"יש סרטים שהם חברים", אומר אבי נשר כשהוא מנסה להסביר את האפיל הכל כך מיוחד של סרטי יום העצמאות. "זו הסיבה שמדי חג אתה לא חייב לראות אותם בשלמותם, רק קטעים. ראית כבר את 'הלהקה', או את 'גבעת חלפון'. אתה חוזר מהמנגל או מהמסיבה ורואה קטע שאהבת ושמח שפגשת אותם שוב. לכן הם כל כך מצוטטים. כמו שאני יכול ליפול בטלוויזיה על 'הסנדק 2' ולראות רק רבע שעה ממנו או לא לעצור עד הסוף. אלה סרטים שמזכירים לנו כמה אנחנו אוהבים קולנוע. ובמקרה של סרטי יום העצמאות, הם מזכירים לנו מה אנחנו מחבבים בעצמנו, בישראלים, ובישראליות. בין אם זה הממזריות של יהודה ברקן או חיים טופול, או ההומור ב'אפס ביחסי אנוש'. כמו חברים שאתה שמח להיפגש איתם".
הדובר, כמעט מיותר לציין, הוא הבמאי הכי מצליח בישראל - ויש שיגידו גם הכי ישראלי, מבחינת אופי סרטיו. בגיל 71, עם רקורד שצרוב ב-DNA של התרבות כאן, נשר רשום בין היתר על כמה מ"סרטי יום העצמאות" הכי מזוהים שיש, ובראשם "הלהקה", "סוף העולם שמאלה" ו"דיזנגוף 99". סרט הפתיחה של פסטיבל דוקאביב 2024, "אבי נשר: מילים להחלפה", עוסק בו וביצירתו.
אבל מה הם בכלל "סרטי יום העצמאות"? יש חיה כזו? כלומר, ברור שיש, גם אם לא בדיוק הוגדרה מעולם וגם אם אף מפיק לא יוצא בכוונה לעשות אחד כזה. אלה גם לא תמיד סרטי בורקס, למרות שיש חפיפות, וגם לא בהכרח הסרטים הכי מצליחים או מוערכים כאן ("'בופור', 'ואלס עם באשיר' ו'לבנון' הם סרטים נהדרים שהביאו המוני צופים, אבל הם לא חלק מהקאנון של יום העצמאות כי אנחנו מעדיפים ביום הזה את הסרטים שלנו קלילים", מאבחן נשר).
"תמונת הניצחון" - טריילר
(קרדיט: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
נקודת המוצא של הדיון שלי ושל נשר - אוהב קולנוע אמיתי שיודע לנתח תופעות וז'אנרים לא פחות ממה שהוא אוהב לעשות אותם - היא שסרטי יום העצמאות הם המקבילה הישראלית ל"סרטי כריסמס" של האמריקנים; סרטים שבהם בעיקר צופים באותו יום אחד, ושמחדדים לנו משהו על האתוס הישראלי. וכמו שסרטי חג המולד האמריקנים דביקים ונוטפי רוך, הישראלים מלאי חוצפה ועזוז. "ויש עוד נקודת דמיון חשובה", מסביר נשר, "במבחן הזמן, 'החזק שורד'. רוב הסרטים מתוארים כ'סרטי יום העצמאות' רק אחרי שנים וממרחק הזמן. כמו ש'אלה חיים נפלאים' של פרנק קפרה היה כישלון כשיצא, ואז הפך ברבות השנים לסרט חובה בכל בית כי האמריקנים התרגשו לראות אותו בכל חג מולד, גם הסרטים פה חלקם היו הצלחות כשיצאו וחלקם פשוט צברו עוד ועוד מעריצים בהדרגה".
אבל זו כמובן לא עוד שנה, ולא עוד יום עצמאות. לכן, יותר משזו שיחה קלילה בין מבקר לבמאי שתמיד מזכיר ש"המקצוע הראשון שלי היה להיות מבקר קולנוע, כשלמדתי בקולומביה בסיקסטיז" (והפעם מוסיף בעצב: "אז זה היה מקום שונה"), השיחה עם נשר עצבנית וגם פוליטית באופן לא שגרתי אצלו. ולכן, במקום צלילה נוספת לנוסטלגיה, לצחוקים ולציטוטי "מי מתעסק, זה מיקו", קבלו דיון קצת אחר על סרטי יום העצמאות, על הישראליות שמשתקפת בהן, על איך היא צצה שוב השנה בשבת הנוראית, ועל לאן אנחנו הולכים.
