הסולידריות הישראלית מעולם לא הייתה חזקה מאוד, אבל היא הייתה. עכשיו היא גוועת
ילד שלי,
עד שאתה תצטרך להתגייס, כבר לא יהיה צבא. כלומר יהיה, בטוח שיהיה, אבל לא הצבא של עכשיו.
עד שאתה תתגייס – בעוד חמש שנים – יהיה צבא אחר.
אני לא בטוח עדיין איך הוא ייראה, הצבא האחר, אבל ייתכן שקיבלנו פריוויו השבוע, עם חייל גבעתי ההוא שהסתער מאחור על מפגין לא מאיים שעמד עם הגב אליו, הפיל אותו לאדמה ודפק לו אגרוף לפרצוף.
ועם החייל השני מגבעתי, שהבטיח שבן גביר יעשה עכשיו סדר ונגמר הבית זונות.
כזה מין צבא.
צבא שבו, גם כשהרמטכ"ל מוציא איגרת בעקבות האירועים שמבהירה שהם מנוגדים לערכי צה"ל – מיד בא יאיר נתניהו ותומך בציוץ שקורא לרמטכ"ל לדחוף את "האיגרת המבישה הזאת עמוק ל־*", ומיד בא בן גביר ומבקש "הבהרות" לאיגרת, ומיד בא שלמה קרעי וקורא להשכים להרוג את אויבינו - הוא מתכוון למפגינים, כן?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כזה מין צבא יהיה לך. צבא שבו תוכל להילחם בשמאלנים, להתבקש למסור את חייך על הגנת כאלף מתנחלי חברון ולשרת - המילה החשובה הזאת - את הסדרת המאחזים בשטחים והמלחמה באיום הקיומי האמיתי על מדינת ישראל, כפי שהגדיר בצלאל סמוטריץ': ארגוני זכויות האדם.
זה לא יהיה בדיוק צבא העם או אפילו צבא כל־ישראלי. זה יהיה צבא המיליציות של הימין־על־מלא.
לא תהיה שום סולידריות ישראלית בצבא הזה. לא יהיה בצבא הזה שום כור היתוך, כי חצי מהציבור - החצי המתון, שעדיין מתקשה להאמין שכל זה באמת קורה - לא בדיוק ישגר את ילדיו להילחם במלחמת שלום חברון ועצמאות מגרון. הוא ישגר אותם ליחידות מודיעיניות ופקידותיות, או לא ישגר. לא כי הוא לא בעניין; כי הילדים עצמם לא יהיו בעניין.
הם עוקבים אחרי החדשות, הם מבינים מה קורה ואין להם רצון גדול לשרת בצבא סמוטריץ'־בן גביר. אצל שני חברים שלנו, המתבגרים כבר הודיעו שהם לא מתכוונים להתגייס.
הם ילדים טובים, שניהם, ולהורים הנורמטיביים שלהם אין מושג איך להתחיל לעכל את זה, אבל אולי שיתחילו במנה הראשונה: הסולידריות הישראלית – מה שנותר ממנה – עומדת לגווע לנו בידיים. היא גוססת ומחרחרת, אין לה עוד הרבה.
×
ילד שלי,
עד שאתה תעשה רישיון, כבר יהיה כמעט מסוכן מדי לנסוע כאן לאיפשהו.
כבר יהיה לא בטוח לחצות כביש, אפילו בירוק, כי לעולם לא תדע מאיפה יגיח הרכב שייכנס לצומת במהירות רצחנית ויפגע בך, וכשתנסה לקום או להתלונן עוד יסתער עליך עם סכין. לעולם לא תדע אם מהרכב שלידך לא ייצא מישהו עם אקדח טעון.
כל יציאה לכבישי ישראל - בחלקים הולכים וגדלים שלה - תהיה כמו עצירה בשכונות הפחות טובות של הפאבלות בריו; אתה יודע שייגמר רע, אבל בוא נראה איך בדיוק.
הכביש הישראלי יהיה, עד שתוציא רישיון, המקום שבו לכולם כבר יש רישיון להרוג, וחשוב לזכור רק שלושה כללי ספארי בסיסיים: לא לעצור, לא לצאת מהמכונית, לא להאכיל חיות אדם. הווייב הכללי יהיה אנרכי: הכל הולך, הכל מותר, וגם אם אסור - עדיין מותר, כי החוק הישראלי לא באמת מחייב; החוק הוא סתם עוד כלי משחק פוליטי שלא קשור יותר לאף אחד מלבד לאלה שזקוקים לו לצידם והפכו את עצמם לבעליו: פוליטיקאים.
