'אל תקני, זה לא האף שלי' אלה משפטים שנכתבו בנפרד לגמרי, כמו גם 'פנים עדינים של פליט רוחני'. כל משפט פה, השתדלתי שיעמוד בפני עצמו. כשהלחנתי את הטקסט כבר שמתי לב שהמנגינה שלי נורא דומה לקאבר שעשו 'הפליינג פיקטס' ל־Only You של יאזו. ואז אמרתי, אם זה כבר יוצא דומה לפליינג פיקטס, בואו נעשה מזה שיר שהקולות בו יהיו הדבר המרכזי".
אבן צור: "יום אחד, כשחזרתי הביתה מחזרה, ברחוב רש"י, בפינת הרחוב, פתאום עולים צלילים ואני לא מבין מה אני שומע, פסנתר, גיטרה או נבל. אזרתי אומץ, דפקתי על הדלת וככה הכרתי את המוזיקאי גידי מאיר, נגן צ'מבלו מהבודדים בישראל. משם גם נרקמה חברות ואז גידי בא לנגן בשיר. כל הפתיחה של 'פצעים ונשיקות' מורכבת מצ'מבלו אמיתי שהבאנו לאולפן עם מנוף. התחושה הייתה של קסם מאוד גדול בשיר הזה, לדעתי אחד הטקסטים הבוגרים של הלהקה בכל שנותיה. לחשוב שכתב את זה אדם בן 20 פלוס, זה די מדהים. השיר הזה בעצם נפסל לשידור בהתחלה בקול ישראל, מטעמי הגייה ודקדוק. השמענו את כל האלבום לעורכים בתחנות השונות וחלק התרעמו על העובדה שזה לא פצעים ונשיקות בשורוק. היה להם מאוד קשה עם זה".
סובול: "זה בדיוק היה רגע שבו ניסו להעביר תקנה בקול ישראל שעברית לא תקנית לא יכולה להיות ברדיו. זה החזיק בערך חודשיים, בדיוק על הטיימינג של 'פצעים ונשיקות'. ניסו שם לבקש מאיתנו להקליט מחדש, אבל אמרתי שאני לא יכול לשיר עם שורוק כי אז גם אצטרך להצטרף ללהקה צבאית".
סובול: "נכתב ב־1988, כשהייתי בן 16. גרתי אז בלונדון עם המשפחה. אבא שלי ביים את 'גטו' בתיאטרון הלאומי. אם יש משהו שאני קורא לו האוניברסיטה של החיים שלי, אלה השנתיים בלונדון בכיתות י"א וי"ב. כל מה שעשיתי זה לנגן וללכת להופעות, כל מה שיכולתי לראות בערך. את המילים כתבתי על מישהי שעזבה אותי, סיפורי לב שבור, וכמובן לחן עליז על מילים קודרות. בתור ילד בן 16 מתלהב, אני חייב להגיד שמיזוגיניה הייתה לגמרי באופנה ומאוד אהבתי את לו ריד, שכתב בשיר Sad Song את השורה: I'm gonna stop wastin' my time. Somebody else would have broken both of her arms זה שיר שמתאר זוג נרקומנים שחיים יחד, ואני התלהבתי מכל מה שנשמע לי אז חתרני ואנטי ושאסור להגיד. חמסתי את השורה הזו לתוך הטקסט של ‘על הרצפה’: 'הייתי רוצה לשבור לך יד, ואז לתת לך רחמים'. כשהגעתי לארץ אחרי לונדון והצטרפתי ללהקת פג, הייתה לנו שם זמרת בשם אולה שלו. היא ביצעה את השיר בלשון נקבה ואז זה פתאום נשמע נורא פמיניסטי. בשנים האחרונות, כשעינינו הוארו טוב יותר בנושא המיזוגיניה, עלה לנו במוניקה רעיון והחזרנו את 'על הרצפה' לגרסה של להקת פג. בהופעות אנחנו מבקשים מהקהל שרק הבנות ישירו ואני אומר לבנים, פשוט תסתמו את הפה. זה אחד הרגעים הכי יפים בהופעה שלנו, לשמוע את הנשים שואגות את 'הייתי רוצה לשבור לך יד ואז לתת לך רחמים'".