"הלהקה" (1978)
"כשאתה רואה סרט יום עצמאות אתה נזכר במי שאתה, במה שאתה אוהב בעצמך, וברמה העמוקה יותר בערכים שמובילים אותך. אז הייתי מציע לאורית סטרוק - שמדברת על '22 או 33 חטופים' - ולבצלאל סמוטריץ' שאמר 'לא להתחשב יותר מדי בשבויים', לראות שוב את 'הלהקה'. לזכור לרגע את הערבות ההדדית", אומר נשר, שלפני כמה שנים הדליק משואה ומעולם לא היה דחוף לו לתייג את עצמו כפוליטי מצד כזה או אחר, אבל בשיחה הזו פשוט מתפוצץ מכעס על הממשלה. "בדרך כלל הדיבורים על מלחמת אזרחים הם שטויות, הם מצחיקים אותי. אני לא נבהל מעימותים פוליטיים ועקיצות בין מגזרים ועדות. לא צריך להציג את הישראליות כמן גן עדן הרמוני, יש בינינו אנרגיה עצבנית. כמו ב'הלהקה' - כל אחד רב על הסולו שלו. כשביימתי את הסרט - שיש בו את כל המגזרים והדמויות, ופעם ראשונה שבסרט ישראלי הופיעה דמות מרכזית של הומו - זה היה בעצם במרומז גם סרט על הגירה, כי זה היה על המאבק של 'החדשים' בלהקה, גידי גוב ומאיר סוויסה, בוותיקים ששמים להם רגליים, וכולם וכולן רבים ועושים דברים נוראיים אחד לשני כדי להגיע לסולו הנכסף. עד יום הפקודה, כשהלהקה בסכנת התפרקות, ואז יש ערבות הדדית ויש מוטו ישראלי אחד שמלווה כל חייל וכל אזרח כאן: 'לא מפקירים פצועים בשטח'.
"אז אני לא מתרגש מכל מלחמות הדתיים והחילונים, המתנחלים והתל אביבים, 'ישראל הראשונה' מול 'ישראל השנייה'. כמו שאומר אלי גורנשטיין בסצנה ב'הלהקה', זה לבן" (נשר מתייחס כאן לסצנה האיקונית שבה גורנשטיין משתגע וזורק על פניו גביע לבן כדי להבהיר למפקדים שמנסים לפרק את הלהקה שהם עוסקים בשטויות).
"כל זה לא חשוב עם ביום פקודה, כולם מתאחדים למטרה אחת - וזה בדיוק מה שקרה ב-7 באוקטובר", ממשיך נשר. "הממשלה נכשלה, הצבא לא היה, וכל עם ישראל קפץ על הרגליים. אנשים באו מהתנחלויות ומהצפון להילחם על ישוביי העוטף. כולם דהרו לדרום. זה היה עוצר נשימה. אנשים שלא ציפו להיות גיבורים הפכו לגיבורים כי הממשלה לא הייתה שם.
"הסיסמא הזו על הפוסטרים של הממשלה, 'ביחד ננצח', פשוט מצחיקה אותי. מה זה 'ביחד ננצח'? הממשלה שניסתה לסכסך בינינו שנה שלמה ברפורמה המשפטית - ונכשלה - צריכה להזכיר לנו את 'הביחד' אחרי שהיא לא הייתה שם? מי היה חושב שצריך להגיד דבר כזה לישראלים? אמירה כזו, בדיעבד, יכולה להגיע רק מאנשים שלא מבינים את הישראלים. ב-7 באוקטובר לא היה צריך להגיד כלום לאף אחד - כולם באו להציל. כולם חוץ מהממשלה".