ולא, אל תצפה שמישהו יהיה שם בשבילך; אתה אף אחד במדינת כל קיצוניה. אתה חסר תועלת פוליטית, בן של שמאלנים במקום שבו טובת הכלל בוטלה לטובת הרוב המדומיין. והסולידריות – והייתה כזו, אני זוכר אותה, היא תמיד הייתה שברירית אבל נוכחת – מתה.
×
ילד שלי,
עד שאתה תגבש לעצמך זהות ברורה היא תהיה מיותרת, כי כבר יגבשו אחת בשבילך ב"רשות לזהות לאומית־יהודית" שנתניהו מקים עבור סגן השר הטרי אבי מעוז.
כן, גם לך, אם ירצה השם, תהיה זהות לאומית־יהודית מהסוג שמעוז מעדיף: כזו שמאמינה שלהט"בים הם פדופילים וסוטים, שמשפחות שאינן אבא, אמא, ילד הן איום על עם ישראל ושנשים לא צריכות לשרת בצה"ל כי "התרומה הגדולה ביותר שלהן למדינה היא שהן יינשאו".
אל תצפה שמישהו יהיה שם בשבילך; אתה אף אחד במדינת כל קיצוניה. חסר תועלת פוליטית, בן של שמאלנים במקום שבו טובת הכלל בוטלה לטובת הרוב המדומיין
מזדהה עם הזהות הזאת? פחות? למי אכפת, ממילא עד אז לאף אחד לא תהיה סבלנות לזהויות, וכל מי שינסה לקבל את השונה יוכרז כאחד בעצמו.
ושונה זה לא דומה, ומי שלא דומה הוא איום קיומי.
וישראל תהיה ממילא פזורה של שבטים שנלחמים ביניהם על משאבי מחיה הולכים ומצטמצמים, והשבט שלך מפסיד קבוע.
×
ילד שלי,
אני לא מנסה להישמע אפוקליפטי, ובסוף, אומרים לי, הדמוקרטיה הישראלית חזקה יותר ממה שנדמה לה.
אבל בוא נעזוב אותה לרגע ונסתכל על ישראלים. על היכולת שלהם לא רק לסבול זה את זה, אלא ממש לראות זה את זה ולשתף פעולה. אני לא אמכור לך שקרים; גם בצה"ל של השירות הסדיר שלי לא הייתה איזו סולידריות עצומה, אבל ידענו שאנחנו אמורים וצריכים להיות שם יחד. למען ביטחון ישראל, כן, אבל גם למען עצמנו כישראלים, עכשיו ובעתיד. זה לא היה כור היתוך, אבל זה בהחלט היה תנור חימום ספירלי שעליו כולנו, ללא הבדלי עדה והשקפה, התכנו טוסט גבנ"צ.
וברגע ש"ישראלים" יהיו רק סוג אחד של אמונות ובני אדם; וברגע ש"ישראל" תהיה רק חצי ישראל – יתפוגגו שייריה האחרונים לא רק של הסולידריות הישראלית, אלא של היכולת הבסיסית שלנו לאכלס את המקום הזה יחד ולעשות למענו ולמעננו.
"ברירת המחדל המובנית שלי היא שמצבים כגון זה קשורים באמת רק אליי... ולכן זה ייראה תמיד שכל האחרים רק עומדים בדרכי, ומיהם לעזאזל כל האנשים האלה שעומדים בדרכי? ותראו כמה דוחים רובם ואיזה טיפשים ועדריים ומזוגגי מבט ולא אנושיים הם נראים", כתב דיוויד פוסטר־וואלאס ב"אלו הם מים", חיבור על היכולת האנושית המופלאה, הלא־טריוויאלית, לנסות לראות את האחר במלוא אחרותו. להכיר בעובדה שכל אדם שתפגוש נלחם מלחמה שאין לך מושג לגביה, וזה אמור להספיק כדי לייצר, מדי פעם, איזו סולידריות בסיסית.
אולי ישראל מאבדת סופית את היכולת הזאת. אולי אין יותר ישראליות שאנחנו יכולים להסכים עליה. ואולי, ילד שלי, עד שתגיע לגילי כל המקום הזה ייחשב אצלכם ל"מולדת הישנה" ואתם רק תבואו לבקר מדי פעם ותמצאו אותנו מסוגרים ומפוחדים בבתינו.