אבן צור: "במשך 50 הופעות ברצף בשיר הזה הייתי קופץ לקהל. לא בחלתי בשום מקום, גם אודיטוריום מכובד על אבא, סבתא ובת. הייתה פעם שבה כולם זזו, נחַתי באמת על הרצפה ולא יכולתי לזוז יומיים. חודש לפני שטסנו לחו"ל הייתה לנו הופעה בצמח. קפצתי מהתופים לקהל ורק באוויר הבנתי שהמרחק מהבמה הוא מעבר למצופה. באיזושהי דרך לא ברורה הצלחתי במעוף להגיע לקהל אבל היד נשברה לי בנפילה על הרצפה. מעליי המון אנשים, אני שולח את היד השנייה והשומרים מושים אותי מהקהל. עליתי לתופים בחזרה, ממשיך לנגן את השיר ביד אחת ומסמן למנהל שאנחנו צריכים אמבולנס. איך שנגמרה ההופעה, כל הלהקה הלכה איתי לבית חולים בצפת, שם גיבסו לי את היד ושם גם תיכננו איך ממשיכים את ההופעות. סיימתי את הקיץ עם יד שבורה והרבה כסף".
מתי אתם מבינים לראשונה שזה באמת קורה?
אבן צור: "הגענו לרוק עצמאות בראשון־לציון באותה שנה, אחרי כמה הופעות טובות. חמש בבוקר, הקהל חיכה. אנחנו במגרש חניה חשוך ורק הפנסים של הוואן האירו על כמה מאות בני נוער שיושבים על הרצפה בחניה ומחכים לנו. ברגע שהגענו, כולם הרימו את הרגליים באוויר ושרו את 'על הרצפה'. זה היה וואו".
רוט: "ואז גם הבנו שיש טרנד שלפיו בני נוער נשכבים עם השיר הזה על הרצפה ומנופפים ברגליים. היום זה היה הופך להיות ויראלי".
אבן צור: "אז גם הרגשנו שמשהו באמת טוב קורה ללהקה".
אבן צור: "גדלתי ברחוב שינקין בתל־אביב, מכיר אותו מהתקופה שהוא היה די סתמי, לא טרנדי בשום צורה, עם חנויות תבלינים ואלגרו אחת, הרבה סנדלרים. ראיתי את התהליך של השכונה, איך היא נהייתה מאוד בוהמיינית ואני לא הייתי כזה במובן הבסיסי, אלא ילד מהשכונות. השיר הזה היה צעקה על הדבר הזה של איך כל אחד נהיה איזה רוקסטאר כשלי עדיין יש קשיים לשרוך את האולסטאר. הצעקה הייתה גם על איך כולם נהיו מיוחדים ואני עדיין לא ממש מיוחד. השמעתי את השיר בפעם הראשונה לירמי קפלן והוא אומר: 'או שזה השיר הכי טוב ששמעתי בחיים או שהג'וינט הזה מדהים'. ייאמר לזכות ירמי שהוא היה זה שהתעקש מול חברת התקליטים שהשיר ייכנס לאלבום".
סובול: "התקופה בניו־יורק הייתה אחת היצירתיות של הלהקה. ניגנו המון, הופענו במועדונים. אחרי שנה וחצי שם התפרקנו, הרבה בגלל שגרנו באותו בית ובגיל הזה מאוד קשה להחזיק ככה יחד".
אבן צור: "סוג של 'האח הגדול' בלי פינת עישון".
היו ריבים?
כולם יחד: "המון".
רוט: "היינו רבים גם על מי השאיר שערות באמבטיה ולא לקח אחריו אחרי המקלחת. עצבים".
