המטרה: למצוא את הביחד בתוך האבל והפחד. האמצעי: לזכור את אלו שכבר לא יוכלו לחבק ולנשק
זו האזעקה השלישית היום, אבל הפעם היא מגיעה בלילה, כמו להקת זאבי רפאים רעבה שמייללת אל הרוח. שנינו רצים במדרגות אל הקומה השנייה של הבית. שם, בחדר שהיה פעם של דניאלה כשהייתה קטנה ועכשיו הוא החדר שבו אני מקפלת כביסה ומגהצת, נמצא הממ"ד. רן עושה את כל הפעולות הרגילות, מושך את הכלבה שלנו כדי להכניס אותה פנימה, טורק את הדלת. מושך את חלון הברזל עד הסוף. "כמה זה ארוך הפעם", אני אומרת לרן, "כנראה יש מטח ממש כבד". אני לא אומרת את מה שאני באמת חושבת, שאולי הפעם זו הפעם, אולי הפעם נשמע בום כל כך חזק שכל הבית ירעד, ואז יהיה חושך, ולעולם אני כבר לא אדע מה הרג אותי. טיל מתוחכם יותר ששלח חיזבאללה, או קבלן ישראלי קומבינטור שהתקמצן על בטון ופלדה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
שנינו מתיישבים על מיטת הנוער הישנה, רן כבר עם הראש בתוך הטלפון, מוודא איפה נמצאות הבנות שלו. אני ילדה טובה פיקוד העורף. מגוננת על עצמי עם הזרועות. ואנחנו שוב לא מתחבקים, שוב לא מחזיקים ידיים. למרות שנשבעתי לעצמי שאני סוף-סוף אמצא את הדרך חזרה אל הגוף שלו, אחרי ימים ארוכים שבהם אנחנו לא מצליחים להתחבר. אני רוצה לתת לו יד, אולי לבקש ממנו שיחבק אותי, אבל זה מרגיש כל כך מלאכותי אחרי שכל היום הזה פשוט לא הפסקתי לצעוק עליו ולהתעצבן.
"תהיי קצת רכה אליי כבר", הוא אמר באיזה שלב של היום, "גם אני באבל, גם לי קשה, את חייבת להפסיק להוציא עליי את כל החרדה והכעס שלך". ולרגע אחד חשבתי שהוא צודק, שכמה זה חבל שבמקום לעמוד מול הסופה הזו יחד אני מתעקשת לעמוד מול הענן השחור שלה לבד. מאז 7 באוקטובר אני קצרה, חדה, קופצת על כל מילה שלו כאילו שהיא באה להכאיב לי, לא מסוגלת לתת לרן מילימטר מעצמי, את כל מה שיש לי אני שומרת רק לי, וגם זה בקושי מספיק לי עד הצהריים.
שלושה בומים נשמעים. רן קם מיד, גם הכלבה, שניהם תמיד ממש ממהרים לצאת מהממ"ד ולא מחכים את עשר הדקות התקניות כמוני. הוא יוצא ואני נשארת על המיטה, ומרגישה כל כך בודדה. כי מה אם היינו מתים, מה אם זה היה הרגע האחרון שלנו. ככה זה היה נגמר? היו מוצאים שתי גופות שבכלל לא קשורות אחת לשנייה? הגבר מחובק עם הסמארטפון, האישה מכסה על עצמה בידיים. כבר כמה שבועות שאנחנו לא מצליחים להתחבק ליותר משנייה בלי שאני זזה. כל דבר הכי קטן מגרד אותי, נוגע לי ישר בקצות העצבים המרוטים שלי. ואני לא מצליחה להרגיש שום דבר אחר חוץ מיגון. יגון כבד, שחור. כמו נפט שפוך בנשמה שלי. וזעם, את כל הזעם שיש לי על חמאס, על המדינה, על הצבא, על המודיעין, על הילדים הקטנטנים שנשחטו כי משום מה אף אחד לא בא להציל אותם, את חמתי הזו אני שופכת עליו.
החברות שלי כרגע מתחלקות לשתי קבוצות. אלו שהבעל שלהן נמצא במילואים, והן נשארו בבית עם ילדים קטנים. ואלו המבוגרות יותר כמוני, שהילדים שלהם כבר מתבגרים ושבן הזוג שלהם לא נקרא למילואים ובעצם קיבל מסר מאוד ברור מהמדינה שלו – אתה זקן וכבר לא נחוץ לאף אחד. וכל החברות שלי שנמצאות עם הבעל בבית? מדווחות שהזוגיות שלהן בקושי, או לפחות במצב לא מי יודע מה. אנחנו לא רוצות להיות הנשים האלו, אבל יש בנו משהו ששופט את הגבר שלנו בן ה-50 שלא עלה על מדים ולקח תת-מקלע ויצא להגן על המולדת.
פתאום, במכה אחת, הגבריות הישנה עשתה קאמבק. כולן מחפשות לעצמן איזה תואם עמוס תמם במדי ב' מאובקים, כזה שיודע לפרק נצרה של רימון בשיניים חשופות ולתפעל תותח.
זה כל כך שטחי מצידנו, אבל בעצם גם זה הכי עמוק. כי הווילון הזה שמפריד בין החיים לבין המתים? הוא כל כך דק עכשיו, פרום, שהוא כמעט נקרע. כמעט בכל שנייה יכול להיות הסוף, הסוף שלי, הסוף של המדינה, חיזבאללה שמצטרף מהצפון, איראן שזורקת איזו פצצה ארורה וגומרת עלינו. ובמקום בו ההישרדות כל כך נוכחת כל דקה וכל שנייה, חולשה היא לא רק משהו בלתי נסבל. היא משהו שאשכרה מסכן את החיים שלך.
"אם מחבל נכנס עכשיו אבוד לנו", אני אומרת לרן. "מה", הוא כועס, "את באמת חושבת שאני לא אגן עלייך עד המוות?" והוא צודק, יש בו אלימות כבושה, איזו עצבנות קפיצית של אולר שווייצרי שתמיד עשתה לי את זה. התלהבתי כשהוא סיפר לי שהוא פירק במכות שני אנטישמים שהוא פגש במקרה בפאב בפראג. התעצבנתי עליו כשהוא צעק על איזה דוש שמנוני שהחמיא לי בצורה יותר מדי מינית בבר, אבל בסתר ליבי התפעלתי ממש. אבל עכשיו? עכשיו זה העולם האמיתי. בלי מסכות, בלי מאבטח מסיבות שיבוא להפריד, מול בני שטנים סדיסטיים שלא מעניין אותם שיש לנו רב-בריח.
"סליחה", אני מנסה לומר לו, "מצב המלחמה הזה מעורר בי איזו אישה עתיקה ותלותית שרוצה לדעת שיגנו עליה". "את חושבת שאני לא שונא את עצמי שאני לא חייל עכשיו", הוא אומר, "אבל למען השם, גם בי יש גבר עתיק, וקשה לי לסבול שהאישה שלי רומזת שאני חלש".
אני מחבקת את רן, זה עדיין קפוץ ומשונה, כי חודש שאני צועקת או כועסת. ובכל זאת, נגד כיוון הזוועה, אני שמה יד עליו, כדי לאהוב גם כשהלב מרגיש רק שנאה ופחד, כדי להיות ראויה לכל מה שקיבלתי לגמרי בלי מאמץ
ואולי זה בכלל האבל. כי כל אחד מאיתנו לוקח אותו אחרת. אותי זה מילא בפעלתנות משונה, סוג של מאניה. שבוע אחרי שיצאתי מההלם החלטתי שאני חייבת לעזור, ומאז אני מתנדבת או ממציאה התנדבויות מוזרות. ורן? רן איטי בהשוואה אליי, הוא בעצמו מודה בזה. "אני לא עומד בקצב", הוא אומר, "זה כאילו שהפכת לאמי הגנרלית, את כל הזמן בסמסים על דברים כמו מה מידת התחתונים והנעליים". הוא אמנם מסיע אותי עם כל השקיות לכל כתובת שצריך, אבל רואים שזה לא מתאים לנפש שלו.
אבל זה דבר כל כך פרטי, אישי. אף אחד לא מתאבל בדיוק באותה הדרך שבה מתאבל האדם האחר. אצל כל אחד זה קוקטייל שונה לחלוטין של רגשות ותגובות. ורואים אותה מאוד טוב בבוקר או כשאנחנו מתעוררים באמצע הלילה, כי כל ישראלי בעצם קם רדוף מתמונה אחרת, מנסה בכל כוחו להתעורר מסיוט שונה ומגלה שהוא לא מצליח. רן קם כל בוקר עם התצפיתניות. דווקא הן התמקמו לו כמו נעץ של כאב בלב. אני קמה עם הילדה החטופה בת ה-16 של הדס קלדרון, שמה סהר, והיא יפה כמו סחלב ושמחה בדיוק כמו הבת שלי. לפעמים אני קמה עם דפנה בת ה-15 שרצחו לה את אבא ואת החברה שלו מול העיניים. עכשיו היא לבד עם אחותה אלה בעזה. יש לי חברה שעוברת טיפולי פוריות, היא קמה עם כפיר ביבס, התינוק הג'ינג'י החטוף, חברה אחרת שמתעוררת עם הסבתות שיושבות בשבי בלי תרופות ומשקפי קריאה.