אבל לא הייתי רוצה לחשוב ככה. הייתי רוצה לחשוב שבסוף המקום הזה יתאפס על עצמו. שבסוף, אחרי שניסינו הכל - ונראה שבזמן הקרוב אנחנו בהחלט עומדים לנסות כמה דברים - נחזור לדבר היחיד שבאמת עבד בשבילנו: קצת סולידריות.
סיפור על צוצלת שנכנסה דרך הוויטרינה לסלון וכעבור יומיים יצאה ממנו יונה עם עלה של זית
אחד האירועים הפחות נעימים שהתרגשו עליי לאחרונה ושעליו אני רוצה לספר, התרחש לפני כמה ימים, בשעה שישבתי מצונפת מאימה מול הטלוויזיה, מול התגבשותה של ממשלת הבלהות ומול תרכיז האלימות המתחולל בחוץ, כשלפתע, מאחוריי, שמעתי את משק כנפי ההיסטריה של ציפור מבוהלת שנכנסה בטעות אל ביתי דרך הוויטרינה.
נכון, לא אירוע דרמטי במיוחד. תקרית פשוטה, שבימים רגילים אני מתמודדת איתה על הצד הטוב ביותר: נשימתי פורחת לרגע, ואז - התעשתות, התגברות, והנה אני קמה כעוף החול מהספה, ומול ניסיונות ההתנפצות החוזרים ונשנים שלה על הזגוגית, אני תופסת מגב ומראה לה את הדרך החוצה, בלוויית קללות של לוחם מג"ב שנתקל בישראלי מארגון שוברים שתיקה.
אני מנוסה. ביתי שוכן בשכונת יד אליהו הירוקה, בחזקתי גינה קטנה וויטרינה גדולה, ואירוע ציפור חודרנית מתרחש כאן בתדירות של מחזור בדמדומי גיל המעבר - אחת לשלושה חודשים בערך. אבל הפעם, משהו בפרימה הפנימית של תחושת האמון והסדר, ובטח של ה"יהיה בסדר", משהו בפחד להידקר, להירצח, להתפוצץ, להיקלע לאינטראקציה חברתית לא צפויה שתסלים מעבר לכל דמיון, גורמים לי לאחרונה לחרדת־יתר. לא לחינם יישמתי בשמחה את תורתו של גולדקנופף, המבקשת להפריד אותי מהמרחב הציבורי - וכבר לא אכפת לי על איזה בסיס - מגדרי, חרדתי או דיכאוני - ולהסתגר בבית.
אולי משום כך נבהלתי בעוצמה חריגה. נבהלתי בעוצמה של צבע אדום או של גילוי שערה לבנה במפשעה. ועוד יותר נבהלתי מול הבהלה שלה, שניכר שהסלימה לכיוון של מישהי שנקלעה לתחנת אוטובוס בירושלים רגע לפני פיגוע. ולא רק שנבהלתי, גם נעלבתי. "עם כל הכבוד חמודה", צעקתי, "התבלבלת. המרחב המסוכן, הוא לא כאן. המרחב מוכה הטירוף הדתי והלאומני, עם בעיית הבלמים והפיוזים הקופצים, הוא בחוץ. הגעת לאיי סיישל, אוקיי?" ואף הוספתי ביפחה: "אני טבעונית למען השם".
הבית שלנו הוא חלק מבתי "רכבת" צמודים, המאפיינים את השיכונים של שנות ה־50 והוא לחוץ משני צידיו בקירות משותפים עם השכנים. כשקנינו את הבית ושיפצנו אותו, התקנתי בתקרתו של הסלון ריבוע סקיי־לייט, במטרה להכניס אור נוסף לתוך החלל החשוך.
מובן שלא הייתה לי כל כוונה, שכעבור 15 שנה, דווקא בימים כל כך סטרסוגניים, תחליט ציפור חודרנית לעוף דווקא לארובת האור ותמאן להתפנות משם.
אני לא יודעת אם אתן יודעות, אבל פגם גנטי ציפורי, התקוע עמוק במערכת ההפעלה שלהן, גורם לציפורים החשות בסכנה, להאפיל מעלה, והן מתקשות לוותר על יתרון הגובה. ולא שהיתרון הזה עזר לגנץ או להן מול סכנות לא צפויות.
ככל שניסיתי לגרום לה להשתנמך לרום טיסה שיאפשר לה לחצות בקו אווירי את הסלון בדרך החוצה, כך היא התעקשה להיות יותר מטומטמת.
