באוגוסט 2020 עלה המתרגם ואיש התיאטרון אלי ביז'אווי על בריקדות. הימים היו ימי קורונה, מוסדות התרבות נפתחו ונסגרו, והעצמאים מצאו את עצמם לבד במערכה. "אנחנו אוהבים את המדינה ואיבדנו אמון. קונצנזוס של שבר", אמר אז בהפגנה בתל אביב, בנאום שעשה את דרכו לכותרות הראשיות באתרי החדשות. "במקום לשמר את הפסיפס שלנו - הוא מנופץ לרסיסים. אדוני ראש הממשלה: מרוב הפרד, במה יישאר לך למשול?".
גם עכשיו אנחנו נפגשים כשהאוויר מתוח, בין שבתות של הפגנות ודיבורים על מהפכות משפטיות. למרות זאת, ביז'אווי בוחר הפעם קול קצת אחר. "זה לא שאני אדם לא פוליטי, אני יודע להגיד דברים נוקבים כשצריך. אבל למרות הדברים שקורים כרגע ולמרות שיש הצהרות לא קלות לשמיעה מכיוון הממשלה הנבחרת החדשה - משהו בי נמנע כרגע מלייצר לך כותרת לכתבה הזאת בהקשר הזה. וזאת עמדה בעיניי. אני יכול לייצר לך כותרת בשנייה. אבל אני יודע מה יקרה, אני לא רוצה שוב להניף דגל של מחנה אחד כדי לקבל חרא ממחנה אחר. אני לא רוצה לתרום לאש הזאת.
"התחושה היא שהכול רווי, שיש פוליטיזציה אפילו של האוויר שאנחנו נושמים. הכול דליק, כל מילה היא עוד קיסם למדורה, כל התבטאות - עוד לבנה בחומת ההתבצרות של כל צד בצד שלו. מיד דגים מדבריך מילת מפתח או חצי ביטוי ומתייגים לערימה אחת או אחרת. ואז לרגעים אתה אומר לעצמך שאולי עדיף לשתוק, לא לתרום את תרומתך להעמקת התהום. אנחנו כולנו ממשיכים לחיות פה. גם לנצח אפשר בכבוד; לא 'אפשר' אלא 'צריך', אם השאיפה - ואני מקווה שזאת עדיין השאיפה - היא לשמר את המרקם המורכב והעדין של החיים של כולנו פה. לממשלה נבחרת יש את הזכות והחובה לבצע את המדיניות שהיא מאמינה בה, אבל אי אפשר להתעלם מרצף ההצהרות וההחלטות, ולא פחות מזה מתחושת האצבע-בעין. כאילו זוג העיניים האלה לא מחוברות לאותו גוף. זה כבר לא תנועת מטוטלת, זה כדור-הריסה".
אחת הסיבות להתמתנות הזאת טמונה בהשתתפותו בשנה שעברה בתוכנית למנהיגות בתרבות יהודית, שמערבבת אנשים מכל מיני דיסציפלינות ומכל מיני דעות בחברה. "כל אחד הגיע עם המטען שלו - אם זה מנחת טלוויזיה, אשת תקשורת או רב מהתנחלות וסטנדאפיסטית חרדית - ואנחנו בקשר עד עכשיו. אני לא סתם אומר את זה בימים כאלה, אני שותף לקבוצה שמצליחה לנהל שיח".
יש אנשים שיגידו שאתה תמים.
"תמים אני לא. אני כן תמים במקום שממנו בחרתי לעסוק בתיאטרון. אני מאמין באדם - גם באדם ששונא אותי בלי להכיר אותי וגם באדם שחושב אותי לפחות יהודי ממנו כי אלוהים יודע מה. מצד שני, זה לא שאני חושב שיש היגיון, לאן תביא תנועת המטוטלת. אני לא אגיד שאני חושב שיש משהו קונסטרוקטיבי בזה שהדבר הראשון שעושה ממשלה שעולה זה למחוק ולהוריד ולפטר. לפטר דרג מקצועי למען אנשי שלומם, או לבטל תוכניות במשרד החינוך או במשרד התחבורה בלי להכיר אותן. מה כן מחזיק אותנו יחד אם נידונו לתנועת המטוטלת הזאת מכל צד?".