ויש את הפוסט ההוא שלא יוצא לי מהראש. כתבה אותו נוגה פרידמן החכמה והמוכשרת, שבעלה עידו ז"ל נרצח בשבת השחורה לפני חודש. עידו היה לוחם שלדג, וכשהגיעה הקריאה הוא פשוט עלה על מדים, יצא לדרום כדי להציל כמה שיותר נפשות ולא חזר. נוגה כתבה את הטקסט הזה כשחזרה מההלוויה של בעלה. "כמה שרציתי לדבר על סקס בהספד שלי לעידו", היא כתבה במשפט הפתיחה הכי טוב בהיסטוריה. היא הסבירה שהיא יודעת היטב שזה לא מקובל לדבר על הסקס שהיה לה עם בעלה באמצע הספד בבית העלמין, מול כל המשפחה והכל. ומצד שני, היא כותבת - "אינעל דינאק, זה לא סוד שהזוגיות שלנו הייתה מינית... אז למה אני לא יכולה לבכות בפומבי את האובדן של המיניות שלי כשאני מאבדת את אהובי?"
22 צפייה בגלריה
כל ישראלי קם רדוף מתמונה אחרת. יש לי חברה שעוברת טיפולי פוריות, היא קמה עם כפיר ביבס, התינוק הג'ינג'י החטוף
אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שבה קראתי אלמנה צעירה שמעיזה להתנסח ככה. ומכל המשפטים בפוסט ההוא, משפט אחד ספציפי נמצא איתי כל הזמן. "אני חשה חרטה אמיתית על כל אחת מהפעמים בהן הוא רצה לשכב איתי ולא הייתי בעניין… המסר 'אחיותי, תשכבו עם הגבר שלכן בכל פעם שהוא רוצה!' לא ייצא מדל שפתיי, אבל אם במקרה האיש שלכן לוחם ואיש קבע ומלחמה איומה פורצת והוא מתנדב לקו ראשון על אף שהוא מבוגר כי זה האיש, ואז נהרג בקרב, אתן עלולות להרגיש תחושת החמצה על כל אותן אורגזמות שלא התארגזמו". כשקראתי את המשפט הזה, התמלאתי בעצב כי ידעתי, פשוט ידעתי שאם בן הזוג שלי חלילה יירצח או ימות עכשיו גם אני אצטער בדיוק על הדבר הזה. על כל מגע שלא ננגע, וכל נשיקה שלא נושקה. זו כמו איזו צוואה כזו שקיבלתי מאיש נפלא ומת שלא הכרתי, צוואה חשובה שאני לא מנסה אפילו למלא.
זה ממלא אותי בכל כך הרבה אשמה. הנה היא, אישה כזאת יפהפייה, מאוהבת. הייתה להם את המשפחה הכי מושלמת, ואגב, זה מה שאני חושבת על כל המשפחות בתמונות של המשפחות שנגדעו. הם תמיד נראים כמו ההורים הכי טובים שיש, כאילו הם ידעו להתנשק מעל לקערה עם בצק מותפח, או לשים את השיר הכי כיפי של דה וויקנד בדיוק ברגע שהקפה רתח על הכיריים.
לא, זה לא ייתכן שדווקא הם אינם, או שמישהו מתוכם נגדע, ושכל השפע הזה נלקח מהם, ואני אשב פה ואתקיים במין לופ טפל ומדכא של חדשות. גם ככה אני לא ראויה, הילדות שלנו גדולות, אנחנו גרושים, אולי אף אחד לא היה מסתכל על התמונות שלנו וחושב "איזו משפחה מושלמת". ודווקא אנחנו קיבלנו את המתנה הזו של לשרוד, אז מה, נעביר אותה בשקט וטינה וראש בסמארטפון? אז אני יורדת ומחבקת את רן, זה עדיין קפוץ ומשונה, כי חודש שאני צועקת או כועסת או קצרה, כי חודש שעוד לא הבנתי בשביל מה להמשיך הלאה. ובכל זאת, נגד כיוון הזוועה, אני שמה יד עליו, כדי לאהוב גם כשהלב מרגיש רק שנאה ופחד, כדי להיות ראויה לכל מה שקיבלתי לגמרי בלי מאמץ. ×
אני הדור שלא תיכנן לדעת עוד מלחמה. לא כמו המלחמות "ההן". חשבנו שאנחנו ישראל 2.0. טעינו לגמרי
נשים
"אתה לא מבין, אבל נשים לוקחות את הדבר הזה אפילו יותר קשה", אהובתי אומרת לי השבוע באיזה רגע נוסף שבו כל גופה כמו מתכווץ פנימה, ואני מזהה בקלות את סימני החרדה הנדירים שלה, שאומרים משהו כמו: הכול גדול עליי כרגע, קח פיקוד במקומי לחמש הדקות הבאות, תכף אשוב. הדבר הזה קורה מדי פעם – לרוב אחרי שהיא שוקעת לזמן ארוך מדי בטלפון הנייד, נלחצת מכל הכיוונים ומגיחה בחזרה כשהיא מוצפת לגמרי בזוועות ובשמועות.
"זה כי המלחמה הזו פלשה לבתים", היא ממשיכה. "זה לא קרה באיזה 'שם', זה משפחות וילדים שנכנסו להם הביתה ורצחו וחטפו אותם. זה הקן הביתי שהם הגיעו עד אליו, והקן הזה הוא כאילו שלנו, כאילו באחריותנו, ולכן נשים מרגישות את זה יותר חזק כאיום ופלישה וחילול".
אחר כך היא משתתקת, וגם אני.
שנינו יודעים; היא ניסחה כרגע מחשבה קצת מיושנת, אפילו סטריאוטיפית; כאילו הבית הוא איזו נחלה נשית בעיקר, וכאילו אם האויב הגיע לך עד למטבח ולחדר השינה יש כאן כבר משהו שלא שייך לאיזה שדה קרב מרוחק וקשוח, אלא לרחם הביתי עצמו.
זו מחשבה כמעט פרימיטיבית (משהו כמו: נשים מקננות, גברים צדים) – אבל המלחמה כמו מחזירה אותנו למצב פרימיטיבי וראשוני יותר, עם הצרכים והרגשות הבסיסיים – הגנה, נקמה, מזון, מחסה, נושאת מטוסים אמריקאית – ואולי גם החלוקה המגדרית המתקדמת והשוויונית כורעת תחת הדבר הזה. ואולי היא צודקת: ישראל מוצפת עכשיו בזעקות שבר נשיות, קינות נשיות, יוזמה נשית, לוחמות קרביות ולוחמות אזרחיות. זו מלחמה שלא שולחת את הגברים לחזית ומשאירה את הנשים מאחור לחכות למכתב, לשובם הביתה או להודעה איומה; זו מלחמה שהתחילה בעורף, מלחמה שהגיעה לנו עד לילדים, עד לתינוקות, עד לשחלות. גברים מבינים ומרגישים וזועמים ונוקמים דברים כאלה, אבל מתעטפים באיזה שריון ביטחוניסטי-לאומי; נשים זועקות ומקוננות וחיות ומתות דברים כאלה, והם נכנסים להן מתחת לאפידרמיס.
אלו לא דברים שנכון לכתוב או לחשוב בזמנים רגילים, ואולי גם עכשיו לא. אבל חרבות ברזל – שם שכולו, לכאורה, מתכת גברית בלתי עבירה – היא אולי המערכה הישראלית הראשונה שבה שאגה נשית מחרישת אוזניים וקורעת לב מובילה את הכוחות קדימה, או, במקרים מסוימים, פנימה. אין טעם להתעלם מזה; ממטבחי המתנדבים הענקיים של העורף ועד לחזית הלחימה הקרקעית בעזה, חרבות ברזל מאיישות לא רק תפקידים, אלא גם סנטימנט וגישה.
זו מלחמה שהכל בה אישי, והמשא הרגשי והנפשי הזהה לכולנו – נדמה לי שזה מה שאהובתי ניסתה להגיד לי – נופל הפעם באופן כבד יותר על כתפי הצד הנשי. לך תסביר. בעצם אל תלך. לא בחמש הדקות הקרובות.