אז טיפסתי על הגג וכיסיתי את הסקיי־לייט בשמיכה עבה מתוך תקווה שתפסיק להצמיד את הלחי שלה לזגוגית כמו נתן שרנסקי בכלא הסובייטי; פיזרתי פירורי לחם למרגלותיה; זרקתי עליה כפכפים, תפוח עץ וצרור מפתחות והיכתי באוויר כל שעה עגולה עם המגב. תקשיבו. אפילו השארתי את הוויטרינה פתוחה כל הלילה ונעלתי אותנו בחדרי השינה מתוך תקווה שבחסות החשיכה היא תרהיב עוז.
"אמא", אמרה לי בתי בבוקר למחרת, "אין ברירה, אנחנו צריכות לשבור את אחת הזגוגיות". "את יודעת כמה זה עולה?" הזדעקתי, "זה יכול להגיע לאלפי שקלים". "אז מה הפתרון שלך?" היא שאלה. "מה הפתרון שלי? הפתרון שלי זה שהחזון הציוני ימות. אין לי כוח יותר. חאלס".
אני מבינה שהמשפט האחרון דורש הסבר. אז הנה הוא: כיוון שהציפור שחדרה אל ביתי הייתה כמעט יונה, נתקפתי לדאבוני במחשבות סימבוליות רחמנא ליצלן.
אני אומרת כמעט יונה, למרות שזו הייתה צוצלת, או בשמה השני - תור, כיוון שאין לי זמן לדיוקים. זמנים קשים ופחדים גדולים, מדלגים על זהויות מורכבות. הרי הכללות הן סימן היכר לפחד. אם יש שמאלנים, ערבים, ימנים, חרדים, מתנחלים, נשים, מזרחים, מה הבעיה שכל מה שנראה פחות או יותר כמו יונה ומחזיק בגולגלתו איי־קיו של יונה הוא יונה?
תראו, אם הייתה חודרת לביתי מיינה או דררה - ציפור ממין פולש - ייתכן שהייתי מטילה על כתפיה עולם אסוציאציות ודימויים אחר, הקושרים אותה דווקא לשיבושים אקולוגיים ולמשבר האקלים ולא, כפי שעשיתי עם היונה, את האחריות המלאה והבלעדית לעתידה של מדינת ישראל.
עברו יום ולילה ויום, ואין. לא זזה. בלילה השני, לפני שהלכתי לנעול את עצמי בחדר השינה, הסתכלתי עליה. היא שכבה בעיניים עצומות, דמומה ומכונסת. "את מעניינת לי את הביצה", צעקתי לעברה, "מצידי את יכולה ליפול כפרי בשל על הרצפה. תעשי את זה כבר. תמותי!"
לפני שנרדמתי, קראתי כמה מאמרים שעניינים זהה: יהיה רע, עוד יותר רע, ואז יהיה טוב. הרציונל? ההיסטוריה האנושית מתקדמת בתנועות מטוטלת - תקופות של גאות ותקופות של שפל. וואו, איזה עידוד, חשבתי.
בבוקר למחרת, הסתכלתי קודם כל על הרצפה. רק כשלא ראיתי גופה, הרמתי בסלואו־מושן את ראשי למעלה. היא לא הייתה שם.
ומבעד לוויטרינה הפתוחה היה נדמה לי שראיתי באופק נקודה קטנה מעופפת.
אפשר להסתייג גם ממה שהחייל בחברון עשה וגם מההפרעה ללוחמים. אז למה העמדה הזאת לא נשמעת?