"כשרוח התקופה נושבת, בסוף היא נושבת בפנים של כולם"
למרות שהבימוי, הכתיבה והיצירה לא זרים לו, את הקריירה שלו הקדיש ביז'אווי בעיקר למלאכת התרגום עם כמאה תרגומים שעליהם הוא חתום. רק בשנה האחרונה הוא תרגם 11 מחזות שפרושים כמעט בכל התיאטראות בארץ, בהם "אדיפוס" בקאמרי, "להתראות מר הופמן" בחאן, "הדוקטור" בהבימה ו"פיאף" ו"צלילי המוזיקה" בתיאטרון העברי. המטרה הייתה לתרגם כמה שיותר כדי להתפנות לעיסוקים אחרים, כמו כתיבה של עיבודים או כתיבת המיני-סדרה שעליה הוא עובד כבר שנים (אולם מעדיף שלא להרחיב בשלב זה).
כעת, כשהוא מתכונן ללקיחת האוויר הזאת, עולה בקאמרי גם התרגום שלו למחזה "מלאכים באמריקה", שיושק בשבוע הבא (26 בינואר). "זה היה חלום של גלעד (קמחי, במאי ההצגה והמנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי, א"ח) כבר הרבה שנים. המתנו כדי להבין מתי זה יתאפשר מבחינת הלו"ז וכו', והנה זה קרה עכשיו - במקרה או שלא במקרה".
"מלאכים באמריקה", שכתב במקור באנגלית טוני קושנר ("הפייבלמנים"), שבר ב-1993 את שיאי המועמדויות לטוני כשעלה בברודוויי. בעיני רבים הוא נחשב לאחד המחזות החשובים ביותר של העת הזאת, וב-2003 הוא אף עובד למיני-סדרה מצליחה ושוברת שיאים בכיכובם של מריל סטריפ, אל פצ'ינו ואמה תומפסון. עלילתו מתרחשת באמצע שנות ה-80 - בלב מגפת האיידס ועת עליית רייגן לשלטון - ועוקבת אחר שמונה דמויות שנמצאות כל אחת במקום מורכב בחייה: אם זה פריור שמגלה שהוא חולה באיידס ובן זוגו לואיס המתקשה לקבל את הבשורה, הרפר המורמונית שמגלה שבעלה הומו, או רוי כהן - המבוסס על עורך דין שפעל במציאות נגד הקהילה הגאה על אף היותו הומוסקסואל. המחזה מחולק לשני חלקים שאורכם סך הכול כשבע שעות. בשבוע הבא (26 בינואר) יעלה בקאמרי חלקו הראשון ל-50 הצגות בלבד, בליווי תזמורת המהפכה ובכיכובם של מיה לנדסמן, יואב לוי, נדב נייטס ושחקנים בולטים אחרים.
"באופן מוזר, העשייה התיאטרונית מאפשרת לי בריחה מהמציאות ובו זמנית התמודדות איתה, התבוננות בה באמצעים אחרים", אומר ביז'אווי. "הפעם ב'מלאכים' זה אולי בולט במיוחד כי התמות כמו מתעקשות להתכתב עם האקטואליה. נושאים שמוכרים לנו מאוד נכרכו יחד - אם זה דמוניזציה של האחר על רקע נטייה מינית או צבע עור, שחיתות ציבורית, גזענות ופגיעה בזכויות הפרט".
9 צפייה בגלריה
דמויות שוליים ששמים להן זרקור על החיים. אלעד אטרקצ'י ושהם שיינר בחזרות ל"מלאכים באמריקה"
(צילום: שמחה ברבירו)
עם מה היית רוצה שאנשים יצאו מההצגה?