בשלב זה חוזר נשר לאמירות המקטינות לדבריו של סמוטריץ', סטרוק ושרים נוספים על גורל החטופים. "סטרוק יכולה ללמוד מסרטי יום העצמאות", הוא אומר, "היא לא מבינה שחיי כל ישראלי הוא עולם ומלואו, ואין חשוב יותר מלהוציא פצועים מהשטח. במלחמת יום כיפור שבה שירתתי שבעה אנשים נלחמו ונפצעו כדי להוציא פצוע אחד - לכאורה דבר שמנוגד להיגיון הצבאי - כי הערך של ערבות הדדית הוא מה שאפשר להקים כאן מדינה במרחב אויב. זה היה הפטנט הישראלי, וברגע שאתה מוותר על הערך המקודש אתה מוותר על הישראליות. אמירה שסותרת את מהות הניצחון הישראלי ומחבלת בה. כשבלהקה באים לסלק את מיקי, כל הלהקה מתייצבת מאחוריה, גם במחיר פירוק הלהקה, והם מנצחים. את זה הייתי רוצה שהגברת סטרוק תראה".
"סאלח שבתי" (1964), "צ'רלי וחצי" (1974) ו"חגיגה בסנוקר" (1975)
"בסוף, כשאתה בוחן סרטים ישראלים וסרטי יום העצמאות בפרט, אתה מגלה שאנחנו כל הזמן חיים סביב שלושה מיתוסים מכוננים: שואה, תקומה והגירה. השואה פחות רלוונטית לסרטים האלה, אבל סוגיית ההגירה והטראומה שנלווית אליה חיים באינספור קלאסיקות ישראליות - מהסרט המכונן של הז'אנר, 'סאלח שבתי'", מאבחן נשר לגבי סרטו הראשון של קישון מ-64', שזכה בגלובוס הזהב ונחשב בעיני רבים למעצב מספר אחד של הקולנוע הישראלי כפי שאנו מכירים אותו בששת העשורים האחרונים. "יש משהו מעניין במיוחד בסרט הזה, שזוכה היום להרבה ביקורות בדיעבד על זה שיוצרים אשכנזים (קישון והכוכב טופול - ב"ט) עשו סרט שמתמקד בסבלי עולי ארצות המזרח, עם כל בעיות הייצוג של סאלח. אני חושב שאצל קישון אין גזענות, ממש לא, אבל כן יש התנשאות. סאלח מוצג כבור ועם הארץ. הוא 'הפרא האציל', הגיבור על אף פשטותו. מצד שני, הביקורת הזו מפספסת משהו מהותי: ברמה העמוקה קישון הוא סאלח, הוא המהגר. ולכן הזעקה של סאלח בסוף הסרט היא במידה שיקוף של קישון, וגם קצת נבואה על גורלו. גם הוא נותר מהגר נצחי ולכן שבור לב".
נשר גם מעיר בקצרה על שתי הקלאסיקות של בועז דוידזון שהגדירו את ז'אנר הבורקס, "חגיגה בסנוקר" ו"צ'רלי וחצי" שבדיוק חגג 50 שנה ליציאתו. בשניהם יהודה ברקן, כ"חתול רחוב" מזרחי בשכונת מצוקה - עם זאב רווח לצידו כיריב/ידיד שמוצג כמזרחי "מוקצן" ממנו, ולכן הוא ההפוגה הקומית - עוברים שלל מהמורות בניסיונם לעלות בסולם החברתי, ושניהם מסתיימים בחתונה עם נערה מיוחסת (ב"צ'רלי" היא בפירוש אשכנזייה) שאמורה לסיים את סוף המלחמות החברתיות והעדתיות בישראל. "החוויה שלי - באופן טבעי - שונה מזו של קישון, והיא גם שונה מזו של בועז דוידזון", מסביר נשר, "גדלתי ברמת גן. חברי הטוב ביותר הוא יצחק צחייק, העורך שלי מאז סרטי הראשון, שעליו מבוסס מאיר סוויסה ב'דיזנגוף 99' - והוא מזרחי. אשתי איריס בוכרית. משה אדרי שותפי, היצירתי מזה 20 שנה, ממוצא מרוקאי. כשהייתי ילד בכיתה הסתרתי שהוריי הגיעו מרומניה, כי על רומנים אמרו שהם… אתה יודע מה. אז לא היה עיסוק במי ההורים שלו הגיעו מאיפה. היה עיסוק במי הילדה הכי היפה בכיתה. אבל ברור לי שבועז, שמגיע ממשפחה אשכנזית אבל בחר לעשות סרטים עם גיבורים מזרחיים שיש בהם מן ההתרסה בסדר הקיים, ראה את הדברים אחרת. וגם זה יפה. זו החוויה שלו".