בשבוע שעבר החצי השמאלני של הפיד שלי היה מזועזע מכך שחייל גבעתי אמר למפגין שבן גביר יעשה פה סדר ושחברו הכה מפגין, והחצי הימני של הפיד שלי עסק בכך שהמפגינים הללו משוברים שתיקה או מה שהם לא יהיו מפירים את הסדר, מטרילים ויוצרים מציאות בלתי נסבלת ללוחמים בשטח. וחשבתי על כך שגם במקרה הזה, כמו באינסוף מחלוקות בין שמאל לימין, המחלוקת לא באמת גדולה כמו הבחירה של כל צד להבליט את מה שנוח לו, או מה שמדאיג אותו יותר. הרי אפשר באמת (ונדמה לי שרוב הציבור הישראלי נמצא שם) גם להסתייג מכך שלוחם אומר לאזרח משהו פוליטי או מכה מפגין שלא לצורך וגם להסתייג מאותם פעילים שמפריעים לעבודת הלוחמים הצעירים שגם כך נמצאים בתנאים כמעט בלתי אפשריים. זה כמעט מובן מאליו שלוחמים צריכים לשמור על איפוק מרבי ולא פחות מובן מאליו שהלוחמים הללו, ששומרים עלינו ביום ובלילה, ממש מקריבים את נפשם וחוצצים בגופם בין הטרור לבין אזרחי ישראל, והם לא צריכים ולא מגיע להם להיות מוקפים במפגינים שמאתגרים אותם עם מצלמות פתוחות כדי להוציא את דיבתם רעה ברשתות. אז איך זה שכמעט איש לא משמיע את העמדה המורכבת הזו? התשובה היא שאנחנו לא חברה בדיון אלא חברה במאבק. אנחנו לא מנסים לברר רעיון אלא להוכיח שאנחנו צודקים. אנחנו לא מנהלים דיון אלא ויכוח. ולי זה כואב. וגם אם אין לי פתרון כרגע אני מרגיש שיש לי ממש חובה להזכיר, גם בשעה הזו שבה זה נראה כמעט תלוש, שאפשר להגיע להסכמות רחבות ואפשר לנהל דיון ענייני על הדברים שאינם בהסכמה, והרגע הזה, שבו נכבד גם את אלה שלא חושבים כמונו, אף על פי שיתמהמה, הוא רגע שאחכה לו בכל יום, שיבוא.
***
אבל אניח לדברים האקטואליים ברשותכם, בשביל להפליג לאחור (אני מוצא לא אחת את מה שכבר אינו אקטואלי כהרבה יותר רלוונטי, מפני שהוא נעדר את האובססיה שמעוורת את כולם): בשבת שעברה הלכתי בגשם לביתה של אמי. היא ישבה שם עם אחיותיה ואחיה, הלוא הם דודיי. בין כל הזיכרונות והסיפורים שהם סיפרו והעלו, שני דברים ממש הפכו את בני מעיי. הדהימו אותי. הראשון הוא שלסבתא שלי, אמם, שנפטרה כשהייתי בכיתה ג', הייתה חסרה אצבע אבל הם לא הבחינו בכך. הייתה לה בצעירותה איזו תאונה עם מכונת תפירה והיא איבדה אצבע, אבל ברוח העדה הפולנית והתקופה, היא מעולם לא דיברה על כך והם, ילדיה, באיזו הדחקה מופלאה או בגלל שהם ראו באמם איזו שלמות קוסמית, פשוט לא הבחינו במה שלכאורה אי־אפשר היה שלא להבחין. אמא שלי למשל שמעה על כך שלאמה אין אצבע בהיותה נערה מחברה שראתה את סבתי ושאלה את אמי למה חסרה לה אצבע. לא חסרה לה אצבע, ענתה אמי, אבל החברה התעקשה ואמי גילתה את העניין. דודי שמע על כך רק אחרי פטירתה מאחיותיו (!), וזאת למרות שבערוב ימיה היה עימה בבית חולים לא אחת וסעד אותה.
לסבתא שלי הייתה חסרה אצבע, אבל ילדיה לא הבחינו בכך. הייתה לה בצעירותה איזו תאונה עם מכונת תפירה והיא איבדה אצבע, אבל ברוח העדה הפולנית והתקופה, היא מעולם לא דיברה על כך והם, ילדיה, באיזו הדחקה מופלאה, פשוט לא הבחינו
בדיוק צפיתי באיזה סרט דוקמנטרי שהעיף לי את הראש, "החבר הגאון שלי מהתיכון" שמו, על אדם שבגיל 30 חזר לכיתה י"א לשנה שלמה ואיש לא קלט שהוא גדול מכולם. בזמן הצפייה שאלתי את אפרת, שלא צפתה איתי בסרט, בן כמה הוא נראה לה והיא הביטה לרגע על המסך ואמרה: "ארבעים כזה". אבל חבריו לכיתה לא רצו לראות שהבחור הנחמד הזה גדול מהם, ממש כמו שהדודים שלי, ילדיה של סבתי, לא רצו לדעת שחסרה לאמא אצבע, ומה אנו ומה חיינו בלי היכולת להדחיק מעת לעת אמיתות שאין לנו עניין להתמודד עימן?