"זה קצת קלישאתי, אבל גם אם אנחנו רוצים לשים אנשים במגירות - משהו בנפש האדם יותר מורכב מזה. הרפר היא גם אישה מורמונית אבל גם אישה שהייתה רוצה חופש, והגבר שלה בכלל רוצה גברים. המחזה לוקח אנשים שהם אב טיפוס של משהו ומערבב ביניהם. לכל אחד יש משהו שיש גם קצת באחר - כי גם בכל אחד מאיתנו יש משהו שיש באחר. במחזה פסיפס של שמונה דמויות שאף אחת מהן היא לא גיבור קלאסי, אתה מקבל דמויות שוליים ששמים להן זרקור על החיים בתקופה מסוימת.
"האלמנט של רוח התקופה נורא חזק שם וכשרוח התקופה נושבת, בסוף היא נושבת בפנים של כולם. כמעט אף אחד לא מצליח באמת להוריד את הראש ושהיא תעבור מעליו, גם אם הרוח היא לרוחך וגם אם לא. למשל הדמות של עורך הדין, רוי כהן, שהוא לגמרי ברוח התקופה השמרנית - בסוף הוא מוצא את עצמו מבקש מהרופא שלו לא להגיד שיש לו איידס אלא שיש לו סרטן".
כתבות נוספות במדור במה:
יש מחשבות להעלות גם את החלק השני של המחזה?
"עלה דיבור כזה תוך כדי העבודה. אם כבר יש לנו את האולם והתכנסנו וכבר יש את הקאסט. בסוף זו החלטה של גלעד. אני מתאר לעצמי שאם יראו כי טוב בחלק הראשון - אולי יחליטו שזה שווה. גם במקור עלה החלק הראשון ותקופה אחר כך עלה השני, אני חושב שזה לא בכדי. בחלק הראשון יש משהו שעובד, שעומד גם בפני עצמו. אמריקה הפוליטית, אמריקה של האיידס, ההסתרה של האיידס, התיוג שלו כמגפה של הומואים, ההתכחשות לזה, השמרנות השלטונית וחוסר המוכנות להודות בזה שיש מגפה - כל הדברים האלו באים כבר לידי ביטוי מאוד יפה בחלק הראשון.
"למשל עם רוי כהן - לא מזמן התוודענו לסיפור של ארתור פינקלשטיין (יועץ בחירות ומנהל קמפיינים פוליטיים בארה"ב, אירופה וישראל, א"ח), זה סיפורים שהם כמו בני דודים. פינקלשטיין שירת במשך הרבה זמן אנשים עם אג'נדות שמרניות במקרה הטוב, ובמקרה הקיצוני אג'נדות של מי שפגעו בזכויות של אנשים בדיוק כמוהו. במשך שנים הוא הסתיר מי הוא באמת - גבר שנשוי לגבר עם ילדה והוא בעצמו דחף למניעת הזכות של זוגות הומוסקסואלים לאמץ ילדים. המחזה הזה מדבר מציאות. בארצות הברית גם יש את הרפובליקנים אל מול הדמוקרטים, גם שם יש את ה'אנחנו' ו'הם', שלא מאוד רחוקים מהחלוקה אצלנו".
9 צפייה בגלריה
"גם שם יש את ה'אנחנו' ו'הם'". אלעד אטרקצ'י ואביגיל הררי בחזרות ל"מלאכים באמריקה"
(צילום: שמחה ברבירו)
אנשים מהצד הימני של המפה יכולים לטעון שגם לתרבות או לתיאטרון יש חלק בדיכוטומיה הזאת. שאפשר לראות בתיאטרון הצגות המייצגות רק צד אחד של המפה הפוליטית.