סובול: "פיטר חזר לארץ, אני המשכתי ללונדון, שחר נשאר בניו־יורק והייתה לו להקה. כל אחד פנה לדרך סולו משלו".
שמרתם על קשר ביניכם?
סובול: "בשנה הראשונה שאחרי הפירוק דיברנו פחות. אחר כך כבר שמרנו על קשר. בשנת אלפיים שחר בא לארץ, אנחנו נפגשים בבר וקובעים לנגן בכיף שלנו איזה יום. ומאז כבר 22 שנה לא הפסקנו לנגן יחד".
רוט: "יזמנו פגישה עם חיים שמש, זה היה כמו להתאהב מחדש. הייתה דלקה רצינית בינינו שוב והחלטנו שאנחנו רוצים להקליט שירים חדשים יחד".
אבן צור: "באתי עם 'גשם חזק' מניו־יורק. המילים נכתבו על החיים שלי, על הלהקה, על הפרידות. 'כשהאוטו שלי התהפך אז נשארתי מחוץ למרוץ', מדבר על הפירוק של מוניקה סקס. 'הכדור שזרקתי לסל כמעט ונכנס, כמה חבל' - זה על הניסיון הניו־יורקי שלנו, הפספוסים".
רוט: "בהקלטות נהייתה סאגה. היו ל'גשם חזק' שבע גרסאות שעשינו. שחר בא עם גרסה מסוימת בחו"ל אבל זה לא נשאר כמו שהוא הביא".
סובול: "בסוף הלכנו לאולפן בדולפינריום בתל־אביב על חשבוננו, כי החברה לא רצתה לשים כסף כדי לעשות את הגרסה ה־102 של 'גשם חזק'. אני לא הצלחתי למצוא את מקומי כבר בהקלטות, מרוב שנמשכו. לקחתי את הגלשן של שחר שהיה באולפן ואמרתי לכולם שאני הולך לגלוש, למרות שלא היה לי שום מושג בגלישה. הם המשיכו להקליט בלעדיי את הגרסה שיצאה בסוף".
רוט: "אני אצא קצת שוויצר עכשיו, אבל בשיר הזה אני מנגן בכל הכלים, חוץ מבתופים".
סובול: "ואני לא ניגנתי בשיר הזה בכלל. נפלתי מתחת לגלים באותו זמן".
השיר לא תפס מהר בזמנו.
אבן צור: "ממש לא. לקח די הרבה זמן עד שהשמיעו. ואני לא מבין למה השיר לא קורה כי בהופעות הוא היה להיט. אגב בביקורת בעיתון 'תל אביב' כתבו: השיר גשם חזק של שחר אבן צור בולט לרעה ולא עומד ברמה של האלבום".
אאוץ'.
"זה נכון אגב, אבל פשוט לא יפה להגיד את זה".
סובול: "נכתב ברגע של דאון, הרגשתי שאני חלול, כמילותיו של אביב גפן. זו הייתה עבורי תקופה של חיי לילה מאוד אינטנסיביים שהיו משאירים אותי הרבה פעמים בתחושה של ריקנות גדולה. עם זה הגיעה האינתיפאדה השנייה. התחושה שלי הייתה שאני סוג של דחליל, שאולי אין לי שליטה על החיים שלי. חלק מהיופי בשירים זה שאתה נותן ביטוי לדבר שיושב עליך ואז אתה מרגיש יותר טוב אחרי זה. שלא לדבר על זה שהעניין לפעמים אפילו מפרנס אותך".
אבן צור: "ברמה ההפקתית, השיר הזה סימן את העידן החדש של מוניקה סקס. חזרתי מניו־יורק עם סמפלרים, זה היה שילוב של מכונה וגם שתי גיטרות, בס, תופים, וזה השיר הראשון שבעצם אמר שמותר לנו לצאת מהקווים. עבורי 'איש קש' היה שיר חשוב מאוד כי הוא הראה שהלהקה הלכה קדימה ומעודכנת מבחינה מוזיקלית".