***
הסיפור השני הוא על סבא שלי. משה רוזה. אני קרוי על שמו אגב. יש לי שני שמות - משה וחנוך. כשמעלים אותי לתורה בבית כנסת אני מקפיד להגיד לגבאי לומר משה קודם (משה חנוך ולא חנוך משה), כי היה ויכוח משפחתי כשנולדתי אם לקרוא לי על שם סבא משה או על שם סבא חנוך, והפשרה הייתה שיקראו לי בשני השמות, ובגלל שביומיום ישתמשו בחנוך אז השם הראשון יהיה משה. כשהייתי ילד הייתי מעביר תמיד בזמן התפילה לעמודי ההקדמה של סידור רינת ישראל כדי לקרוא שוב את הקרדיט שניתן לסבי על הסיוע שנתן בהגהות ובעבודה על הנוסחים של התפילה. עבור הילד שהייתי, אם מציינים אותך בהקדמה של סידור רינת ישראל, עשית משהו בחיים שלך. אתה סלב.
11 צפייה בגלריה
משהו בזיכרון שלו חוגג בר־מצווה בישיבה בפולין, בלי לומר לאף אחד, פשוט שבר לי את הלב. הרב משה רוזה, סבא שלי
(צילום: אלבום משפחתי)
***
הרב משה רוזה ז"ל נולד ב־1912 בעיירה קטנה בפולין, שצ'וצ'ין קראו לה, הוא היה בנם של שמואל־יוסף וטויבה רוזה. הוריו נספו בשואה. הוא התבשר על כך בגלויה שקיבל כשהיה בארץ, גלויה שבה נכתב לו שכל יהודי העיירה הוצאו להורג. כך התבשר על מות הוריו. אחד מאחיו, מלכיאל, נפל כחייל בצבא פולין במלחמת העולם השנייה. בהיותו בן 12 נשלח ללמוד בישיבת לומז'ה בפולין. היא הייתה רחוקה מביתו. הוא התגלגל בדרכים ימים ארוכים ופעם הגיע בלילה לאיזו עיירה והלך לישון בבית הכנסת. בחוץ היה שלג והוא זכר את הקור של אותו לילה עד אחרית ימיו. בכל מקרה, הסיפור שטילטל אותי הוא שהיה לו בר־מצווה בזמן שהיה בישיבה. הוא קיבל מכתב מהבית שמזכיר לו שיש לו בר־מצווה. הוריו ביקשו שלא ישכח לעלות לתורה. אבל הוא התבייש להגיד לגבאי ולא עלה. אחרי כמה ימים הגבאי ראה שהוא מניח תפילין ושאל אותו למה לא אמר לו שיש לו בר־מצווה. התביישתי, הוא השיב.
***
אולי זה נשמע קצת תלוש, אבל בשעה שאנשים התווכחו על הסרטונים מחברון וכל צד ניסה להוציא מהם עדויות לצדקתו, אני חשבתי על סבא שלי. על כמה התקדמנו מאז. ואני לא עד הסוף יודע להסביר זאת, אבל אף שזה אירע לפני כמעט מאה שנה, משהו בילד הזה בישיבה בפולין שחוגג בר־מצווה בלי לומר לאף אחד, פשוט שבר לי את הלב. שבת שלום.
אחרי הספירה / העולם הכדורי ידע עליות ומורדות. וכשבשבועות האחרונים, בעוד כולם עוקבים כאיש אחד אחר הסכינאות ברחובות והבעיטות בכדור בקטאר, למדתי לפתע מידיעה בעמוד האחורי בעיתוננו שוואו - אני, אתה ואת, אנחנו חלק אינטגרלי מתוך שמונה מיליארד אנשים ואנשות שהם אוכלוסיית העולם, לפי הספירה האחרונה של האומות המאוחדות, המכוּנות גם ה"או"ם שמום".
"זו צמיחה עולמית חסרת תקדים", הודיע סופר האו"ם שספר אותנו תוך כדי שחלק מהמיליארדים פיזזו, ישנו, טסו, זזו, בעטו זה בזה ובכדורים ונולדו או הלכו לעולמם.
אבל מה זה אומר שסופרים בני אדם, שכולם בעצם אנונימיים עם פה, ראש, שיער ולב אדום ורוטט כמו באמוג'ים? מה זה אומר בכלל להיות חלק מאוכלוסיית עולם שלא בחרת להיוולד בו, שמדברת שפות שונות, שעוסקת בסקס ובאלימות, שהתעלפה מהבעיטה של ישראלסון הברזילאי (שהזיז את כדור הארץ בכמה סנטימטרים) ושעוקבת ערב־ערב באובססיביות אחר מזג האוויר, הנפילות והעליות בבורסה וזמני יציאת הרכבות מתחנות בעולם. לפתע הבנתי שזה אומר שאנחנו בעיטת ההמשך של משהו שהיה קודם, וגם היורשים האחראיים על כל מה שיהיה. האחריות שלנו היא להשאיר עולם מתוקן וטוב יותר למי שיבואו לבעוט פה אחרינו.