גברים
אבל אולי קל יותר להגיע למלחמה הזו ממקום נשי, כי כגבר ישראלי אתה נדרש, כרגיל בנסיבות ביטחוניות כאן, לשלוף איזו ארשת ידענית – אם אין לך, תזייף – ולהצטייר כמבין משהו במשהו. לזרוק מושגים או לפחות להסגביר אותם, או במינימום – אם כל זה גדול עליכם – לא להגיד שום דבר שיסגיר את העובדה שאתם אשכרה מפחדים כמו כולם.
באופן אישי אני מגיע למלחמה הזו ממקום רכרוכי במוצהר; כמויות היגון האינסופיות – לא משני הצדדים, מהצד שלנו מספיק לי מעל לראש – מאיימות להכריע ולשתק אותי. המחשבה על הילדים החטופים בעזה מטביעה אותי בסיוטים.
אני שומע את רטוריקת המלחמה הבלתי פוסקת, מ"עם של אריות" ועד "הופכים עליהם", מ"תרחישי קיצון" ועד "שיגורים ממיליציות שיעיות בתימן" – ומדי פעם אפילו תורם בעצמי משהו כמו "לא כל המיפקדות שלהם חוסלו", כאילו יש לי מושג ואני לא סתם מזיז שפתיים – אבל לעזאזל, כל הדבר הזה הוא מציאות חלופית ובלתי נסבלת מבחינתי.
והנה סרט חיי הופך בבת אחת לסרט אימה ואז לסרט מלחמה - ואני ניצב במרכז, אנטי–גיבור עירום וחף מכל מה שחשבתי שאני שייך אליו או מסתפח אליו
כי אני גבר ישראלי נמושה. גבר ישראלי מהדור שלא תיכנן לדעת עוד מלחמה. גבר ישראלי שבאמת האמין שלא יהיו עוד מלחמות כמו המלחמות "ההן". נכון, הייתי בסביבה בלבנון ובסרט ההמשך, הייתי במלחמת המפרץ (על איזה גג תל־אביבי), הייתי בכל הסבבים מול עזה – אבל המלחמות הגדולות היו מבחינתי רק מורשת קרב של דורות קודמים וסיפורים וטראומות של אנשים מבוגרים יותר.
הם ראו את התופת האמיתית. הם נלחמו באמת. הם צנחו במיתלה, נהרגו בחווה הסינית, חצו את התעלה. הם שכלו אבות ובנים, פדו שבויים, הקימו את אגרנט. זו הייתה ישראל של פעם. ישראל של מאורות גדולים וליקויי מאורות ענקיים, של רנו 5 ולהקות צבאיות ונעמי שמר וילדים ששולחים ממתקים לחיילים בחזית.
אני כבר גדלתי לתוך ישראל אחרת. ישראל 2.0. ישראל שלא תדע עוד מלחמה – כלומר תחיה על חרבה, בסדר, אבל החרב הזו לא צריכה באמת להישלף אי פעם מהנדן; יש לנו צבא שמסוגל, במידת הצורך, להוריד לברכיים כל אחד מצבאות ערב עוד באותו יום, לא? ויש לנו – בסדר מתקדם – כבלים, אם־טי־וי, הופעות בפארק, רפורמה כלכלית, שמיים פתוחים, ערוצים מסחריים, שלום עם מצרים, ערפאת וירדן, גראנג' ישראלי, היפ־הופ ציוני, הייטק עולמי, TLV בירתנו, גלובליזציה – יש לנו הכל. יש לנו נורמליות, ונורמליות הייתה כל מה שהדור שלי אי פעם רצה.
מלחמה? לא יקרה, עברנו את השלב ההוא. אנחנו העולם עכשיו, אנחנו חלק, אנחנו סניף שוקק של המערב בעיבורו של המזרח – גם אם התיכון – וכל המראות ההם של מילואימניקים מאובקים שחוזרים עם נשק מהיחידה ומחבקים את הילדה לא אמורים היו להיות מנת חלקו של הדור שלי.
והנה סרט חיי הופך בבת אחת לסרט אימה ואז לסרט מלחמה – ואני ניצב במרכז, אנטי־גיבור עירום וחף מכל מה שחשבתי שאני שייך אליו או מסתפח אליו. המערב מפנה אליי עורף (היי ביורק, ביי ביורק) ואני נתון בעיצומה של מלחמה ישראלית מלאה בשכול, גבורה ומחדל גדול ונורא.
ונדמה לי שטעיתי בכל. טעיתי בתפיסתי העצמית. טעיתי בהבנת זהותי ותפקידי כגבר ישראלי ויהודי, ולא הפכתי לשום אלון בן דוד, צביקה יחזקאלי או אפילו עמית סגל – שנדמה שכולם נמצאים, איכשהו, בשיא האלמנט שלהם כרגע; לא, אני הפכתי לסתם אזרח העולם, לפחות אצלי בראש.
ועכשיו, כשאני והעולם כבר לא, נשאר לי רק להעמיד פנים שיש לי מושג במשהו ושגם אני גבר ישראלי מיליטנטי, למרות שבכל פעם שכתבנו הצבאי מפרסם ש"רק התחלנו", אני בעיקר לחוץ להתחיל כבר לסיים.
כי הנה אני במלחמה הזו; סתם עוד פחדן. מי שכל אוקיינוסי הצער האינסופיים שהמלחמה מביאה לא מצליחים לחלץ ממנה דבר זולת ייאוש. על המקום הזה, על החיים האלה, עלינו.
אז תעברו הלאה, אין בי שום דבר להיאחז בו. רק תוגה על מה שיכולנו להיות, ומה שכבר לא נהיה.
תוכניות / הכול היה פעם. ולמרות שזה נראה לפני המון זמן ה"פעם" הזה, זה היה לא מזמן בכלל. וכך חלף חודש מאז שהיו לנו תוכניות פשוטות שנהרסו ברגע. חלק אמרו שילכו להסתפר ביום ראשון. חלק עמדו להתחתן ושלחו לנו "סייב דה דייט". חלק תיכננו טיול אחרי צבא, או הליכה למסיבת טבע תמימה. מימוש אהבה, קריירה, או לימודי רפואה כמו שחלם ותיכנן ליאור ארזי ז"ל יפה התואר מקיבוץ גבעת חיים איחוד ששירת כפרמדיק ולוחם בשלדג ונפל בקרב בעזה.
וכששרתי לזכרו בהלווייתו השבוע בבית העלמין הקטן בגבעת חיים איחוד את השיר "זמר לבני ליאור" מאת נתן יונתן, ששכל את בנו ליאור במלחמת יום כיפור (וביקש ממני באותם ימים להלחין ולהקליט אותו), בכייה של משפחת ארזי שעמדה לא רחוק ממני קרע את השמיים. אז שרתי ובכיתי איתם. ואיך לא? "זמר לבני ליאור" הוא השיר הראשון לזכר שני הליאורים:
"לִכְשֶׁתִּגְדַּל לִיאוֹר שֶׁלִּי, יַלְדִּי,
תֹּאחַז בִּי אַבָּא פֶּתִי, בְּיָדִי.
בִּצְעָדִים כְּבֵדִים וְרוֹעֲדִים,
אֵלֵךְ אִתְּךָ אֶל עֵבֶר הַבָּתִּים.
תִּקַּח, לִיאוֹר, שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתַי תִּקַּח,
חִבְּקוּךָ עֵת הָיִיתָ יֶלֶד רַךְ.
וְאִם עָיְפוּ מְעַט הֵן לֹא תִּשְׁכַּח,
אֵין עוֹד יָדַיִם אוֹהֲבוֹת כָּל כָּךְ.
אִם לְבַדְּךָ תֵּלֵךְ בְּעֶרֶב סְתָו,
עִמְּךָ יֵצֵא שִׁירִי הַמְּאֹהָב,
כְּרוּחַ שְׂעָרְךָ הַזְּהַבְהַב,
הוּא יְלַטֵּף בְּאַהֲבָה שֶׁל אָב.
וְכַאֲשֶׁר עִם יַלְדָּתְךָ תִּפְסַע יַלְדִּי,
אֶשְׁלַח אֶת זֶה הַזֶּמֶר יְחִידִי,
בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ בִּדְמִי בֵּיתִי ,
אִתְּךָ אֶהְיֶה יַלְדִּי, עֲדֵי כְּלוֹתִי.
לִכְשֶׁתִּגְדַּל לִיאוֹר שֶׁלִּי, אֶל גִּיל וְאוֹר,
אֶת אַבָּא וְשִׁירוֹ זָכֹר תִּזְכֹּר,
אוּלַי תְּמִימִים הָיוּ בָּתָּיו שֶׁל הַמִּזְמוֹר,
אַךְ אֲהָבוּךָ כִּלְבָבָם, יַלְדִּי לִיאוֹר".