"מציצים" (1972)
"משהו שנכון גם לסרטים של בועז, וגם ל'מציצים'", ממשיך נשר בדיון המתגלגל שלנו, "זה האופן שבה הישראליות משתקפת אצלנו. אם להיות דוגרי - ב'מציצים' זו הוולגריות המטורפת של הדמויות שם, הגסות והמיזוגניה שכיום נתפסת בעין הרבה יותר ביקורתית. זה סרט שאני מודה, קשה לי לצפות בו, למרות שאורי עצמו היה מאוד אדיב כלפיי כשהייתי חייל מגובס בן 19 שבא לראיין אותו לכתב עת לקולנוע, והבטיח לשחק בסרט הראשון שלי - מה שקרה ב'הלהקה'. אני לא מתייחס לשאר הדברים שפורסמו עליו ברבות השנים, רק לחוויה שלי.
"אבל אם מסתכלים על 'מציצים' בעין אחרת גם הוא סרט שמסכם באופן מושלם את החוויה הישראלית: אורי זוהר ואריק איינשטיין עושים שם דברים איומים אחד לשני, מדברים בגסות איומה אחד לשני, אבל בעצם זה סיפור אהבה בין שניהם. זה נכון גם לזאב רווח ויהודה ברקן ב'סנוקר' ו'צ'רלי'. הוולגריות והחוצפה היא חלק מה-DNA והחן. אין מה לבלבל את הישראליות עם הבריטיות והשוודיות. יש שם סצנות שלא תראה באף סרט אמריקני - אצלם כשהכל מתפוצץ, האתוס המרכזי הוא אלימות, אלימות נוראית. אצלנו פשוט צועקים, ואומרים את כל האמת בפנים".
"סוף העולם שמאלה" (2004)
"כשהייתי בקורס קצינים הוגדרתי חייל בודד - חזרתי מניו יורק בלי הוריי - אז בסופי השבוע ויתרתי על היציאה למרכז, והייתי נוסע לדימונה לראות סרטים. אני רמת גני וגדלתי בסביבה תל אביבית, אז עבורי זה היה המפגש הראשון עם האוכלוסייה שם", משחזר נשר. "ואתה יודע מה? גיליתי אנשים שהם ההפך המוחלט מהסטריאוטיפ שבטח היה אז על עיירות הפיתוח. עולים שקוראים 'לה מונד', אנשים ששימרו את התרבות הצרפתית-מרוקאית שלהם וניהלו שיחות אינטלקטואליות.
"שלושה עשורים אחרי, יצרתי את 'סוף העולם שמאלה', ובמידה רבה עבורי זה גם סרט שנועד לתקן את הסטריאוטיפים של כל הסרטים העדתיים מעשורים קודמים. הסרט מתמקד בשתי קבוצות מהגרים, קבוצה הודית שממנה באה לירז צ'רכי, והקבוצה ההודית שממנה באה נטע גרטי. שתי הקבוצות - עם העלילה שמתעסקת בין היתר במשחק הקריקט שההודים מארגנים שם ומאחד בסוף את העיירה - הם במידה רבה בעמדת התרסה מול התרבות הישראלית ששמה אותן שם במדבר. הם מתהדרים בזהויות פוסט-קולוניאליות, המרוקאים 'הצרפתים' מול ההודים 'הבריטים', קצת מול הזהות הישראלית שמולן".
אני מאבחן שסופו של הסרט (ספוילר, אם לא ראיתם את הסרט שהביא כחצי מיליון צופים לאולמות, ומאז הוקרן אינספור פעמים בטלוויזיה) נגמר בעזיבה של אחת הנערות את העיירה באוטובוס למרכז, כאילו נטישה של עיירת הפיתוח המרוחקת והמתבדלת אל לב הנרטיב הציוני המיינסטרימי, אולי כדי לסמן שלהתבדלות הזו יש תאריך תפוגה, וכולם בסוף נזרקים לכור ההיתוך הבלתי נמנע של הישראליות (הסרט מתרחש בסוף שנות ה-60).