"אני מעולם לא הייתי ולעולם לא אהיה 'התיאטרון הישראלי'. אני לא הבחירות של התיאטרון הישראלי ואני לא התיוגים שמיוחסים או לא מיוחסים לו. אני מאוד שם לב על מה אני שם יד ואילו פרויקטים אני בוחר לקחת. אולי זה כי אני בא מהשפה גם, שיש לה שורשים עמוקים שמחברים את כולנו, אם נרצה או לא נרצה. אני לא זוכר את עצמי נותן יד למשהו שהסתכלתי עליו ואחרי זה אמרתי שהוא סותר את תפיסות העולם שלי או את הערכים שלי או פוגע באוכלוסייה כזו או אחרת במידה מסוימת".
יש תרגומים שאמרת להם לא?
"בעבר מהכיוון ההפוך", הוא עוצר לחשוב, "כל מיני דברים לאומניים שלא הרגשתי שהם תיאטרון. הרגשתי שהם מניפסט וזה לא עניין אותי. לעומת זאת, פרויקטים שדיברו על מורכבות תמיד עניינו אותי, למשל 'ציפורים כולם'. יש שם את כל הכיוונים, יש שם שמאלה, ימינה. יש שם מניפה בלי מניפסט".
9 צפייה בגלריה
"אני לא הבחירות של התיאטרון הישראלי". יואב לוי ועירית קפלן בחזרות ל"מלאכים באמריקה"
(צילום: שמחה ברבירו)
את המחזה עליו הוא מדבר, שהוצג לפני כחמש שנים בקאמרי, כתב וביים ווג'די מועווד, מחזאי לבנוני-קנדי שנעזר באנשי תיאטרון מכל העולם - ביז'אווי בהם - והציג בארבע שפות: אנגלית, גרמנית, ערבית ועברית. הוא עוסק בסיפור אהבה אסורה בין ישראלי-גרמני למוסלמית-אמריקאית והוא נוגע בנושאים נפיצים כמו פיגועים והטבח בסברה ושתילה. בחודש שעבר, הפקה שלו בגרמניה בוטלה בטענה לאנטישמיות. "מה שהיה בגרמניה היה חמור בעיניי. זה יוצר שהתעסק עם המון שותפים מהמון מקומות, כולל ישראלים ויהודים, ויש שם תמונה מורכבת של כולם. הם לקחו משהו שהוא כולו דיאלוג ואמרו 'אין דיאלוג'. הם כאילו עבדו יחד עם האיסלמיסטים והבי.די.אס. הם חנקו תקשורת וחנקו ויכוח. לא רוצה שאנשים יעשו את זה בשם היהדות. אין לאף אחד בעלות עליה ואני יהודי לא פחות מאף אחד אחר. זו טהרנות נורא מסוכנת - הם לקחו גשר והפכו אותו לתהום".
"לא הבנתי למה השפה היא חיץ"
ביז'אווי (44), שנולד ברמת אביב וכיום מתגורר בתל אביב עם בת זוגו ושלושת ילדיהם, מעיד על עצמו שלא היה ילד של תיאטרון, "למעט זה שהייתי בלהקת נוער לרגע מסוים. אבל לפני שהתגייסתי, היה לחבר מוזיקאי (עמית צח, בנו של המפיק שלמה צח, א"ח) רעיון מוזר לעשות מחזמר מ'אדיפוס'. אז כתבתי את 'אדיפוס' במשקל חרוז - מיוזיקל סטייל - וצדי צרפתי ראה את זה והתאהב. בשנת 2000 עשינו הפקה בפסטיבל עכו, ויהודה לוי היה אדיפוס בזמנו. זה היה משהו ראשוני, אבל אז הבנתי שזה מעניין אותי".
הוריו דוברי צרפתית, ובמהלך השנים הוא הודה שאולי זאת גם הסיבה לחיבור שלו עם העברית. עד היום הוא שומר כשרות בגלל הבית ממנו בא. "כולנו אנשים הרבה יותר מורכבים מאשר התווית שנוח להצמיד לנו. אבא שלי הוא איש שומר מסורת יוצא תוניסיה ותמיד הייתה חשובה לו הכשרות. יש אנשים ששומרים כשרות בשביל אבא שבשמיים, אני שומר כשרות גם בשביל אבא עלי אדמות, אבא שלי. מסורת זה דבר מאוד חשוב בעיניי, לא פחות מדת. מצד שני יש לי אימא שהיא פרופסורית למגדר, סופר פמיניסטית. שם המשפחה שלי ביז'אווי, אבל היא פוגל", הוא מספר.