כן, אולי תמימים היו בתיו של השיר הזה. אב ואם, משפחה וחברה קוברים את בנם. היש קשה מזה?
הביחד והננצח הזה / ומה עוד היה לנו לפני 7 באוקטובר מלבד תוכניות? היו לנו ריבים. תאריך שחרור מהריבים האלה לא היה. אז רבנו והיינו כמגדל בבל. רוח רעה שטפה אותנו אז. ואז הגיע 7 הארור באוקטובר, בו גילינו את הרוע המוחלט, ולפתע משום מקום הופיעה המילה ביחד (והפעם לא בקונטקסט הרגיל אליו הורגלנו ב"לדבר ביחד" מבלי להקשיב איש לרעהו). המילה ביחד שהופיעה עכשיו, השאירה מאחור מילים מפרידות כמו שסע, קרע, אני צודק, אתם, אצלכם ואנחנו. וכשמתוך צורך עז לבטא תחושת תקווה גדולה הופיעה גם המילה ננצח, וכשהן חברו זו לזו, הן הפכו לצמד הביחד ננצח.
איך מצלמים אזעקה? איך מצלמים חושך על פני תהום וחלום על אנשים שחוזרים בשלום לביתם? ואיך הם צילמו צילום אחד, מבלי לדעת שהוא הצילום האחרון?
אגב אפילו המילה קיבוץ חזרה ללקסיקון העברי. חדר אוכל, רפתות, רבש"ץ, כיתת כוננות, גדר, שער צהוב, ממ"ד, ידית ממ"ד, קהילה, דפוס בארי, אנשים מדהימים ונפלאים.
אלינה ולימור / באחד הסיפורים המצמררים (ויש המון כאלה) סיפרה בחורה בשם אלינה מאסטר על התופת שעברה במיגונית אליה נקלעה כשניסתה להימלט הביתה ממסיבת הטבע ברעים. היא סיפרה איך עמדה ארבע פעמים על סיפו של המוות. איך שני גיבורים, גל נבון וספי גניס, הצילו את חייה ונרצחו. והיא סיפרה על חברתה לימור ואקנין פרמוטר, רואת חשבון שאהבה מסיבות טבע למרות שעברה את גיל המסיבות היחסי (אם יש גיל כזה). לימור המיוחדת נרצחה במיגונית כשאלינה שחיבקה אותה ברגעיה האחרונים נפצעה קשה, איבדה את הכרתה וכשהתעוררה וראתה שלימור מתה, העמידה פני מתה, המחבל הרצחני דילג עליה וכך ניצלה. סיפורן של השתיים מלווה אותי מאז שמעתי אותו. לימור ז"ל נחרתה בי. כי דודתה סיפרה שהייתה שואלת אותה, "בשביל מה לך המסיבות האלה?" והתשובה של לימור הנהדרת הייתה בערך: חירות וחופש לאחוז לרגע בחיים בזמן שאתה רוקד.
לזכר ה-11 פלוס / יש רגע כזה שבו משתררת דממה. וכשהופיעה תמונתם של ה-11 מגבעתי, הלוחמים המופלאים שנפלו ביחד, או תמונתו של רס"ן אריאל בן משה ז"ל, הלוחם הנועז מסיירת מטכ"ל שנפל בעוטף, זה שאמו דיברה כלביאה (כינוי חדש לאמהות ולוחמות), כתבתי שיר בלתי נמנע וקראתי לו הצילום האחרון. וזה השיר השני.
הַצִּלּוּם הַָאחֲרוֹן /
הַצִּלּוּם הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַ-11/
בַּפְרוֹנְט פֵּייג’ בָּעִתּוֹן/
סַמָּ"ר שַׁי לְיַד סַמָּ"ר עֲדִי וְאֶרֶז מְחַיְּכִים.
אַחַר כָּךְ בָּזֶה אַחַר זֶה פְּדָיָה, הִלֵּל,
עֲדִי, אִיתַי, רוֹעִי וְשׁוּב רוֹעִי - אַחִים.
שֵׁמוֹת, שֵׁמוֹת מִפַּעַם/ אוֹתָהּ עַצְבוּת שֶׁל קְרָב/
וּמָה נֹאמַר וּמָה נַגִּיד? /
בַּצִּלּוּם הָאַחֲרוֹן מִי שֶׁמֵּת רִאשׁוֹן חַי לְתָמִיד./
מִי שֶׁהוֹלֵךְ מַשְׁאִיר אָח אָחוֹת הוֹרִים/
מַשְׁאִיר תַּ’אֲהוּבָה שֶׁלּוֹ מֵאָחוֹר/
שִׂמְחָה שֶׁלֹּא תַּחְזֹר/
פזמון חוזר: "אֲנִי אוֹהֵב אֶתְכֶם יוֹתֵר מִכָּל./
וְאֵין לִי כַּוָּנָה לָמוּת בֶּטַח לֹא לִפֹּל"./
וְכָכָה הִנֵּה אֵם אַמִּיצָה לֹא בּוֹכָה לָאֵל /
תֵּלֵךְ לַיָּם תִּבְכֶּה אִתָּהּ עַל בְּנָהּ אֲרִיאֵל /
לָבִיא צִלֵּם יוֹמָן תְּמוּנוֹת /
אֶת חוֹף זִיקִים וּמִשְׁתָּנוֹת מְקֻלְקָלוֹת/
זִקּוּק עָשָׁן שֶׁמִּתַּמֵּר/ אַט אַט יוֹצְאִים הַנִּצּוֹלִים/
הַחֲטוּפִים עוֹשִׂים דַּרְכָּם אֶל מָקוֹם אַחֵר/
הַלֵּב בּוֹכֶה נָמֵר מֵנִיעַ גַּלְגַּלִּים/
וּמָה נֹאמַר וּמָה נַגִּיד?/
בַּצִּלּוּם הָאַחֲרוֹן מִי שֶׁמֵּת רִאשׁוֹן חַי לְתָמִיד.
תגיד תקווה – תבוא תקווה / המילים והשפה העברית, אלה חלק מהכוחות שלנו כרגע. כי אם נגיד ביחד ננצח, אז ננצח. אם נגיד אהבה - האוויר סביבנו ימלא באהבה. נגיד עם ופתאום על הבוקר יצא לנו עם, מהבתים ומהרחובות. נגיד אריות, נמרים, יופיעו לוחמים עזי נפש, אוהבי הארץ ומגיניה. נגיד חטופים ועם תקווה גדולה שיחזרו לביתם בריאים ושלמים כל ה־240, נביט בעיני משפחות החטופים.
כן, מילה אחת יכולה לשתק, להפריד, להפריע או מצד שני לחבר, לפתוח דף חדש כמו סיפור שמחכים לסופו הטוב הרבה זמן. וכשיגיע הרגע שבו נביט בחטופים השבים הביתה, בחיילים הגיבורים (כן, כן) שמניחים את כלי נשקם ומחליפים את מדיהם בבגדי שבת, ה"סייב דה דייט" יהפוך לחתונה ממשית, והביחד ננצח יתחלף לביחד נחיה, כי אנחנו נידור נדר שדבר כזה כמו שקרה לנו, לא יקרה שנית.
זעקת האיך / ובינתיים נלחמים. ובינתיים הודעות דובר צה"ל. והרוח הסתווית והפנימית שלנו מניעה את הכול. יש לך שם למלחמה הזו? שואלת אותי קצינת הנפגעים מאחד מבסיסי צה"ל בהם הופעתי ומחכה לפרץ יצירתיות מצידי שלא בא. רק בדרך הביתה עולה בדעתי השם: "מלחמת עד כאן". "זה לא גדול", אומר לי מישהו שלא מתלהב.
טוב, העמדות משתנות. אנחנו מנסים עדיין לברר את מקור הרוע ולעומתו את מקור הטוב. מה היה פה? מה קרה לנו? עד שהגענו לרגע שבו צריך לחמול, לאהוב ולחבק, לתמוך, לעזור, להתנדב.
והשיר השלישי? אני מהסס לגביו. אין לי כרגע שיר. "הרוח מניעה הכול, ואז עוצרת, אבל העט שלי ממשיך לכתוב מעצמו", כתב הזמר־משורר לאונרד כהן ואני נאחז בשורה הזו. אולי עוד ייכתב שיר אחד כזה ברוח התקופה הזו.