יאללה, עד 120 / הידיעה על שמונה מיליארד הפזורים בעולם טילטלה אותי אולי כי כל אחד רואה לפעמים רק את הנעשה מתחת לאף שלו. בתוך כל זה הירהרתי איפה בכלל נמצאות התודעה והחתירה לשלמות ולטוב בעולמנו האלים והחלומי כאחד. כמה מאיתנו, סִלחו לי, מבינים שבתהליך כזה או אחר כל שמונת המיליארד האלה, שנספרו נכון ללפני כמה שבועות, יתחלפו באחרים. כי לפי גרסת האו"ם, ב־2080 כבר יהיו בעולם יותר מעשרה מיליארד, ואנחנו לא נהיה ביניהם. וזה מוזר. הרי כל כך חיבבנו את עצמנו ורצינו לחיות חיי נצח.
אז אפרופו חיי נצח. נכנסתי לסדרת הדוקו של השחקן האוסטרלי כריס המסוורת' (זה שמשחק את ת'ור) שהלך על ניסיונות אקסטרימיים להוכיח שאפשר למשוך את החיים האלה לקצה, עד מעבר ל־90, 100, 120, אם עושים כל מיני פעולות מקדימות כמו צומות חריפים בני ארבעה ימים, או יורדים ללב הים הארקטי בנורווגיה כדי לשחות במים בקור של מינוס־מינוס, כי קור עז כזה משכך כאבים, מציל חיים ומאריך אותם. אחלה סדרה. 45 שנה חיכיתי לה (ככתוב במודעה המזמינה של הסרט החדש של ספילברג, “הפייבלמנים”). בעיקר נפעמתי כשכריס חצה את הים הקפוא בשחייה כמעט בלי להרגיש את אבריו. אז ישר לקחתי את עצמי בידיים, נכנסתי באומץ לטוש, התקלחתי בחמים־קרים, חמים־קרים עד שקפא לי הכל ואחר כך צמתי שלוש שעות מהבוקר עד ארוחת הצהריים. וזהו. כי כמה אפשר לא לאכול?
כשמיליארדים זזו בעקשנות בשדה התעופה בניו–יורק, ילדה אחת קטנה ותמה עמדה ושאלה: למה? "היי, אל תעשי לי סצנות", גערה בה האמא והאבא אמר, "יאללה נלך כי המטוס מחכה לנו"
מסי ומסיב / אוי, איזה רעש הם עושים שמונה המיליארדים הבועטים, עם כל הבלגן החיצוני והפנימי והשופינג בלאק פריידיי שלהם. כמה מתוכם הם מסי אחד, או מקי סכינאי ברחובות, או דיסני בחלומות; כמה הם הורים חמודים שדוחפים את עגלות ילדיהם שהצטרפו לא מזמן לספירה; כמה הם חסרי מולדת, טרוריסטים או פיות רעבים שמתחננים ללחם, אורז ופסטה. וגם כמה פעמים הם יצרחו מחר זה על זה בכבישים "תעוף לי מהעיניים" ומצד שני יחששו להישאר לבד (כשכולם עפים להם מהעיניים) כי זו מהות הבדידות הקיומית של המיליארדים.
חבורה של אשליות / יום אחד פגשתי איש אחד מהשמונה מיליארד שהתכונה הכי נפלאה שלו הייתה שהוא היה פשוט הוא. כלומר אחד שגדל בין שדות לחלומות, התגנב בנעוריו לרכבות משא, התאים עצמו לנוף ולחוף וקרא לעשות אהבה ולא מלחמה. וככה, יחד עם עוד כמה חבר'ה, התגלגלנו בשנות ה־70 המופלאות לחבורה קטנה שרכבה על וספות סקסיות ולמברטות איטלקיות, התווכחה על כל דבר וניסתה לשכנע את המשוכנעים בטיבו המופלא של העולם המתחדש בו חיינו. החיים הרי תמיד סמויים מן העין ולכן ראינו רק את מה שרצינו לראות. כשהתבגרנו היינו נפגשים בימי שישי בבוקר בבתי קפה ומתיימרים לחשוב שאנחנו חכמים יותר מהשלטון ומכולם מסביב, מלבד המלצרים.