נשר מסכים ומוסיף זווית אישית: "הסרט הזה הוא בסוף על אבא שלי, שלא היה הודי או מרוקאי, אבל היה מהגר, וכמו קישון עזב את הארץ שבור לב לניו יורק, שם נפטר כשהוא מרגיש זר עד יומו האחרון, כאן ושם. הוא היה המהגר כדי שאני אהיה הילד שיגדל לעשות סרטים בישראל. כמו שהנערה שעוזבת את העיירה ב'סוף העולם שמאלה', היא זו שלצורך העניין תכתוב סרטים כמו 'הלהקה' או 'דיזנגוף 99', על ההשתלבות בחברה הישראלית".
"גבעת חלפון אינה עונה" (1976) ו"אפס ביחסי אנוש" (2014)
"אם האתוס המאחד של חצי מהסרטי יום העצמאות הגדולים הוא הגירה, אז בעצם בחצי השני של הסרטים ולרוב העכשוויים יותר תמצא בעיקר את הצבא", אומר נשר. "גם שם אתה פוגש את עצמך ומחבב את הישראליות שבך, עם הזכרונות של מה שעברת בצבא. אבל הסרטים האלה עושים משהו מתוחכם יותר. גם הסרטים האלה, עם כל האתוס של כור ההיתוך ואנשים שמגיעים ממקומות שונים, מדברים על החברה הישראלית כמקום מסוכסך ומלא ריבים. רק שבשעת צורך - לא משאירים פצועים בשטח. מה שכאמור גברת סטרוק לא מבינה.
"ב'גבעת חלפון', יש הרבה דברים שמחברים את החזון האנרכיסטי והסאטירי של אסי דיין על הצבא ל'מלכוד 22' של ג'וזף הלר, או ל'את אני והמלחמה הבאה' של חנוך לוין. אבל חנוך קודר יותר מאסי, בעיקר בסוף, ואצל אסי דיין הדברים מסתדרים בסוף ב'חלפון' כי ההצגה חייבת להימשך". בסרטי הצבא, מאבחן נשר, "המימד העדתי והמעמדי פחות קריטי, אבל יש קונפליקטים, והצבא הוא משהו להתאחד סביבו. הישראלים אוהבים להתאחד סביב דברים, בין אם זה מכבי תל אביב, כוורת או עומר אדם".
11 צפייה בגלריה
"מלכוד 22" תוצרת ישראל. מתוך "גבעת חלפון אינה עונה"
(צילום: באדיבות יונייטד קינג – משה ולאון אדרי)
נשר חש יחס כמעט אבהי ללהיט הכי גדול של הקולנוע הישראלי בעשור הקודם, "אפס ביחסי אנוש", וגם מדבר בשבחה של טליה לביא שעשתה קומדיה צבאית פמיניסטית על החברות - ואז הסכסוך שמתדרדר לקרב אקדחי סיכות בין החיילות השבוזות דאנה איבגי ונלי תגר - עד הפיתרון וההשלמה. "'אפס ביחסי אנוש', במידה רבה כמו 'הלהקה', היא דרמה כואבת במסווה של קומדיה", אומר נשר. "וגם שם אין ניסיון מתייפייף להציג את הישראלים באור עדין ומתחשב. ועדיין, בסופו, האתוס של הערבות ההדדית ו'לא משאירים פצועים בשטח', או במקרה זה פצועות, קיים".
"תמונת הניצחון" (2021)
נשר כבר דיבר לא פעם בהרחבה על המהלך החתרני שהוא עשה באפוס מלחמת העצמאות שלו, "תמונת הניצחון", שמצד אחד גם עסק במלחמת התקומה דרך תבוסה נקודתית שהייתה שם, וגם החליט לספר את הסיפור משתי נקודות מבט - הישראלית-ציונית והערבית-מצרית-פלסטינית. במידה רבה, נשר ממסגר בסרטו את כל העלילה דרך עיני עיתונאי ובמאי מצרי שהיה ידוע כעוין לישראל, מוחמד חסנין הייכל (אמיר ח'ורי), שרואה את גבורתה של הגיבורתה הציונית מירה בן-ארי (ג'וי ריגר), ולרגע קט, מתוודע לנרטיב של הצד השני.