אז המצלמה נעצרת שוב על הצילום האחרון של 11 המופלאים מגבעתי. הם היו נהדרים. יפים. "מלאי צחוקים", סיפר יונתן מהצילום, הלוחם היחיד ששרד. תכף אזעקה אמא'לה. איך מצלמים אזעקה? איך מצלמים צניעות? איך מצלמים חושך על פני תהום ואור פתאומי וחלום על אנשים שחוזרים בשלום לביתם? ואיך הם צילמו צילום אחד, מבלי לדעת שהוא הצילום האחרון?
מתוך האפלה עלתה רוחם האמיתית של הישראלים, והיא תהיה כיפת הברזל נגד הפלגנות וההסתה
1. זה יהיה עוד טור מלחמה ואשתדל להאיר בו את הטוב, כי זו בעיניי המשימה כרגע (אל דאגה. הרע יחכה). אבל לפני הכול, חשוב לי להסביר משהו שאני רואה שמטריד את האנשים לגבי העתיד. כי אני מדבר על הרוח הגדולה שיש בעם, והם אומרים לי: אוקיי, אבל אחר כך נחזור לסורנו, אז מה אתה מתלהב?
אז הנה, אסביר: מאז השבת השחורה יש פה רוח גדולה. זו עובדה. אני מקבל אינסוף הודעות מישראלים במילואים שבעלי הדירות שלהם לא מוכנים לקחת מהם שכר דירה החודש. אני מקבל אינספור הודעות מחיילים שאכלו בדרך לבסיס באיזו שווארמייה או משהו, ולא נתנו להם לשלם, וחיילים שולחים לי צילומים של אוכל ששולחים להם מהעורף. ממלונות שמארחים מפונים אני מקבל תמונות של חלוקת בגדים, וכשאני שם, אני פוגש בעצמי פסיכולוגים שבאים לשוחח עם מי שרוצה, וגם מאמני כושר ויוגה שבאים לעשות אימון לכל מי שמרגיש שזה יכול יעזור, מטפלים באמנות, מפעילי ילדים ומה לא. חיילים שנפצעו מבקשים להשתחרר לפני שהרופא מאשר להם כדי לחזור לחזית, קפלניסטים מטפלים בקהילות משדרות ומאופקים, מתנחלים מתנדבים עם אנשי בארי, חרדים מתגייסים לצבא.
אני באמת מאמין שתהיה פה ישראל חדשה. יהיו שוליים רעשניים, אבל הדור הצעיר, שאין בינו מי שלא מת לו חבר, לא ייתן לנו לחזור לימי קטנות
לא פתרנו את כל הבעיות והדברים שמעצבנים אותנו לא נעלמו. אבל כן הוכחנו לעצמנו ולאויבים שלנו שיש לנו יכולת להתעלות, שיש בישראל רוח טובה וגדולה; שאנשים מסוגלים לשים בצד לא מעט כעסים, ולשעוט קדימה יחד.
2. ויש אנשים שמתעקשים: אוקיי, אבל אחרי המלחמה הכול יחזור להיות כמו שהיה, עוד פעם נריב ועוד פעם נתפלג. ואני אומר על כך שני דברים. אחד, שזה לא נכון. אני באמת מאמין שתהיה פה ישראל חדשה. יהיו שוליים רעשניים, אבל תהיה פה שדרה מרכזית גדולה מאוד של ישראלים שיבינו שאנחנו זקוקים לריפוי. הדור הצעיר, שאין בינו מי שלא מת לו חבר, לא ייתן לנו לחזור לימי קטנות. הוא פשוט לא יאפשר את זה. והדבר השני והחשוב יותר הוא, שמה שמתגלה כעת זו האמת שלנו. אני חוזר: מה שאתם רואים כעת - זה מי שאנחנו. המריבות זה סתם, זו חולשה, משהו שקורה כשאנחנו שוכחים מי אנחנו באמת. אתם מבינים, זה נכון שאנחנו מסוגלים גם לריב על שטויות. אבל ברגע הקשה ביותר שידענו - התגלתה מיד אמת מופלאה ועמוקה על הארץ הזו, והיא שאנחנו יודעים להילחם על חיינו יחד, אנחנו יודעים לשים הכול בצד ולהתעלות. וגם אם נחזור לריב קצת פה ושם – ואני מקווה שלא – את הדבר הזה שגילינו על עצמנו מאז השבת השחורה לא נשכח: כשחיי האומה היו מונחים על הכף, עם ישראל יצא יחד והשיב מלחמה.
3. אז מאז השבת השחורה אני עושה מאמץ גדול להאיר כאן את הטוב שיש בעם שלנו, לספר את סיפורי הגיבורים שנפלו ולחזק את הרוח. אני לא נכנס לעימותים שיוכלו לחכות. אבל אני כן מבקש קצת לחרוג ממנהגי ולבקש מכם להבהיר משהו להנהגה שלנו: עם ישראל לא יהיה מוכן לקבל הפוגות הומניטריות והכנסת דלק לרצועה, כל עוד ילדיו מוחזקים בעזה באיזה חדר טחוב. אנחנו מבינים שהאמריקאים לוחצים, אז הנה, גם אנחנו לוחצים: בלי כל הישראלים שנלקחו בוקר אחד מביתם לעזה - אין דלק. אפילו לא טיפה. נקודה.
אגב, אמרתי השבוע לאפרת בשיחה כזו בדרך חזרה מניחום אבלים (דיברנו על כל ההרוגים והקושי), שאם יקרה לי משהו אני מבקש בכל לשון שתמשיך את החיים, לא תתאבל אלא תשמח ותיהנה. אפרת הביטה בי רגע ואמרה:
"אל תדאג, ברור".
לא ככה תיכננתי את השיחה הזו!
4. לא הכרתי אותך, בני וייס. פגשתי אותך כמה ימים לפני שנכנסת לעזה. באתי אליכם לשטחי כינוס. ישבנו מאחורי נגמ"ש. אפילו צילמנו גג מצחיק, אחד החבר'ה אמר "קבלו את אדיר מילר", אני עליתי, ואתם קמתם מבואסים והלכתם. העליתי את זה לפייסבוק והיה כיף. הספקת לספר לי בשיחה של חצי דקה שלא היית אמור להיכנס לעזה, היית קצין בהדרכה, אבל היה חשוב לך להיות שם. הצטלמנו. שלחת את התמונה לחברים שלך וכתבת להם שבינתיים אתם נהנים אבל אתה מחכה להיכנס. וכשנכנסת, חיפית על כוח של חי"ר ולא היית בטוח איפה הם. הם לא ענו בקשר, והחלטת להוציא חצי ראש, להסתכן לרגע, כדי לדעת שהטנק שלך עושה את העבודה כמו שצריך. זה עלה בחייך. סיפרו לי שתמיד דאגת לכולם. גם במותך דאגת לאחרים. אני מחבק אותך, ועצוב על לכתך. נפשי עייפה מצער. עליך ועלינו.
מילה גם לחברי זיאד חבקה המתוק. היה איתי בצוות בלבנון. היה הטען שלנו בטנק. פעם עשינו פה כתבה על השהות המשותפת שלנו בלבנון. זיאד גדל בכפר יאנוח בגליל. עוד מעט בן 50, אבל נכנס לעזה. לא ויתר. חיסלנו יחד חוליית מחבלים בלבנון לפני כמעט 30 שנה ("חיסלנו", בואו. אני הייתי בתא הנהג ושמעתי בומים), והוא, הצדיק, עדיין שם. בשבוע שעבר הוא התבשר שאחיינו האהוב, סא"ל סלמאן חבקה ז"ל, מג"ד 53, נפל בקרב.
משפחה של גיבורים. עדה של גיבורים. משתתף בצערך, זיאד אחי היקר.
5. אסיים בשפיים. הייתי שם עם אודי כגן ואביב גפן המתוקים. הופענו למפוני כפר עזה. לפני ואחרי ההופעה, שוחחנו איתם. זה באמת בלתי נתפס. אחת מספרת איך נאבקה במחבל שניסה לפתוח את דלת הממ"ד, בשעה שבנה מתחבא תחת המיטה. נערות מקסימות מספרות לי על חברתן שנחטפה ועל המילוט שלהן בלילה, תחת ירי, בליווי הצבא, אל מחוץ לקיבוץ. אנשים שהיו מעל 20 שעות בממ"ד, סביבם התבצע טבח בחבריהם ובני משפחתם, קהילה שלמה שעברה פוגרום - וחרף כל הזוועות הם רוצים לשיר ולצחוק ולהיות יחד. ופתאום ילדה מקסימה מצביעה ואני שואל אותה, "מה, חמודה?" והיא אומרת לי: "אבא שלי, אורי רוסו, היה בכיתת כוננות ומת".
היא רצתה לשתף אותי בזה. והיה שקט כואב בקהל.
