נפתח בשורה התחתונה: שום הפגנה לא הפרה את חגיגיות טקס הפתיחה של פסטיבל הסרטים בברלין, שמהדורה מספר 74 שלו החלה בסוף השבוע האחרון. נוכחותם של שוטרים וכוחות ביטחון לא הייתה ניכרת יותר מאשר בשנים קודמות, וגם החשש לדבר בעברית במתחם ארמון הפסטיבל – התבדה. דגלי פלסטין לא התנוססו פה, ונכון לשעת כתיבת שורות אלה איש לא עלה על הבמה באירוע רשמי כזה או אחר עם שלט "מהנהר עד הים, פלסטין תהיה חופשית", כפי שקרה לפני מספר חודשים במהלך אירוע הפתיחה של פסטיבל הסרטים התיעודיים באמסטרדם (אידפ"א). אפילו מצעד תמיכה, כמו זה שעליו דיווח עמיתי אמיר בוגן בסיקורו מפסטיבל סאנדנס, לא קרה. בינתיים.
מה שכן קרה הוא ששרת התרבות הגרמנית, קלאודיה רוט המרשימה, קראה מעל הבמה בנאומה בטקס הפתיחה: "החזירו אותם הביתה עכשיו!", בהתייחסה לחטופים הישראליים. בנאום מרגש היא הכריזה: "שבעה באוקטובר היה יום של מוות והרס, יום של מאות מעשי רצח וחטיפת בני ערובה". בה בעת, הוסיפה, "האנשים ברצועת עזה זקוקים בדחיפות לעזרה ולהגנה. פתרון פוליטי חיוני כדי לאפשר חיים משותפים בשלום". על הנעשה בארצה בעקבות מה שקורה בעזה היא אמרה: "אני חשה בושה עמוקה נוכח האלימות כלפי יהודים בארצנו, שאנו חווים מדי יום, כולל בברלין". דבריה התקבלו בתשואות סוערות.
אבל המתיחות סביב הפסטיבל החלה כבר לפני מספר שבועות, כאשר ההנהלה ביטלה את הזמנתם של פוליטיקאים ממפלגת אלטרנטיבה לגרמניה (AFD) האולטרה-ימנית לאירוע הפתיחה. אחרי שנים שבהן הוזמנו פוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית בגרמניה, ונוכח איומיהם של אנשים רבים מתעשיית הקולנוע הגרמנית להחרים את הטקס, הכריזו מנהלי הפסטיבל היוצאים, מרייטה ריזנבק וקרלו שטריאן, כי "הפסטיבל שב ומדגיש את דאגתו מפני אנטישמיות ורגשות אנטי-מוסלמיים, שיח שנאה, ועמדות אנטי-דמוקרטיות ומפלות שהולכות וגוברות בגרמניה". חברי מפלגת הימין הקיצונית שהוזמנו בעבר התבשרו עתה שהם לא רצויים בפסטיבל.
מתיחות נוספת נרשמה סביב עצומה שפורסמה ערב פתיחת הפסטיבל ושעליה היו חתומים כ-30 מעובדיו – בהם אוצרי המסגרות השונות – שבה הם קראו להפסקת אש מיידית בעזה, שחרור כל בני הערובה, ועמדה נחושה יותר של מנהלי הפסטיבל מול "המתקפה הנוכחית על חיי פלסטינים". בעצומה הם אף מוחים על היעדרה של כל מסגרת בפסטיבל המזמינה יוצרים וקהל למרחב המוקדש לשיח ודיון. אולי זו הסיבה שאתמול נחנך במתחם הפסטיבל מה שמכונה TinyHouse, בקתה קטנטנה הפועלת מספר שעות ביום ומאפשרת לכל המעוניין להיכנס (שישה אנשים בכל פעם) ולנהל דיאלוג פתוח, למרבה הצער בגרמנית בלבד, על המלחמה בין עזה וישראל. עם זאת, כאשר עברתי שם אתמול בצהריים עדיין לא נרשמו תורים של מתדיינים.
אולי כל האמור לעיל הוא הסיבה שהסרטים שצפיתי בהם עד כה עסקו, כל אחד בדרכו, בתשוקה לחופש מדיכוי, במאבק פוליטי מול ימין קיצוני ובאנטישמיות. כזה, למשל, הוא הסרט האיראני המצוין, "העוגה האהובה עליי" (My Favorite Cake) שהוצג בתחרות הרשמית. שני יוצריו, מרים מוגדאם ובהטש סניאה (שבסרטם מ-2021 "הבלדה על הפרה הלבנה" אפשר לצפות בערוצי ה-vod בארץ), אולצו להישאר באיראן ודרכוניהם הוחרמו. הסיבה: הסרט עוקב אחר אלמנה שמבקרת את משטרת המוסר, רוקדת, צורכת אלכוהול, ואפילו מזמינה גבר זר, נהג מונית קשיש, לביתה - תוך שהיא מסתירה זאת משכנתה החטטנית.