9 צפייה בגלריה
"יש אנשים ששומרים כשרות בשביל אבא שבשמיים, אני שומר כשרות גם בשביל אבא עליי אדמות". אלי ביז'אווי וגלעד קמחי בחזרות ל"מלאכים באמריקה"
(צילום: שמחה ברבירו)
"אני בדיוק מי שלא תוכלו לקטלג - אני ביז'אווי מצד אחד, אני פוגל מצד שני, אני שומר כשרות, אני אוהב את השפה שלנו ואת המקורות שלה, ובד בבד אני מאמין בערכים ליברליים בסיסיים. בטח במדינה עם הרכב הטרוגני כמו שלנו, אם אנחנו רוצים שהמדינה הזאת תוכל להמשיך להתקיים".
כחובב מקרא ותנ"ך, מה דעתך על לימודי המקצוע בבית ספר?
"תנ"ך היה המקצוע שהכי נהניתי ללמוד. אמנות הסיפור, העושר הטקסטואלי. אם יבוא מישהו ויגיד אוטומטית שזו הדתה - בשבילי זה פסול. אני מתקשה נורא לקבל דברים קטגורים משמאל ומימין. למה לא למצוא דרך להפוך את לימודי התנ"ך לפתרון במקום לבעיה? ללמוד תנ"ך באופן כזה שיאפשר לנהל מחלוקת ודיונים נוקבים סביב הספר המשותף לכולנו? שהיהדות תהיה גשר לשיח ולא קרדום לחפור בו תהומות. היהדות לא שייכת למנכסיה הקולניים, שמלאים הטפות ולא פעם ריקים ממוסר ומנופפים בסיסמאות 'ואהבת' אבל שונאים כל אחר. צריך להזכיר להם ובעיקר לעצמנו שקירוב לבבות כולל גם ואולי בעיקר לבבות רחוקים".
מתי הבנת שתרגום הוא המקצוע העיקרי שלך?
"הגעתי להיות מתרגם במקרה. היה בור נורא גדול. בשנות ה-40-50-60, הייתה תקופה שתרגמו את כל הקאנון התיאטרוני, וחלק מהדברים תורגמו לשפה שאף אחד לא דיבר אותה. חלקם הועלו בשניים-שלושה משלבים כדי לדבר ב'תיאטרונית'. 'הקמצן' של מולייר כתוב שלושה משלבים מתחת לתרגום של אלתרמן, למשל. היה איזה מין צביון של לחגוג את העברית. אני התחלתי לתרגם כי רציתי שיבינו מה השחקנים רוצים. במקום להיות הדבר שמקרב את המחזה אל הקהל, השפה הפכה להיות קיר. בסמינר הקיבוצים הייתי אמור להעלות קטע מהמחזה 'בדלתיים סגורות' של סארטר ולא הבנתי למה השפה היא חיץ. אז פתחתי את המקור בצרפתית וראיתי שהדיבור הרבה יותר קרוב לאיך שאנחנו מדברים".
9 צפייה בגלריה
"התרגום צריך לקרב את המחזה אל הקהל". מתוך "פיאף", שביים ועיבד אלי בזי'אווי
(צילום: יוסי צבקר)
מעבר לכמות המחזות שהוא תרגם, ביז'אווי מתהדר בטווח רחב של ז'אנרים; מצד אחד הוא חתום על תרגומים קלאסיים של מולייר או שייקספיר ומצד שני על מחזות זמר כמו "מאמא מיה" ו"שגעון המוזיקה". "בסוף, אם לא הייתי מוצא את הניצוץ בכל אחד אז לא הייתי מתרגם מנעד כזה של יצירות. אני לא אומר 'כן' לתרגום לפני שאני מוצא איזה חוט שאני רוצה למשוך בו. מבחינת חשיבות ברור שזה מאוד נחמד לגעת בקלאסיקות חשובות, אבל גם תרגום כמו 'מאמא מיה' הוא אתגר לא פחות קשה מלפצח מולייר".