סובול: "האלבום אחרי האיחוד, 'יחסים פתוחים', היה האלבום הכי ניסיוני שעשינו. ישבנו שנה שלמה באולפן, שרפנו להד ארצי כמויות של כסף. חפרנו בכל שיר עד המוות. לקח לנו תשעה חודשים לכל זה, לידה בעצם. ולאורך כל הזמן הזה אוטובוסים מתפוצצים ברחבי תל־אביב ולנו היה נוח להיות בבונקר באולפן. השיר הזה סימל את הבאות. קוראים לאלבום 'יחסים פתוחים', במה שניבא את מערכת היחסים של הלהקה. אנחנו קיימים 30 שנה, שזה הישג לא מבוטל, ואנחנו כל הזמן נותנים אחד לשני את החופש ליצור בתוך ומחוץ לדבר הזה. לא מובן מאליו".
החופש הזה נתן לפיטר הזדמנות נדירה לעבוד עם אריק איינשטיין ז"ל על אלבום שלם, “רגעים”.
אבן צור: "אתה מזכיר לו את זה, ואני נזכר שבתחילת הלהקה אפילו רבתי עם פיטר שהוא מנגן עם אחרים, הייתי נורא קנאי ורכושני".
רוט: "באלבום עם אריק שניהם היו מעורבים. יהלי כתב שני שירים, שחר בא לתופף. אני למשל ניגנתי ב'עירומים' של שחר וב'סוס' של יהלי. למעשה, גם בלבד שלנו היינו די יחד".
לימים אריק מאוד התאכזב שלא משמיעים את השירים מהאלבום שלכם ברדיו.
"הייתה התעלמות די גורפת מכל העשור האחרון של אריק. כנראה שהיה יותר קל לרצוח אז פרות קדושות והיום לדעתי זה לא היה קורה. הוא לא חלק איתי את ההרגשה של העלבון. בדרכו הייחודית הוא התייחס לזה בסוג של חצי ציניות".
סובול: "אני לא רציתי את השיר באלבום. בכלל, יש לי כישרון לזהות להיטים - אבל הפוך. כמעט כל שיר שלנו שהצליח היה כזה שניסיתי להוציא מאלבום. 'על הרצפה' בראשון, 'איש קש' בשני ו'מספיק בן אדם' באלבום השלישי. כשאני מרגיש לא נוח עם שיר, ישר בלהקה יודעים שצריך להוציא אותו לרדיו. את 'מספיק בן אדם' אפילו לא הבאתי כאופציה, הרגשתי שהוא רומנטי מדי וזרקתי אותו למגירה. כשהתחלנו להקליט את האלבום השלישי, 'חיות מחמד', היינו שבוע אצל יזהר אשדות, שהפיק. הוא שמע את כל השירים ואז בא ואמר לי, 'יהלי, אני בדרך כלל אוהב לפני שנכנסים להקלטות לבדוק אם יש משהו במגירה. תביא כל מה שיש'. אמרתי אוקיי, נשמיע לו את השיר הרומנטי למרות שאני בחור מסוקס. אני יושב בחדר קטנטן אצל יזהר עם הגיטרה, מנגן לו, רואה שהוא מסתכל עליי באופן די מוזר. נגמר השיר והוא אומר לי: 'תגיד לי, אתה נורמלי? איך לא באת עם השיר הזה?' אמרתי שאני לא רוצה אותו באלבום. יזהר, אדם פיקח וקצת ערמומי, אמר לי, 'תהיה רגוע, השיר לא יהיה באלבום, אבל בחברת התקליטים ביקשו שיהיה תיעוד למה שעשינו'. הורדנו טייק אחד של השיר הזה והוא כמובן נכנס לאלבום ככה. אחרי שיצא, פתאום הבנתי כמה שאני הייתי אידיוט".