"אני רוצה שתדעי שאבא שלך", אמרתי לה, "בכך שיצא עם הנשק להילחם בעשרות המחבלים, הציל רבים מאוד מאלה שנמצאים איתנו כאן כעת. וכל אחד ואחד מהם לא ישכח את אבא שלך כל חייו, וגם עם ישראל לא ישכח את גבורתו ואת גבורת כיתות הכוננות שחירפו נפשן. ואת תתגעגעי לאבא, אני ואפרת גם איבדנו אבא צעירים, זה קשה, אבל אני מבטיח לך שאת גם תחיי חיים מלאים ואפילו שמחים, יחד עם כל הקהילה שלכם שתתגבר כארי".
והקהל החמוד מחא לילדה כפיים והיא חייכה קצת ואני יודע שהיא גם תבכה, כולנו עוד נבכה, אבל כשאתה מביט באומץ ליבם של תושבי כפר עזה, אתה גם יודע שאין עוד עם מיוחד כזה, ובבניין ציון ננוחם. שבת שלום.
חמישה שבועות לפרוץ המערכה, גם השפה שלנו השתנתה ללא הכר. הנה לקסיקון "חרבות ברזל", נכון לעכשיו
~ א ~
אַזְעָקָה - ביום שבת, 7 באוקטובר, בשש וחצי בבוקר הופעלה האזעקה הראשונה וישראל התעוררה לחלום. בלהות.
אַחִים לַנֶּשֶׁק - ארגון שהוקם על ידי בוגדים עת החל הבליץ החוקתי, ועם פרוץ מלחמת חרבות ברזל מילא במהירות ובכישרון את הוואקום השלטוני שנוצר והקים במהירות שלטון אזרחי חליפי בגני התערוכה, משם הוא ממשיך להגחיך ולייתר חלק ניכר ממשרדי הממשלה ומחדלי האישים העומדים בראשם.
אַחִים לַמֶּשֶׁק - למשל זה. התנדבות לעבודה במשקים הישראליים הקורסים נוכח המצב ונוכח המענה העלוב של משרד החקלאות והעומד בראשו.
אַיְזֶנְהָאוֶאר וּפוֹרְד - שתי נושאות מטוסים עם עשרות כלי טיס, צוללות, טילים ו־4,300 אנשי צוות, אותן קירבה ארה"ב אל חופי ישראל כחלק ממפגן התמיכה וכסימן קריאה בולט בסוף המילה "דונט!" (ע"ע).
אֵפוֹד קֵרָמִי - ציוד חסר להגנה על הלב.
אֲכִילָה רִגְשִׁית - ביטוי ממחוזות הפסיכו-דיאטה שהיה שגור על לשוננו לפני ש"אכילה חרדתית-קיומית" החליף אותו.
אֵלִיָּהוּ יוֹסִיאָן - חוקר, פרשן ובריון שכונתי שכוכבו דרך באולפנים, השד יודע למה ואיך, הקורא לשכוח ממוסר, משוויון, מערכים ליברליים ומציע במקום: מקסימום גופות באפס סושי.
אֶלֶף מֵאָה אַרְבָּעִים וְאֶחָד - מניינם של הנרצחים והחללים מאז תחילת המלחמה ששמותיהם הותרו לפרסום (נכון למועד סגירת הגיליון).
אָמָּנֵי יִשְׂרָאֵל - בגדודים וביחידות, בבתי החולים ובמלונות המפונים, בלוויות ובשבעות. פורטים על נימי התקווה, שרים אחדות ואהבה. תודה.
אַנְטִישֵׁמִיּוּת - לא עוד התקרבנות ודרך לתרץ את מיקומה של ישראל באירוויזיון, אלא אנטישמיות במובנה השורשי, המהותי, ההיסטורי. מאז השואה לא חיו יהודים באירופה, בארה"ב, ברוסיה, בתחושות רדיפה ופחד כאלה. מי מאיתנו שביקשו לשנות אווירה לכיוון של חיים נורמליים בחו״ל, גילו שהתפנצ'רה להם כעת התוכנית.
"אֲנִי אַחְרַאי" - הנטל המוסרי שקיווינו ונואשנו מלקוות שיילקח. ״אני אחראי", התחיל יפה ראש הממשלה במסיבת העיתונאים וכולנו עצרנו את נשימתנו. "לעתיד שלכם", המשיך בנדיבות. משפט נטול היגיון, כיוון שגם ההווה, על כל בלהותיו, היה פעם העתיד עליו הופקד, ונטול הבנה בסיסית, כיוון שבוא. מי לעזאזל רוצה לתת לך גם את העתיד?
אֶסְקֶפִּיזְם - מסדרון הומניטרי לנפש.
~ ב ~
"בִּירָה בַּשְּׁקִיעָה בְּחוֹף עַזָּה" - יום חמישי, 30 בנובמבר, בשעה ארבע. דף אירוע מסוג ווישפול ת'ינקינג, שנפתח בפייסבוק. סיום צ'יל, כיפי כזה, לכיבוש עזה, לחזרה לגוש קטיף ולשליטה ישראלית על שני מיליון פלסטינים. כיף. לחיים!
בִּנְיָמִין נְתַנְיָהוּ - אבא של יאיר (ע"ע "מיאמי"), ראש הממשלה החליפי של שרה והאיש שהצליח להגיע למספר הלוויות והשבעות הקטן ביותר מכל אזרח אחר במדינה מאז תחילת המלחמה: 0.
~ ג ~
ג'וֹ בַּיְדֶּן - עד לפני מספר חודשים ספורים ניסה להתחמק ממגע עם נתניהו ועם תחילת המלחמה חתר למגע עם אותו נתניהו. בא, ראה, נפגש, נאם, דמע, והזכיר לנסראללה, ולא פחות מכך לראש הממשלה, איך הוא מצפה מהם להתנהג (ע"ע "דונט!").
גּוּשׁ קָטִיף - נרטיב הנכבה החדש. כי מתברר שגם יהודים יכולים להזות על חזרה לבתים שאינם עוד ולענוד מפתח של נווה דקלים על הצוואר.
גַּל הִירְשׁ – תא"ל במיל, שעל אחריותו בפרשת חטיפתם של חיילי המילואים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, נמתחה ביקורת חמורה, הממונה כעת – כמה הגיוני – על החזרת החטופים. כי אם אפשר למנות עוד מקורב שהתפקד לליכוד לשאת באחד התפקידים הרגישים והעדינים שבנמצא ללא כל הכשרה מתאימה, אז למה לא?
גְּרֵטָה טוּנְבֶּרְג - אקטיביסטית שוודית, הידועה בפועלה נגד שחרור גזי חממה לאטמוספרה ובעד שחרור פלסטין בעזרת פשעי מלחמה, אמנם נגד כריתת יערות, אבל טיפה פחות נגד כריתת איברים. ירוקה, גם כשזה הצבע של חמאס.
~ ד ~
דּוֹבֵר צַהַ"ל - עם אפיל של מפקד שייטת, הפך תא"ל דניאל (יש שאלות?) הגרי לאחת הדמויות האמינות היחידות שכדאי להקשיב להן פעמיים (פעם שנייה, כשהוא מחלטר אצל טייכר וזרחוביץ׳, אפילו יותר).
דּוֹנְט! - מילה קצרה, בטון המתאים, מפיו של האדם המתאים, שהצליחה למנוע (בינתיים) מלחמת עולם שלישית.
דָּנִי קוּשְׁמָרוֹ - קשה לשים את האצבע מה בדיוק. אולי זו העובדה הפשוטה, הניכרת, שכואב לו. יש עוד, אבל הוא היה שם החל מהדקות הראשונות.
~ ה ~
הוֹפְכִים עֲלֵיהֶם, טוֹבִים אוֹתָם - ביטוי שנולד בעולם אוהדי הספורט, וגויס נגד חמאס. נהפוך את הקערה על פיה. נתהפך עליהם. אנחנו טובים מהם.
הַמַּהְפֵּכָה הַמִּשְׁפָּטִית - הופכים עלינו רעים אותנו. יוזמת חקיקה אנטי-דמוקרטית שקרעה לגזרים את ישראל, התישה את אזרחיה, שיפררה את שופרותיה, הטילה את חורבנה תוך שהיא משייטת במחוזות הדחיפות הסהרוריים, בזמן שפצצה מתקתקת הייתה מונחת לפתחנו.
הַסְבָּרָה - אמנם ירשנו את המדפסת שנותרה במשרדה של השרה לענייני הסתה, ותמונות חטופינו וילדינו מודבקות בכל נקודה על הגלובוס, אבל אנחנו מפסידים בה. לא כי היא לא טובה, אלא מהסיבה הפשוטה שאי-אפשר להסביר את מה שאין כל רצון לשמוע.