וככה, תוך כדי עדכוני חיים, לא הבחנו איך מיליארד שערותינו מלבינות עם הזמן והעפעפיים נופלים לנו. עם הזמן חלק מאיתנו התכרס (גידל כרס) ופרש מהחבורה בעוד חלק אחר התעדכן בקורקינטים, או החל לרוץ קילומטרים, לעשות קיק בוקסינג ולרכוב על אופניים, וחלק המשיכו לחשוב שניצחו (לדעתם) בכל תחרויות מלכות היופי, האופי, הבישול, הפוליטיקה והשכל. דוגמה לאשליות התקועות והכלואות בנו כחלק משמונה המיליארד.
למה? / זה היה בשדה התעופה בדרך לניו-יורק. כשמיליארדים זזו בעקשנות לעבר המטוסים הממריאים, ילדה אחת קטנה ותמה עמדה בשדה ושאלה: למה?
"היי, אל תעשי לי סצנות", גערה בה האמא והאבא אמר, "יאללה נלך כי המטוס מחכה לנו".
התיישבתי ליד החלון במטוס, הבטתי במיליארדי הכוכבים בשמיים ובכנף המטוס שכל חיי חששתי שתתפרק בטיסה ושאלתי את אחד מהמיליארדים, טיפוס מוזר שישב לידי וקרא בספר קהלת, "סליחה שאני שואל, אבל אולי אתה יודע למה?"
"אנחנו לא יודעים כלום", אמר.
"אפילו לא למה מטוס טס ולא נופל?" שאלתי כשהמטוס רעד.
"את זה דווקא יודעים", ענה. "אבל כרגע אני עסוק בהבנת המשפט הקהלתי, למה 'מה שהיה הוא שיהיה'", התנצל. ואני הבטתי באיש שנראה לי גם מוזר וגם סקרן וגם בודד כמו כלב.
מסיבות / כששמונה מיליארד בני אנוש עסוקים בפוזות, קנאות ותחרות על כסף, שלטון וכוח, הם נראים בסוף כמו בני משפחה אחת שהולכים מכות על כוסית היין בשישי. כשהם לא יודעים שיש להם אחריות על העולם ואקלימו, הם מתפקדים כמו שכנים בבניין שעומד לקרוס עליהם.
אבל מאידך, כששמונה מיליארד יוצאים לרקוד במסיבות (כי הם מבינים שמחר האתמול ייעלם להם ולא יחזור), הם רוקדים זוהרים שמחים וסקסיים במועדון הלבבות והאמוג'ים האופטימיים של סרג'נט פפר.
כל דקה משנה את חיינו, אז זה בהחלט נחמד להתעסק בספירת כבשים, כוכבים, כסף ואנשים. אבל תגידו, מישהו מכם ספר כמה צפירות עצבניות ומפחידות כל אחד עובר ביום נהיגה בכבישים? כמה מריבות על הבורא היחיד והמיוחד, כמה קרבות רחוב, תשבצים לא פתורים וזבל משאירים אחריהם השמונה מיליארד מדי יום ביומו?
"אז כשהכל משתבש אעמוד בפני אדון השיר ועל דל שפתי... הללויה", כתב אחד מהמיליארדים לשעבר, הזמר־משורר ליאונרד כהן, בניסיון לנחם ת'עולם המורכב שנקרא האנושות.
נחיתה בשדה / בטיסת הסולו בלילה ההוא לניו־יורק ניסיתי לספור כוכבים אבל לא הצלחתי. וכשמטוס הסילון (לארצות־הברית) נחת בשלום, ראיתי ליד מסוף המזוודות את הילדה, האמא, האבא ואת האיש עם התנ"ך וספר קהלת שישב לידי. וכשחלף על פניי לרגע עם מבט מצועף ועפעף נופל היה נדמה לי שהוא אולי קהלת בעצמו.
אחר כך הזמנתי המבורגר בטעם ג'אנק חריף וכשיצאתי ביציאת הנוסעים התחבקתי עם זו שחיכתה לי עם שלט ועליו שמי, ומילמלתי לעברה את המילה געגועים, וזה למרות שלא הכרנו בכלל (כי תדעו שכל אחד מהשמונה מיליארד מתגעגע תמיד למשהו ולמישהו). והשבוע, כשהחלפתי בטוש במהירות ממים קרים למים חמים, דימיתי שאני השחקן כריס המסוורת', או כל אלה שהשתילו לנו בתודעה שכדאי לחיות חיי נצח בין שמונה המיליארד המוטרפים ובועטי הכדור הנוכחיים.