סובול: “שיר שהתחיל מצער על קולנוע פריז שנסגר בתל־אביב והעלה לי כל מיני זיכרונות מהילדות, בהם על חברה שלי מכיתה ו’, נורית אפשטיין. היא הייתה ילדה יפהפייה, קראש שני בחיי. החלטנו להוציא את השיר כסינגל. יום אחד עולה לי ויז’ן של נורית אפשטיין, שלא ראיתי יותר מ־20 שנה בערך, שומעת את השיר ברדיו ומההלם עושה תאונה. אמרתי לעצמי שאני חייב למצוא אותה ולספר לה שהכנסתי אותה לתוך שיר. פייסבוק לא היה עדיין. איכשהו בסוף מצאתי את הטלפון שלה והתקשרתי אליה. אמרתי: ‘שמעי, זה יהלי מכיתה ו’, כתבתי שיר והכנסתי אותך למילים, אולי תרצי לשמוע לפני שהוא ברדיו?’ מתברר שהיא גרה ברמת אביב, הציעה שאבוא אליה. בעלה פתח לי את הדלת, הילדים מציצים, ואני עם דיסק מתיישב בסלון ומשמיע להם את השיר. בעלה קצת מסתכל עליי בעין עקומה ואני אומר, ‘מה, לא אהבת את השיר’. הוא אומר לי, ‘השיר סבבה, אבל למה אתה אומר ‘הייתה יפה’? היא עדיין’. עניתי שלא ראיתי אותה 20 שנה והוא קיבל את זה בחיוך. אגב, היא הייתה לא מזמן בהופעה שלנו”.
סובול: "שיר שנבנה סביב מנטרה. רציתי לקחת משפט אחד, להלחין אותו ולמצוא את הצעקה שלי, 'הרבה הרבה זמן שהקרח לא נמס כאן', ואני שר את זה שוב ושוב. זו גם עצה די טובה לדעתי לכותבים שקצת נתקעים לפעמים. אתם לא חייבים לכתוב שיר, תכתבו משפט אחד שחשוב לכם לומר, תלחינו רק אותו ואחר כך תמצאו איך להשתמש בזה".
"זה שיר שהתחלתי לכתוב ב־1996. אבל תכלס עבדתי עליו שלוש שעות, משהו כמו 20 דקות כל שנתיים, בהמשכים. הטקסט נכתב, אפרופו זיכרון של ליל סדר אחד בניו־יורק, כשגרנו כולנו בבית הענק בברוקלין והגיעו אלינו 30 ישראלים, במה שהפך למסיבת שחיתות. גירדנו אנשים מהרצפה בבוקר. כל שנתיים הייתי מוציא אותו מהמגירה, מנגן אותו ואומר, אני אוהב את השיר הזה אבל משהו לא קורה פה. ב־2010 שיניתי לו את המילים של הפתיחה ופתאום הכל נפל למקום הנכון. בקיצור, משיר שלא נכנס לחמישה אלבומים, הוא הפך לשיר נושא של האלבום ולאחד הלהיטים שלנו. היה שווה לחכות".
רוט: "מבחינתי השיר הזה מיוחד כי זו פעם ראשונה ששיר שכתבתי ללהקה יצא כסינגל. זה שיר על מערכת היחסים הזוגית שלי (עם אשתו, השחקנית נטע גרטי - ר"ש), מין תמונת מצב על זוג שהולך לישון, לא בטוב. אנחנו הגברים באמת בסך הכל רוצים שלום בית ושקט, לא להעיר את הדוב משנתו. אז זו מעין תחינה אישית שלי של לשמור על שלום בית. הוא נשמר יופי אצלנו אגב".
קשה לנהל זוגיות כששניכם מפורסמים?
"עצם השאלה מביך אותי. עד שהכרתי את נטע באמת חשבתי שיש צלמים שמתחבאים בשיחים, לא ידעתי שהם מסמסים, שואלים לאן אתה הולך ובעצם נורא מעורבים בחיים שלך".