הַפְקָרָה - נעזבנו, ננטשנו, הוזנחנו, נבעטנו, נשכחנו, נוצלנו. ״היינו השעיר לעזאזל של השלטון", סיכמה יוכבד ליפשיץ, 85, מניר עוז, את המצב לאחר שחרורה.
22 צפייה בגלריה
''היינו השעיר לעזאזל של השלטון''. יוכבד ליפשיץ אחרי שחרורה
(צילום: REUTERS/Janis Laizans)
הִתְנַתְּקוּת - תוכנית לפינוי ההתנחלויות והסגת כוחות צה"ל מרצועת עזה ומסירת השליטה לרשות הפלסטינית שבוצעה בקיץ 2005 על ידי יו”ר הליכוד אריאל שרון, שחזרה להדהד בצורת אצבע מאשימה כלפי השמאל שהכול בגללו, באשמתו ועל ראשו.
הִתְפַּכְּחוּת - הברטר במסגרתו הימין מתפכח משחיתות השלטון ומהעומד בראשו, והשמאל מתפכח מהאמונה שהערבים הם בני אדם. יחד ננצח (ע"ע).
~ ו ~
וָאקוּם - בשביל מה הוקמו כל משרדי הממשלה, על מה הלכו התקציבים המנופחים, איפה השרים, איפה כל הרעש והצלצולים, איפה מאי גולן?
וַעֲדַת חֲקִירָה - ממלכתית או ממשלתית? ומי ימנה את חבריה? נתניהו? ומה היא תחקור? את הכישלון המודיעיני או את הרקע שקדם לו? האם אותה ועדה שתקום בסוף המלחמה שאין לה כרגע סוף, תגיש גם המלצות? מתי?
~ ז ~
זֶה לֹא הַזְּמַן - עכשיו צריך להיות מאוחדים וממוקדים בלחימה. ביום שאחרי נחקור הכול, כולל מדוע בזמן שכולנו התבקשנו להיות מאוחדים וממוקדים בלחימה היו כאלה שהיו ממוקדים בגניבה או בלייקים.
זָקָ"א - הארגון שהחזיר לנו את האמונה במגזר החרדי. למות עליהם.
~ ח ~
חֻלְצוֹת שְׁחֹרוֹת - דרכו של הקבינט המצומצם לשדר נחישות בתוספת אבלות. לא עוד מנהיג בחליפה ועניבה, אלא בריסטה עם ארשת חשיבות מאחורי עגלת קפה.
חוּתִ'ים - סליחה, אין לנו זמן מיותר ללמוד מי אתם, סבבה? רוצים? תהיו איום קיומי ממשי.
חִזְבַּאלְלַה - איום קיומי ממשי. על פי הערכות שונות נמצאים בידי חיזבאללה למעלה מ-150,000 אלף טילים עם האף לכיוון שלנו. אבל ככל שהאיומים המילוליים גוברים, מהצד שלנו, מהצד שלהם, ושוב מהצד שלנו - כי שלנו יותר גדול - מתגנבת איזו תקווה קטנה שאולי נחסכה מאיתנו עוד חזית.
חַקְלָאוּת יִשְׂרְאֵלִית - שנים שאנחנו מזלזלים בחשיבותה ולפתע - פרסטרויקה! אזרחים קמים בבוקר א.ד. גורדון ופושטים על השדות, תולשים רימונים מהעצים, עומדים בתור לקנות אשכוליות מהעוטף ומחרימים את רמי לוי על שהביא לנו תוצרת מארדואן.
חָמָאס זֶה דָּאעֶשׁ - לא רק סלוגן שנולד כחלק ממאמץ הסברתי, אלא אמת כהווייתה. שתי תנועות סוניות ג'יהאדיסטיות, הרואות בעובדה שאנחנו נושמים מכשול רציני בדרך להגשמת חזון האיסלאם והקמת שלטון הח'ליפות הכיפי.
חַרְבוֹת בַּרְזֶל - מה שיושב לנו על החזה.
~ ט ~
טִיל יִעוּדִי - לכל איש יש שם, שאפשר לכתוב אותו בכתב יד על טיל או על פצצה, לפני שעושים לו ש־גר (ע"ע).
טַיָּסִים - התפאורה שמלפניה הצטלם נתניהו (ע"ע) בבוקר כדי להכניס בה סכין בערב. אגב, הם מעולם לא אמרו שלא יתייצבו ביום פקודה, הם אמרו שלא ישרתו דיקטטורה.
טֶכְנוֹלוֹגְיָה - אומת ההייטק, עטרת ראשנו, הבסיס לתחושת החוסן והביטחון הלאומי. דוקטרינת ההגנה על גבולותינו שלא עמדה במבחן המציאות וניגפה מול מחבלים על אופנועים, רחפנים ורצח בעיניים.
~ י ~
יָאִיר גּוֹלָן - האיש שהפסיד את הרמטכ"לות משום שאמר שהוא מזהה בישראל תהליכים שהתרחשו באירופה לפני השואה, והרוויח את מיתוגו המחודש כ"גיבור ישראל" אחרי שפעל כמו פרטיזן בודד במרד גטו ורשה.
יוֹסֵף חֲדַאד - ערבי-ישראלי, נכה צה"ל ממלחמת לבנון השנייה ומאז השבת השחורה הפך למפעל הסברה של איש אחד ברשתות החברתיות.
יַחַד נְנַצֵּחַ - או שלא.
יִשְׂרָאֵל - המדינה שאיתי אנגל משדר ממנה ולא אליה.
~ כ ~
כִּתּוֹת כּוֹנְנוּת - היוו מגן כמעט יחיד, נלחמו בגבורה עילאית בגלים של מחבלים, במשך שעות ארוכות, עם ציוד מעפן, ושילמו בחייהן. טוב שהשר הכושל לענייני ביטחון פנים הבין את חשיבותה של הגנה אזרחית, ופועל כעת לתיקון המצב ולחלוקת נשק ומדים לצל ולחבריו שהקימו כיתת כוננות בלב עוטף תל-אביב, כדי שסוף-סוף יוכלו האזרחים, במיוחד הערבים והשמאלנים, להרגיש בטוחים ורגועים.
כַּלְכָּלַת חִמּוּשִׁים - כמו שיטת הנקודות של שומרי משקל, רק בתחמושת. חוסכים לשעות הערב, מתכננים את היום הבא, מנשנשים ואז מתאפקים עד שנשברים.
כְּנִיסָה קַרְקָעִית - נכנסנו. תם הוויכוח. השד יודע רק מתי ואיך נצא.
~ ל ~
לוֹחֲמָה פְּסִיכוֹלוֹגִית - חיזבאללה מאיים להשמיד אותנו? שטויות. לוחמה פסיכולוגית. חמאס מציע הפסקת אש? פחחח... לוחמה פסיכולוגית. סרטון החטופות? אל תאמינו. זו לוחמה פסיכולוגית. כל מה שקורה כעת הוא בסך הכול לוחמה פסיכולוגית שנועדה להסתיר את הכוונה האמיתית, שהיא אממ... וואו... ובכן. אין לנו שמץ.
לִכּוּד - המפלגה שהתחילה עם קיר הברזל, ותשקע - אם לא יקפצו ממנה אחדים לסירות הצלה - אחרי חרבות ברזל.
לִמְחֹק אֶת עַזָּה - אי-אפשר. הלאה.
לְתַכְלֵל - פעם היא עשתה אינטגרציה, או תיאומים. היום ישראל לא מפסיקה לתכלל תכלולים.
~ מ ~
מָאתַיִם ואַרְבָּעִים - מספר החטופים (נכון למועד סגירת הגיליון).
מַיָאמִי - מקום מושבו של לוחם טוויטר צעיר שעזב הכול על מנת להילחם על כל טיפת שמש בחוף הים. אין מספיק בושה בעולם כדי להאמין לתסריט כזה.
מִי מְשֻׁגָּע - המנון הלוחם של עמרי קליקמן. נכתב לפני שנתיים כשיר מחווה ליחידות הקרביות, ועושה כעת קאמבק מטורף במסגרת העלאת המורל. "מי משוגע? אני משוגע / מי משוגע? אני משוגע / אל תכבו לנו את האש / פה הכי קרבי שיש / נותנים ת'לב, נותנים את הנשמה / לוחמות, לוחמים - משפחה".
מָמָ"ד - מרחב מוגן המתוכנן לספק הגנה מפני חומרי נפץ, גזים, ורעידות אדמה, אבל לא מפני פתיחת דלת בעזרת כף יד. היום אנחנו יודעים שיש מקרים שמרחב מוגן קם ונופל על ידית.
מְפֻנִּים - מעל 130 אלף מהגרים בארצם המתמודדים עם אי־ודאות ותלישות כמעט מכל היבט: מגורים, עבודה, תעסוקה, בריאות, חינוך, לימודים, רווחה.