איפה אתה מרגיש יותר בנוח, בתרגום של מחזות קלאסיים או מודרניים?
"יש לי מקום חם בלב לקלאסיקות, אבל בהתחלה לא מיהרתי לשם. כשהציעו לי קלאסיקה בפעם הראשונה אמרתי 'לא'. אם היית אומרת לי ביום שהציעו לי לתרגם את 'רומיאו ויוליה' שעשור אחר כך ילמדו את זה בתיכון - הייתי צוחק לך בפרצוף. גם כי יש יראת כבוד אבל גם כי שייקספיר ומולייר כתובים הרבה פעמים במשקל ובחריזה ואתה צריך ללכת בתלם מסוים. אז אתה לומד שהחופש הוא בבחירת התוכן. הבנתי שאפשר לדבר מוליירית ושייקספירית בעברית שהיא נוקבת, חריפה, קולחת, עכשווית, שמכבדת את העבר אבל מדברת הווה. בכל מיני קלאסיקות שנגעתי - פתאום השפה לא הייתה מכשול אלא סייעה למחזה לעשות עוד צעד לתוך ההווה האקטואלי-הפוליטי-העכשווי. התרגום צריך להיות גשר בין תקופות ובין עולמות".
איך אתה מביא את ההווה לתוך זה?
'למשל ב'אותלו' (שעלה בקאמרי, א"ח) יש אזורים מובהקים שהם סלנג צבאי, בסוף יש שם חבורת חיילים שנתקעו באיזה אי. ואמרתי לעצמי 'אוקיי, אני צריך למצוא סלנג צבאי, או להמציא' - אבל אז הבנתי שזאת ישראל ויש סלנג צבאי", הוא עוצר להקריא קטע מהתרגום, "אתה מוצא עם מה לעבוד: 'איש מפקדה גדול ומהולל זוכה צל"ש… אלוף פיקוד קנטינה שנלחם עם דף ביד'. או משפטים כמו 'מילים כמו חול בלי יום אחד לזחול''.
דיברנו על "מאמא מיה", איך זה לתרגם פזמונים שכולם מכירים היטב באנגלית?
"זו אחת ההפקות שהכי התלבטתי אם להגיד להן כן. בחוברת שמקבלים לתרגום, יש רשימה של ביטויים שאסור לתרגם. למשל, הם רוצים שזה יישאר 'האני-האני, מאני-מאני', 'דנסינג קווין', או 'צ'יקיטיטה', בתוך השירים. היה לי חשוב שגם מצלולית התרגום יהיה דומה באוזן למה שהקהל מכיר. היה שלב ביניים שהחלטנו להשאיר שלושה שירים באנגלית, כי הם מושמעים באיזו מסיבה, אבל כשעשינו קריאה עם השחקנים הופתעתי שאיך שעברנו לאנגלית הכול קרס. האוזן התרגלה לעברית. לשמחתי זה הוכיח את עצמו. בהצגה השלישית הקהל כבר שר בעברית. אנשים באולם מתנהגים כמו בסינג-א-לונג.
"כל מה שעניין אותי זה לא להפריע. זה לא טוב שמדברים על תרגום. אם התרגום מתבלט במקום שהוא לא חייב - זה לא טוב. גם בבימוי זה ככה. אתה רוצה שהתרגום יהיה למען החוויה והיצירה, ולא למען הדיסציפלינה. שהמחזה לא יגיד 'היי אני המתרגם'. זה קשה אבל זה אף פעם לא משרת אותך".