סובול: "השיר הזה התחיל מליין בס, וזה עוד דבר שמומלץ לכותבים בעיניי, לשנות את איך שאתה כותב. שחר אמר לי, 'מראש אל תיגע בגיטרה, נסה לכתוב ממקומות אחרים'. ספי אפרתי הגיע, דייק ושידרג אותו. כשכתבתי, באותה תקופה, היה בלגן בעזה, תחושה של אלימות קשה באוויר וכמו שהלל מיטלפונקט פעם כתב, 'השבט חוזר אל השדות האדומים'. הרגשתי שהמצב הזה הולך להיות נסיעה ארוכה, רוב הזמן בירידה, חיות טרף בשוליים, אבל החיה הכי מפחידה זה אתה. אז יצא טקסט קשה, אבל שחר לקח אותו למקום הכי האפי שאפשר, לאזורי ברייקדנס של שנות ה־80".
קיבלתם ביקורת מהקהל על הפוליטיקה בשיר?
סובול: "בהופעות אני מרגיש וגם נהנה מזה שאני קצת מעביר מסרים סאבלימינליים בשיר הזה. כולם מחייכים ורוקדים ואני שר, 'בסוף ניפגש בכיכר, מי זה שם שר? אנחנו שנינו מאותו הכפר'. אז כן יש פה מסרים אבל לא ממש קיבלנו תגובות קשות כי אנשים לא שמו לב, התעסקו בלרקוד. המסרים הכי טובים בעיניי הם אלה שמחלחלים מהרגליים בלי שאתה שם לב".
סובול: "השיר היחיד בהיסטוריה של הלהקה למילים של מישהו שלא מהלהקה. מאיר הוא אחד המשוררים האהובים עליי, בעיניי אפילו המשורר העברי הגדול ביותר. את השיר הזה הלחנתי לאירוע שעשו ליום הולדת 70 שלו. עברה שנה, באנו לעשות אלבום של מוניקה ועלה לי הרעיון להקליט את השיר.
"בתקופה ההיא התפנקנו. היינו שולחים את השירים לעריכה דיגיטלית באולפני אבי רוד לונדון, הרבה כסף, אבל דה־בסט. אני יושב במספרה, שיער רטוב, חלוק בורדו, מתקשר אליי אייל אבן צור, אח של שחר, שהפיק לנו את האלבום מוזיקלית. הוא אומר לי: 'אחי, קיבלתי את הסינגל עם המאסטרינג מאבי רוד והעטיפה. נשמע מדהים, רק שמתי לב שבטקסט המודפס על העטיפה יש שתי מילים ששונות ממה שאתה שר בהקלטה'.
"אילו מילים? אני לא אסגיר את זה לעולם. זה ויזלטיר, המשורר הנערץ עליי, ושיניתי לו מילים! הלב שלי ירד לתחתונים. 500 עותקים כבר מודפסים לכל תחנות הרדיו והמדיה בישראל. יצאתי מהמספרה נרעש, כולי רועד, בחלוק, שיער רטוב. אני מתקשר לויזלטיר ואומר לו: תשמע מאיר, בגלל שהלחנתי את השיר שנה לפני שהקלטנו אותו, בזיכרון שלי השתרבבו שתי מילים לא נכונות. ויזלטיר עונה: 'באמת? אילו שתי מילים?‘ אני מספר לו מהן ואז השתררה שתיקה על הקו של חמש שניות, שנדמו לי כנצח. בסיומן אמר ויזלטיר בנונשלנטיות: 'אני חושב שהמילים שלי יותר טובות'. אמרתי לו, 'אין בעיה מאיר'. התקשרתי למנהלת שלנו, אמרתי לה לזרוק לפח את כל העותקים שהודפסו לפני שיגיעו למישהו. רצתי לאייל אבן צור שגר במעלה הרחוב, הקלטתי מחדש את שתי המילים האלה על העריכה המפוארת של אבי רוד והשיר יצא ככה".