מה שיכול היה להיות קומדיה רומנטית עם דיאן קיטון וג'ק ניקולסון, נניח, לבני גיל הזהב – נהפך בידיהם של צמד הבמאים האיראנים לקריאה מרגשת בזכות החופש, הזכות לחיות את חייך, והפיכתו של המרחב הביתי לאתר של חתירה תחת איסורי הממסד הדתי. צמד שחקניו הנהדרים של הסרט, לילי פרהדפור ואסמעיל מהרבי, הורשו להגיע לברלין, ובמסיבת העיתונאים שנערכה עמם אחרי ההקרנה הקריאה פרהדפור מכתב ששלחו הבמאים (שני כסאות ריקים נשמרו להם על הבמה ותמונתם הונחה על השולחן), ובו הם כתבו את המילים הבאות: "כמו הורים שנאסר עליהם להביט בתינוקם שזה עתה נולד, נאסר עלינו ליהנות מהצפייה בסרט שלנו יחד אתכם. אנו מאמינים שאי אפשר עוד לספר את סיפורה של אישה איראנית תוך ציות לחוקים נוקשים כמו חובת עטיית החיג'אב. הפעם החלטנו לחצות את כל הקווים האדומים ולשאת בתוצאות של בחירתנו לצייר תמונה אמיתית של נשים איראניות". הדברים התקבלו, כמובן, במחיאות כפיים סוערות ודרכו של הסרט הזה לזכות בפרס משמעותי בתחרות נדמית סלולה. למרבה הצער, לא נוכל לצפות בו בישראל.
הבמאי הגרמני הוותיק אנדראס דרזן הציג בתחרות את סרטו החדש "באהבה, הִילדֶה" (From Hilde, with Love), שמביא את סיפורה האמיתי של הילדה קופי, שהייתה אחת מחברות מחתרת התזמורת האדומה הקומוניסטית שנאבקה בנאצים בימי מלחמת העולם השנייה. יחד עם בעלה הנס, היא נאסרה ובהיותה בכלא ילדה את תינוקה. הסרט חותך בין סצינות המתארות באופן רומנטי משהו את פעילותם המחתרתית של הילדה וחבריה, פעילות שאין בה כל יסוד אלים, והיא מבוססת על הדפסה והפצה של חומרי תעמולה והעברה של חומר מודיעיני לבעלות הברית – ובין סצינות המתרחשות בכלא ועוסקות בניסיונה של הילדה לגדל שם את תינוקה בתנאים בלתי אפשריים ולמנוע את לקיחתו ממנה.
לא הכרתי את סיפורה של קופי לפני הצפייה בסרט, ויש משהו מעורר השראה באופן שבו דרזן מתאר את דמותה הנאבקת בממסד פוליטי מחוץ לכלא ועוסק בדיכוי של נשים שהעזו לקרוא עליו תיגר – בין כתליו. הסרט נוטה לאידיאליזציה של חברי התזמורת האדומה שמוצגים כצעירים חדורי אמונה במאבקם ואין ביניהם שום מתיחות אידיאולוגית או אחרת, אבל מעניין לראות דווקא היום סרט המתאר את ההתנגדות האזרחית של גרמנים לנאציזם, בעיקר נוכח התעצמות מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה. דרזן אף נדרש לנושא במסיבת העיתונאים שנערכה אחרי הסרט כאשר ענה בתשובה לשאלה האם היה זה מעשה נכון לבטל את הזמנת נציגי המפלגה לטקס הפתיחה. "פסטיבל ברלין תמיד היה פוליטי, אבל עלינו לוודא שהוא לא יהפוך לפסטיבל של פוליטיקה", הוא אמר שם. "כשלעצמי, אשמח שאנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית יראו את הסרט, ואני חושב שאנשים ממפלגה מסוימת במיוחד ילמדו משהו ממנו".
כמה מסרטי הפסטיבל במסגרות השונות עוסקים באנטישמיות, ובאחד מהם, "אוצר" (Treasure) הזדמן לי לצפות. מה יכול להיות רע בדרמה משפחתית סנטימנטלית המפגישה בין סטיבן פריי ולינה דנהאם כניצול שואה פולני ובתו היוצאים למסע בפולין בעקבות עברו של האב? ובכן, כמעט הכל. דנהאם מגלמת את דמותה היבבנית של עיתונאית ניו יורקית גרושה ובעלת הפרעות אכילה, הנחשפת לסיפורו של אביה האלמן במסעם אל בית ילדותו של האב ואל מחנה ההשמדה בירקנאו ממנו ניצל, כשעל הדרך הם מטפלים בכמה סוגיות בלתי פתורות ביניהם.
זה מסוג הסרטים שנעשים כדי שיהיה מה להקרין בפני תלמידי תיכון ביום השואה. הוא דידקטי להחריד, מסמן קונפליקטים ביד גסה (למשל, כאשר הבת, רותי, מתעמתת עם האנשים שמתגוררים עתה בבית משפחתו של אביה), ומעצב את הדמויות המרכזיות בקווי מתאר עבים במיוחד. מגוחך לשמוע את סטיבן פריי מחקה מבטא פולני (אחרי הכל, למה לא לבחור בשחקן פולני דובר אנגלית?), והמתח שנוצר בין דמותו, המנסה לחזור אל עברו בחיוך, ובין דמותה של בתו המנסה לרכוש את העבר הזה עבור אביה, פשוטו כמשמעו, נדמה בעיקר מאולץ. הבמאית היא ג'וליה פון היינץ הגרמנייה, שלפני כעשור ביימה בישראל את "המסע של חנה" על מתנדבת גרמניה בקיבוץ המלווה ניצולת שואה, והסרט מבוסס על ספר מאת לילי ברט האוסטרלית, "יותר מדי גברים" שמו. למרבה הצער, החיבור כאן בין "תיירות שואה" וסרט מסע של אב ובתו המשקמים את היחסים ביניהם פשוט לא עובד.