בשיחה הנוכחית אני ונשר מתמקדים דווקא בצד אחר בסרט, והוא הנעורים. "תמונת הניצחון" הוא סרט טרגי, דרמה לפנים, אבל לפני שהוא הופך לסרט מלחמה עם סוף שובר לב במיוחד - אפשר לראות בו הבלחות מהקולנוע ה"נשרי", מ"הלהקה" ו"דיזנגוף 99". אנחנו מדברים למשל על הסצנה בחציו הראשון של הסרט שבה הדמות של משי קליינשטיין מעט מפלרטטת ומתגרה בחלבן הנבוך תום אבני - במין חיזור לפני ההתאהבות ביניהם - כשהיא מדברת על פטמות של פרות. או כשצעירי הקיבוץ מגיעים בלי בגד ים לחוף הים התיכון ושמים גרב על הבולבול.
"הסיפור של הגרב זה למשל משהו שגיליתי בתחקיר, משהו שהיה באמת, ביומן של פלמ"חניקית צעירה", מספר נשר. "מדובר באנשים צעירים, ובאופן טבעי יש גם צחוק וגם התעסקות במיניות. הרי כל התרבות של הפלמ"ח הייתה מבוססת בעיקר על הומור. הם לא היו אנשים מעופשים וחסודים, או נבוכים כמו האמריקנים. זו מבוכה שלא תמצא בקולנוע הישראלי, ואולי גם האיטלקי. משי קליינשטיין, בסצנה של החליבה, לא וולגרית, אבל היא כן משועשעת מהמבוכה. השעשוע הוא חלק מהעניין בתרבות שלנו, גם הצחוק, כי אחרת איך נשרוד. ובסוף, היסודות הקומיים של אותה סצנה קצרה ושובבה בין משי לתום היא הבסיס שיוביל לסצנה המאוד טרגית בסוף. הכל כרוך כאן".
"לשחרר את שולי" (2021) ו"ההילולה" (2023)
"ההומור בתרבות שלנו מגיע מיסודות המדינה, מ'ילקוט הכזבים' של דן בן אמוץ ומהצ'יזבטרון. את הצורך הזה לצחוק - קודם כל על עצמנו - אתה רואה עד היום בלהיטים הקופתיים הכי גדולים, בין אם מדובר ב'זוהי סדום' או 'לשחרר את שולי' או 'ההילולה'. זו תובנה מאוד ישראלית: החיים יהיו קשים כך או כך, אז מה יש לנו אם לא ההומור?".
נשר מודה שהוא פחות פסקן לגבי המעמד הקאנוני העתידי של "לשחרר את שולי" מאת חבורת מה קשור - שהביא לקולנוע מיליון צופים והיה הלהיט הכי גדול בו במובן הזה מזה כמעט 40 שנה - ו"ההילולה" של משפחת אסייג. "חשוב כאן מבחן הזמן, האם האנשים יחזרו לסרטים האלה", הוא מסביר. אבל הקו ההומוריסטי, הוא מאבחן במקביל, בהחלט שם.
טריילר לסרט "ההילולה"
(באדיבות גרוס הפקות, שלום אסייג הפקות וסרטי יונייטד קינג)
אני מוסיף תובנה אחת נוספת די יוצאת דופן לגבי שני הסרטים האחרונים, אהובי הקהל אך שנואי המבקרים. דווקא בהם, שנעשו לפני "חרבות ברזל" ("ההילולה" יצא 3 חודשים לפני 7 באוקטובר), העלילה המרכזית נסובה סביב חטיפה. ב"שולי" זה אב שצריך להציל בנו שנחטף בקולומביה, ב"הילולה" זו משפחה שלמה שנחטפת לעזה (!). אך בשניהם כמובן יש סוף טוב והרבה צחוקים בדרך, כאילו שמדובר היה בתרופה לחרדה הכי קשה של ישראלים שהתממשה בצורה הנוראית ביותר השנה. "בהחלט", מסכם נשר, "לפעמים קולנוע הוא פשוט נבואי".