~ נ ~
נָאצִים - מותר להשוות.
נֹעָה תִּשְׁבִּי - עושה את אמריקה ואת העמוד הראשון של “הניו יורק טיימס”. מעלה תכנים בכל הרשתות, מתראיינת ועובדת בהתנדבות מאז שמתחה ביקורת על ההפיכה המשפטית ופוטרה על ידי משרד החוץ.
נִצָּחוֹן - "אין דרך מכובדת להרוג, אין דרך עדינה להרוס. אין שום דבר טוב במלחמה – חוץ מזה שהיא מסתיימת" (אברהם לינקולן).
נָשִׁים - נשים בכל חזית. גיבורות, לוחמות, מסקרות, כותבות, מתראיינות, בונות אלטרנטיבה. איפה הן חסרות? סביב שולחן מקבלי ההחלטות.
~ ס ~
סוּפֶּרְנוֹבָה - שלב הסיום במחזור החיים של כוכב המלווה בהתפוצצות אדירה של אנרגיה, כמו גם שמו של הפסטיבל שבו נטבחו לפחות 270 צעירים וצעירות, רבים נחטפו לרצועת עזה ורבים מוגדרים עדיין כנעדרים. המעבר המצמית, הבלתי נתפס, בין אושר ואהבת חינם של צעירים יפים ומלאי עתיד, לבין מרחץ דמים חסר צלם אנוש.
סִרְטוֹנִים - לראות או לא לראות, זאת השאלה. התשובה היא לא. אלא אם כן אתם בשירות ההסברה העולמי או שרים בממשלה שזקוקים לפוש קטן על מנת להניח מכתבי התפטרות (לא שזה עזר).
סְרָטִים צְהֻבִּים - כי כל קטסטרופה זקוקה גם למרצ'נדייז.
~ ע ~
עַכְשָׁו - עוד לא גמרנו לצעוק "בושה! בושה! בושה!" על מנת לשחרר את ישראל מידי מחריביה, וכבר עברנו לצעוק "עכשיו! עכשיו! עכשיו!" על מנת לשחרר אזרחים מידי חוטפיהם.
עַמִּיחַי אֵלִיָּהוּ - שר המורשת של הירושימה.
עִנְבָּל לִיבֶּרְמָן - הרבש"צית של קיבוץ ניר עם שפיקדה על כיתת הכוננות של הקיבוץ ובתושייתה כי רבה סיכלה פוגרום ודאי.
עֲרוּץ 14 – הערוץ שמתיימר להיות עיתונות, לא היה באירוע כשהוא קרה וממשיך לא להיות באירוע גם עכשיו. פייק ניוז והנדוס תודעה, לאומנות, גזענות ואלימות. מי שמאמין שבשש אחרי המלחמה תצמח ישראל חדשה מהרקבובית של הישנה, מוזמן להתפלץ 24/7 בכל שעה.
~ פ ~
פּוֹגְרוֹם - "על השחיטה" שלמדנו לבגרות? עם כל ה"שמיים בקשו רחמים עליי", "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן", "ואם יש צדק - יופע מיד!" שכתב ביאליק אחרי פרעות קישינב ב-1903? אז את השיר שהפך לסמל כתב ביאליק אחרי שנרצחו 49 יהודים. פרופורציות.
פּוּשִׂים - כי למה שנסתפק רק בצפייה בחדשות, קריאת עיתונים, והאזנה לרדיו 24/7 כשאפשר גם להתמכר לפושים בנייד.
"פְרוֹם דֶּה רִיבֶר טוּ דֶּה סִי" - סלוגן היפי, חמוד, מזכיר את "מייק לאב נוט וור", המתאר תשוקה חביבה לרצח עם.
~ צ ~
צֶבַע אָדֹם - כבר לא צבע אחד. התמחינו. אנחנו יודעים אם הצבע קרוב או רחוק, חזק או חלש, באיזה שעה עגולה יופיע והורדנו כמובן גם את האפליקציה שתתריע עשר דקות מאוחר יותר, כשכבר יצאנו מהממ"ד.
צֶ'נְדְלֶר - לקח לנו זמן לעכל שלא מדובר בתמונה של חטוף, נרצח, או נעדר, אלא בתמונה של שלום חבר. מותו היה דרישת שלום מהעולם של אתמול, כשעוד יכולנו להתאבל על טביעתו של מת'יו פרי בג'קוזי ולצפות שוב בכל העונות כולן.
צִיפְּרָלֶקְס - לכולם. מהירדן ועד לים.
צֶ'רְצִ'יל - ביבי הוא לא צ'מברלין וגנץ הוא לא צ'רצ'יל, אבל יש לנו טיעון מנצח: אפשר, אפשר להחליף.
~ ק ~
קוֹנְסֶפְּצְיָה - הנחה, תפיסה. למשל: "חמאס הוא נכס", "חמאס הוא הפתרון ולא הבעיה".
קוֹנְסְפִּירַצְיַת הַבּוֹגְדִים – תיאוריית קשר המתבססת על ההנחה, שיותר מכמה שהשמאל מעוניין לחיות, הוא מעוניין להפיל את נתניהו. אלוהים, כמה טיפשים אפשר להיות.
"קְרָבוֹת קָשִׁים" - הדרך של הכותרות להכין את המהלומה שתבוא כעבור יום: יש הרוגים.
~ ר ~
רָחֵל מֵאֳפָקִים - הלב שלנו התפורר כמו עוגיות. שברה דיסטנס עם מרצחים והצילה את חייה וחיי בעלה בעזרת חתירה למגע מסוג אנושי, טיפולי, אימהי.
רַכֶּבֶת אֲוִירִית - צורת הרכבת היחידה שאנחנו, כיהודים, מחבבים.
~ ש ~
שַׁ-גֵּר – סרטון מתוך העמוד הרשמי של צה"ל שבו נשמעים מפעילי כטב"מ אומרים: "שתיים, שלוש, ש-גר". הסרטון זכה ל־1.3 מיליון צפיות, למאות חיקויים וסרטוני מחווה. כנראה עקב פיצול המילה ש-גר לשתי הברות ועקב הטון הרך, המרגיע, נוסך הביטחון.
שׁוֹאָה - לא, זה לא. אסון. מחדל. טראומה. טבח. חורבן. די בכך.
שְׂמֹאל פְּרוֹגְרֶסִיבִי - מתברר שרוחות הפוסט-קולוניאליזם והקריאה לזכותם של עמים להגדרה עצמית, העבירו את השמאל האינטלקטואלי - השייך כמובן לעמים עם היסטוריה קולוניאליסטית מזעזעת - על דעתו. עיוורים למורכבות הסכסוך, אטומים לאמת, יהירים ובורים, הם אשכרה משוכנעים שחמאס הוא מנזר של נזירים טיבטיים ואילו הציונות היא הרפובליקה העממית של סין בראשותו של בנימין נתניאו צ'ה־טונג.
שִׂמְחַת תּוֹרָה / (הַ)שַּׁבָּת הַשְּׁחֹרָה - שני שמות לאירוע אחד. הדתיים והמסורתיים יזכרו את השבת הזאת כשבת שמחת תורה, החילוניים כשבת השחורה.
שֵׁנָה - ערה? כן. ועכשיו? גם.
שָׂפָם - גברים שבימים כתיקונם היו חוטפים נזיפה על הסגברה במוסך הפכו למשאב חרמנות נחשק, שעוד יתגלגל לבייבי בום הגדול בתולדות המדינה.
~ ת ~
תַּאיְלַנְדִּים - כ-5,000 תאילנדים הועסקו בחקלאות ביישובי העוטף לפני פרוץ המלחמה, מתוכם נרצחו 20 ונחטפו 14. השקופים נותרו שקופים גם עכשיו.
תַּצְפִּיתָנִיּוֹת - העדויות הנאספות מלמדות שהן ראו, שהן התריעו, שהן חששו בדיוק מזה. 25 תצפיתניות היו בבסיס בנחל עוז בשבת השחורה. השתיים שניצלו אמרו בקול ברור: מתקפת חמאס לא הייתה מתקפת פתע, התרענו ואף אחד לא רצה להקשיב.
תַּרְנְגוֹלֵי הוֹדוּ - כבר היו בדרך לפיטום ולשחיטה, כשפתאום הגיעו אליהם כל מיני אנשים מטורללים, עטפו אותם בשמיכות פיקה, כינו אותם בשמות חיבה ולקחו אותם בעדינות לחוות חופש והצלה.
תְּפִלָּה - "ופדויי ה׳ ישובון ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגון, נסו יגון ואנחה" (ישעיהו פרק נ"א, פסוק י"א).