אבן צור: "2019 הייתה שנה מאוד קשה בחיים שלי. האלבום נעשה תוך כדי פרידה מאבא שלי. הוא קיבל סרטן ריאות, בגיל 71. בדיעבד היה ברור שזה סופני אבל לא ראינו את זה ככה, אולי מתמימות, אולי מאהבה לחיים. אבא ואני היינו קשורים מאוד, ברמה יום־יומית, והוא גם היה קשור מאוד ללהקה".
סובול: "שמעון כיוון לנו את התופים באלבום הראשון, ליווה אותנו בעצם מהיום הראשון. זה היה קשר מאוד מיוחד".
רוט: "הוא היה חבר קרוב גם של יהלי וגם שלי, כולל בתקופה שבה מוניקה סקס בכלל לא הייתה בפעילות".
אבן צור: "סליחה אם אני נחנק פה מדמעות אבל האלבום הזה תמיד יזכיר לי את אבא שלי. עד שאבא שלי נפטר הייתי בעיניי עדיין נער, הבן שלו. וברגע שהוא הלך לעולמו, איבדתי קצת את הנעורים. 'אחר הצהריים' נכתב בזמן שאבא היה בחיים, עוד לא הייתי בתחושה שאני נפרד ממנו אבל זה בעצם שיר פרידה. פיטר ניגן שם סולו גיטרה סוף הדרך, מבחינתי משהו שהקדים את זמנו. כל הכאב והצער יצא בתוך הסולו הזה. השיר מתאר את האבא ששמעון היה. נזכרתי גם ביום שבו שלחו אותנו בבית ספר היסודי לחפש את נר הלילה, סוג של פרח, ואבא לקח אותנו לראות את זה בחוף הים. הוא היה חבר לפני שהיה אבא. הוא נפטר בשנתו, במיטה שלו, לידי, כשאני ישן לידו. אני אומר את זה עכשיו - ועדיין לא מעכל".
סובול: "השיר הזה הוא זעקת הרוקר המסיע לחוגים ושוטף כלים. אין דבר שאני יותר אוהב מהמשפחה, אשתי והילדים, זכיתי באמת. אבל היינו קודם במשחק אחר שנקרא רוקנרול ויש רגעים שאתה פתאום מסתכל על זה מבחוץ, כשאתה גומר לשטוף כלים ואז רץ למשחק של הפועל ת"א או להביא את הבת מהתעמלות ואתה אומר לעצמך: אין לי זמן לכתוב שירים, החיים צפופים. על זה הטקסט. 'הקול שמבפנים' הוא צירוף לשוני שביקשתי בשבילו אישור מרוביק רוזנטל, כי מישהו אמר לי שאי־אפשר לומר את זה בעברית. רוביק אמר לי שזה לא רק נכון, אלא אפילו עברית גבוהה. כמעט יותר משליש מהשיר הוא סולו גיטרה, ללא אפקטים. זה דבר שלא תשמע הרבה היום ברדיו. ברגע שכתבתי את השיר, תוך כדי שאני מקליט אותו בטלפון, אני כבר אומר 'סולו פיטר רוט'. פיטר הצליח להביא שם קטע הכי לא מתלהם. בכל פעם שהקטע הזה מגיע בשיר, אני מתרגש מחדש".
אבן צור: "גם אני".
רוט: "איזה כיף שהחברים שלך מתרגשים ממשהו שהם כבר שומעים 30 שנה. כשאתה הולך ושם את הראש על הכרית, רק אתה שומע ומרגיש את המחשבות שלך. זה 'הקול שמבפנים' עבורי. יש פה חזרה למקום הזה של שתי גיטרות, בס, תופים".
אבן צור: "30 שנה קריירה, הטכנולוגיה השתנתה, אבל דבר אחד נשאר: שיר טוב תמיד יהיה שיר טוב".
פורסם לראשונה: 07:44, 04.03.22
